עמוד ראשי היכן נוהגת השמיטה אוצר בית דין היתר מכירה ותנאיו
עקרונות המלאכות בשמיטה חרישה זריעה, נטיעה ושתילה זמירה קצירה, בצירה וקטיף
לאוקמי ולאברויי השקייה ספיחין בית, חממה וגידול הידרופוני
א. תקנת 'אוצר בית דין' הובאה בתוספתא,[1] ועיקרה הוא שבית הדין ממנה שליחים מטעמו לטפל בפירות הקדושים בקדושת שביעית, לאסוף אותם ולחלקם לציבור.
ב. הפירות הקדושים בקדושת שביעית הם הפקר, ואין לאסוף או למכור אותם בדרך הנהוגה בכל שנה.[2] אף על פי כן, אם היבול נמסר לאוצר בית דין, שהוא נציגות הציבור, מותר לשליחי בית הדין לאסוף את הפירות בדרך הרגילה ולחלק אותם לציבור, ואף לגבות מהציבור את הוצאות גידול הפרי.[3]
ג. בית הדין אחראי על חלוקת הפירות לציבור.[4]
ד. חברי בית הדין הם נציגי הציבור, והם מונו על ידי הציבור לאסוף ולחלק עבורם את פירות השביעית. יש למנות חברי בית דין שיש להם אחריות ציבורית (כגון רבנים ראשיים, רבני ערים וכדומה).[5]
ה. במקרה שבו חקלאי מגדל כמות קטנה של יבול, המספיקה לחלוקה באזור מגוריו בלבד, אפשר להקים אוצר בית דין אזורי או מקומי המיועד לתושבי אותו אזור או מקום בלבד, על מנת שהחקלאי יטפל בפירות עבור הציבור, ויהיה ניתן לגבות גם במקרה זה את הוצאות הטיפול.
ו. תקנת אוצר בית דין הורחבה בזמננו, ובית הדין אף מטפל בפירות בכל שלבי הגידול שלהם.[6]
ז. הטיפול בצמחים דורש מומחיות והכרת השדה והגידולים השונים. לכן, לרוב, החקלאי בעל השדה בכל השנים הוא שממונה כשליח בית הדין.[7]
ח. בכל שנה ושנה, שיווק פירות וירקות לצרכן עובר דרך שרשרת שיווק מסודרת, שכוללת יצרן, סיטונאי שממיין את הסחורה ומחלקה לחנויות, וחנות קמעונאית שבה הצרכן רוכש את הפירות. גם בשמיטה שרשרת שיווק זו חייבת להתקיים.
ט. בית הדין ממנה את כל האחראים על שרשרת השיווק לעשות זאת במסגרת אוצר בית דין.
י. כמה תנאים דרושים כדי למנות את החקלאי לשליחו של בית הדין:
יא. מעיקר הדין, בית הדין יכול לשלם לשליחיו רק תמורת הוצאות הטיפול בפירות מהקטיף ואילך.[9] עם זאת, מקובל להסתמך על הסוברים שבית הדין יכול לשלם גם על הוצאות הגידול של הפירות,[10] ואף ניתן לקבוע את רמת השכר לפי תוצאות עבודתו של החקלאי.[11]
יב. בית הדין אינו יכול לשלם שכר עבודה והחזר הוצאות על מה שלא נעשה בשליחותו. לכן על ההתקשרות עם בית הדין להיעשות לפני תחילת הטיפולים המיועדים לפירות השביעית, עוד בשנה השישית.[12]
יג. בית הדין לא ישלם לחקלאי תמורת השקעות בהחזקת המטע לצורך השנים הבאות.
יד. על החקלאי לפעול על פי הנחיות בית הדין בלבד.[13]
טו. חקלאי המעוניין לשווק תוצרת ירקות במסגרת אוצר בית דין, עליו להתייעץ עם בית הדין לפני שתילת השדה בערב השמיטה, כדי לבחון איזו תוצרת נצרכת לציבור, והוא יידרש לשתול את השתילים המתאימים.
טז. כמו כן, על בית הדין לשקול מהם הגידולים הנצרכים לציבור, ולפי צרכים אלו יש לחתום על הסכם הגידול עם החקלאים.
[1] משנה שביעית (פ"ח ה"א); רמב"ן (ויקרא כה, ז); שו"ת הרשב"ש (סי' רנח ד"ה ולענין). בדורות האחרונים התחדש סידור זה ע"י הרב קוק (עי' אגרות ראי"ה ח"א סי' שי, שיג, שיח; משפט כהן סי' עו). אך הוא עצמו נטה לסמוך על כך רק לאחר המכירה (עי' אגרות ראי"ה ח"א סי' שיד) הרב י. עמיחי (התורה והארץ ח עמ' 169), וכן הנהיג החזו"א (עי' חזו"א סי' יא ס"ק ז ד"ה במש"כ; הליכות שדה 50 עמ' 37-35). ועי' שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לח-מ).
יש שהסתייגו מדרך זו: רש"ס (פ"ט ה"ד ד"ה חזור וזכי בה, ה"ו ד"ה ואני אומר, אבל האמת); הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ג סי' עב). והגר"מ אליהו הורה שאין לסמוך על אוצר בי"ד אלא בשעת הדחק, מפני שהרמב"ם לא הביא את המושג הזה להלכה. הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' צח) הסביר שהרמב"ם לא הביא זאת להלכה מפני שלא ראה בכך חידוש.
