פרעון חוב בפירות שביעית

א. המקור ותוקף האיסור

בדברי חז"ל מבואר שאין פורעים חוב, כגון תשלום לפועל עבור מלאכתו, באמצעות פירות שביעית.[1]

טעם האיסור מבואר בבבלי 'נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה'.[2] בביאור הדברים כתב הרמב"ן,[3] שייעודם של פירות השביעית הוא למאכל, כדברי התורה 'והייתה שבת הארץ לכם לאכלה'[4] 'ואכלו אביוני עמך',[5] ולכן על האדם לרכוש בדמי שביעית דברים הניתנים לאכילה בלבד, כך הוא ממצה את ייעוד קדושת הפירות באכילה. לפיכך, לא ניתן לפרוע חוב באמצעות פירות שביעית שכן יש בכך פגיעה בייעוד השימושי של הפירות שאינו משתמש בהם לאכילה אלא לפרעון חוב.[6]

מדברים אלו עולה שתוקף האיסור לפרוע חובו באמצעות פירות שביעית הוא מהתורה, כדברי הבבלי: 'והתורה אמרה'.

אולם, לדעת החזו"א[7] תוקף האיסור לפרוע חובו באמצעות פירות שביעית הוא מדרבנן.[8] לדבריו טעם האיסור הוא שעושה שימוש שאינו ראוי בפירות שביעית.

ב. תשלום לעובד

בדברי המשנה מובא שאסור לשלם את שכר עבודתו של הפועל מפירות שביעית: 'אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן'.[9] אך בדברי התוספתא נערכה אבחנה בין 'שכיר יום' שלא ניתן לשלם לו על עבודת יומו באמצעות פירות שביעית, לבין שכיר הנשכר לתקופה ארוכה: 'ולא את השכיר פירות שביעית. ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית'.[10] בטעם האבחנה כתבו הפרשנים, שבתשלום יומי לשכיר יום ניכר הדבר כפרעון חוב יותר מאשר שכירים לטווח ארוך שהתשלום חלף עבודתם אינו מיידי.[11]

זאת ועוד מבואר בתוספתא שאם 'קצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית'. ובטעם הדין כתב הרמב"ם: 'שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו'.[12] כלומר, כאשר חלק מתנאי העסקת הפועל הוא הסעדה, ניתן להאכילו בפירות שביעית משום שהוא 'כאנשי ביתו' הסמוכים על שולחנו והוא מחוייב לתת להם מזונות.[13]

החזו"א ביאר דין זה לפי שיטתו שסיבת האיסור בפרעון חוב באמצעות פירות שביעית משום שעושה שימוש שאינו ראוי בהם, אזי כאשר בעל-הבית קוצץ את השכר עבור העובד וההסעדה היא חלק מתנאי ההעסקה בניהם הדבר מותר משום שבכך הפועל אוכל משולחנו של בעה"ב וניכר שהוא מאנשי ביתו ואינו ניכר שמשתמש בפירות שביעית שלא כדרך, כי כאן הוא אוכל על שולחנו של בעה"ב.[14]

ג. החזרת הלוואה בין שכנים בפירות שביעית

במקרה ואדם לווה מחבירו פרי או ירק, נחלקו הפוסקים האם הוא יכול להשיב לו פרי או ירק של שביעית.

יש פוסקים הסוברים שלא ניתן להשיב לו בפירות שביעית.[15]

ויש פוסקים הסוברים שניתן להשיב לו בפירות שביעית.[16]

ד. הכרת תודה

בדברי התוספתא מבואר שאף לא ניתן לגמול טובה לחבירו באמצעות פירות שביעית: 'ואין משלמין מהן גמולין',[17] וביארו הפרשנים שהכוונה היא להשיב טובה באמצעות פירות שביעית לחבירו שעשה לו טובה וחסד והדבר דומה לפרעון חוב 'שחייב לגמול לו טובה כנגדו'.[18]