[2] ע"ז (סב ע"ב); רמב"ם (פ"ו ה"א). ועי' שבת הארץ (פ"ו ה"א אות ב).
[3] רמב"ן (ויקרא כה, ז); חוות בנימין (סימן צח); שו"ת שערי זיו (סי' ט בסופו, ד"ה וזה); בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות, פרדסים, עמ' נט סעי' יח). ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ב). בהוראות הבד"צ בירושלים בשמיטת תר"ע (מובא בכרם ציון פרק יג, גידולי ציון ס"ק יג) נאמר שהתירו את הבצירה רק ע"י נכרים ובשינוי. בהסבר גדרו של "אוצר בית דין" נאמר בשו"ת הרשב"ש (סי' רנח) שהוא מועיל מדין "יד עניים". והגר"ש ישראלי הסביר, שאוצר בית דין איננו פטור מהפקרת הפירות אלא סידור טכני של חלוקת הפירות לציבור, ובספר השמיטה (עמ' כא סעי' ג) נאמר: "דאחר שכל הטעם הוא כדי להראות שהוא הפקר – אין לך מנהג הפקר גדול מזה".
[4] בצאת השנה (עמ' מב, ד"ה ירקות, פרדסים; עמ' נט סעי' יח). ועי' שבת הארץ (פ"ד הכ"ב אות ב).
[5] ראה הרב אהוד אחיטוב, ("היסודות ההלכתיים של אוצר בית דין", התורה והארץ ח"ו עמ' 398).
[6] בשונה מעיקר התקנה בתוספתא שבה בית הדין טיפלו רק בפרי כשהוא הגיע לפתח העיר, או כשהגיע זמן הקטיף, ולא הובא שטיפלו בפרי גם בשלב גידולו. חזו"א (כא, יד ויז). בצאת השנה (עמ' מב, ד"ה ירקות; עמ' נג סעי' ג), במקרי הצורך אף מותר לטפל בעץ כדי לקבל כמות גבוהה יותר של יבול, ולכן יש מקרים שבהם מותר להאביק, או לטפל בטיפולי התעוררות שונים.
[7] ראה בצאת השנה (עמ' נג), שכתב שחקלאים המעוניינים להיות שליחי בית דין עליהם לחתום על ההרשאה לכך. אין בכך הערמה מכיוון שבלאו הכי הפירות הם הפקר, ולחקלאי אין יכולת לקבוע את גובה התשלום שיקבל, אף שמומלץ שבמידת האפשר מי שיטפל בשדה יהיה פועל מטעם בית הדין ולא בעלי השדה, אך הגר"מ אליהו העירנו בזו הלשון: "גם למקילין באוצר בית דין לא מוזכר בתוספתא שהם משלמים לחקלאי, וכן שכר הפועלים הוא על חשבונם. ופירות אוצר בית דין לא נמכרים. ומה שנהגו כיום להקל – זו קולא אחר קולא. והנח להם...".
[8] בצאת השנה (עמ' מב, ד"ה ירקות; עמ' נג סעי' ג).
[9] רק לעניין זה הוזכרה שכירת פועלים בתוספתא. כך נכתב בתקנות בית הדין בירושלים בשנת תר"ע (כרם ציון פרק יז, גידולי ציון ס"ק יג;. בצאת השנה, עמ' יח). ועי' מכתב הגרי"מ חרל"פ (מכתבי מרום סי' עא).
[10] דפי הלכה לחקלאים (עמ' 46 סעי' ח והע' 9); קונטרס "ושבתה הארץ" (מובא בשו"ת משנת יוסף ח"א, עמ' רמט). ההתקשרות המוקדמת חיונית גם כדי שיהיה תיאום הלכתי בין בית הדין, המייצג את האוכלים, לבין החקלאי. וזאת כדי שבית הדין לא יאסור את הפירות בגלל מלאכות שלדעתו הן אסורות. ועי' "שמיטת תשמ"ז בכפר עציון" (עמ' 63-54) דפי הלכה לחקלאים (עמ' 46 סעי' ח והע' 9); קונטרס "ושבתה הארץ" (מובא בשו"ת משנת יוסף ח"א, עמ' רמט). ההתקשרות המוקדמת חיונית גם כדי שיהיה תיאום הלכתי בין בית הדין, המייצג את האוכלים, לבין החקלאי. וזאת כדי שבית הדין לא יאסור את הפירות בגלל מלאכות שלדעתו הן אסורות. ועי' "שמיטת תשמ"ז בכפר עציון" (עמ' 63-54).
[11] בצאת השנה (עמ' מב ד"ה ירקות והע' 8, עמ' סו ד"ה אכן, ועי' חוות בנימין (סימן צח), חזו"א הסתפק אם אפשר לשלם על עבודה והוצאות שלפני איסוף הפירות (עי' הליכות שדה 50 עמ' 35). ועי' מאמר הגרי"ש אלישיב (הליכות שדה 50 עמ' 9 סעי' ה); שמיטה ממלכתית (פרק יא סעי' 2, 9-7).
[12] עי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 46 הע' 9).
[13] אם צרכני אוצר בית דין זה מחמירים באיסורי "נעבד", יש להיזהר מלהכשילם באכילת פירות האסורים להם על פי הוראת רבותיהם. וכ"כ הגר"ע יוסף, (שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' נג).