אולם בדברי הרמב"ם נראה שמותר לגמול טובה באמצעות פירות שביעית: 'אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה, בטובה כיצד - שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו'.[19]

ניתן לבאר שאין מחלוקת הלכתית בין התוספתא לרמב"ם, אלא יש להבחין בין מקרה ובו המקבל מחבירו מרגיש שעשה עמו חסד גדול וממילא הוא 'חייב' לשלם לו טובה ואז אסור להשיב לו טובה באמצעות פירות שביעית, שדומה הדבר לפרעון חוב. לבין מקרה שלא מדובר על חסד גדול ולכן המקבל אינו מרגיש כ"כ מחוייב להשיב לחבירו וממילא אם משיב לו טובה יהיה מותר לעשות כן באמצעות פירות שביעית.[20]

לאור אבחנה זו יש מי שהתלבט האם ניתן לשלם תשר (טיפ) באמצעות פירות שביעית, שכן יתכן  ולא מדובר על חיוב שהאדם חייב לתת לחבירו, אלא הוא נותן מרצונו האישי ולכן מותר לתת באמצעות פירות שביעית. אך מאידך: 'יש לפעמים שהוא כעין פרעון חוב באופן שמחויב לתת לו ואז אסור לתת לו מפירות שביעית, וכאמור הכל לפי העניין'.[21]

ה. קיום מצוות

בדברי התוספתא[22] מבואר שלא ניתן לקיים מצוות שהן חובה באמצעות פירות שביעית: 'אין פודין בהן שבויין... ואין פוסקין מהן צדקה', אבל אפשר לתת מהם גמילות חסדים: 'אבל משלחין מהן דבר של גמילות חסדים'.[23]

הפרשנים ביארו את האבחנה בין פדיון שבויים וצדקה לבין גמילות חסדים באבחנה בין דברים שהאדם מחויב לתת ממון שפסקו עליו בני העיר עבור צדקה או פדיון שבויים, ונראה שיש כאן פרעון חוב, לבין מקרים בהם הוא נותן מרצונו האישי כגמילות חסד.[24]

אולם, במקום אחר מצאנו מחלוקת האם ניתן לקיים מצווה המוטלת עליו באמצעות פירות שביעית.

הכוונה לדברי המשנה: 'אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית'.[25]

בביאור הדין נחלקו הפרשנים האם הסיבה שלא ניתן להביא קרבנות אלו מדמי שביעית היא משום שלא ניתן לפרוע חובו בדמי שביעית,[26] או משום הפסד פירות שביעית שכן קרבנות אלו עולים למזבח.[27] נמצא א"כ שיש מחלוקת פרשנים האם ניתן לקיים מצוות שהן חובה באמצעות פירות שביעית.

יתכן ושורש הדיון הוא בהגדרת 'חוב' שאסור לפורעו באמצעות פירות שביעית - האם מדובר על חוב הלכתי שניתן למשכן עליו ולהוציאו בדיינים וממילא מצווה אינה עומדת בהגדרות אלו שכן היא 'חוב' בין האדם לקונו,[28] או שמא מדובר על כל חוב שהאדם חייב בין אם חובתו כלפי חבירו ובין אם חובתו כלפי הקב"ה.

ו. משלוח מנות מפירות שביעית

הפוסקים דנו במשלוח מנות מפירות שביעית. הדיון נסוב הן על המשלוח והן על ההחזרה.

 

1. המשלוח

הפוסקים נחלקו האם אדם יכול לתת משלוח מנות לחבירו מפירות שביעית, שכן מדובר על חיוב מצווה שהאדם חייב לקיים.

יש הסוברים שמשום שלא מדובר על חוב הלכתי שיכול להיתבע בדין וכן אין ממשכנים עליו, ניתן לשלוח משלוח מנות מפירות שביעית.[29]

ויש הסוברים שאין לתת משלוח מנות מפירות שביעית.[30]

 

2. השבת משלוח מנות

עוד דנו הפוסקים בשאלה האם אדם שקיבל משלוח מנות מחבירו יכול להשיב לו באמצעות פירות שביעית, שהרי יש בכך בעיית גמול שנאסרה.

יש הסוברים שאפשר להחזיר משלוח מנות באמצעות פירות שביעית לחבירו שנתן לו.[31]

ויש האוסרים להשיב לחבירו,[32] אך אם נתן לו יצא ידי חובת המצווה.[33]

 

 

 

 

 

 

[1] שביעית (פ"ח מ"ד); עבודה זרה (סב ע"א); תוספתא (שביעית פ"ז ה"ט); ירושלמי (דמאי פ"ג ה"א); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ו ה"י).

[2] עבודה זרה (סב ע"א).

[3] רמב"ן (עבודה זרה סב ע"א ד"ה נמצא; השגות לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין ג). כעין זה, ראו גם: רשב"א (עבודה זרה סב ע"א ד"ה נמצא); ריטב"א (שם ד"ה נמצא); קובץ שיטות קמאי (שם), בשם תוספות רבינו יהודה מפאריש; תוספות אנשי שם (שביעית פ"ח מ"ד ד"ה לא); משנה ראשונה (שם ד"ה לא).

[4] ויקרא (כה, ו).

[5] שמות (כג, יא).

[6] כ"כ לבאר חוט שני (הל' שמיטה פ"ו ה"י אות יג ד"ה והנה ברמב"ן): 'דכיון שקונה בפירות שביעית דבר שלא נתפס בו הקדושת שביעית, הרי הוא משתמש ומנצל את הפירות שביעית לשימוש שלא לאכלה'.   

[7] חזו"א (שביעית סי' יג ס"ק כא ד"ה ר"מ).

[8] על הקושי בדבריו ביחס לדברי הבבלי והראשונים מהם עולה שתוקף האיסור מהתורה, העיר דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה הי"ג ציון ההלכה ס"ק קצ).

[9] שביעית (פ"ח מ"ה).

[10] תוספתא (שביעית פ"ה הכ"א).

[11] מנחת ביכורים (שביעית פ"ה הי"ד ד"ה השכיר); מנחת יצחק (שם ד"ה השכיר); ריב"ג מוילנא (שם ד"ה ולא); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כד בית ישראל ס"ק נח); שבת הארץ (פ"ה הי"ג).

[12] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ה הי"ג).

[13] ראו גם: ערוך השולחן (הל' שמיטה סי' כד סעי' ד). אולם, ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ה הי"ג) שהקשה על דברים אלו שהסברה היא הפוכה, שאם קצץ לו מזונות והם חלק מתנאי העסקה בניהם אזי יש כאן פרעון חוב ממשי. ואכן, ראו: ר"ש משאנץ (תו"כ פרשת בהר פרשה א ה"ז), שאם קוצץ אסור משום פורע חובו אבל אם לא קצץ מותר.

[14] חזו"א (שביעית סי' יג ס"ק כא ד"ה ר"מ); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה הי"ג ס"ק קב).

[15] מנחת שלמה (שביעית פ"ה מ"ח ד"ה שאין); מאמר מרדכי (שביעית, מאמר י עמ' רכח ד"ה מבואר).

[16] רידב"ז (בית רידב"ז, סי' ז ס"ק י ד"ה דמי); משנת הגרי"ש (שביעית, עמ' ס סעי' יא): 'מכיון שאין דרך השכנים לתבוע את מי שאינו מחזיר בדבר מועט כזה'. ראו גם: https://www.toraland.org.il/2364

[17] תוספתא (שביעית פ"ז ה"ט).

[18] מנחת ביכורים (שביעית פ"ז ה"ו ד"ה גמולין); מנחת יצחק (שם ד"ה גמולין); ריב"ג מוילנא (שם ד"ה ואין משלמין); ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ו ה"י ד"ה דמי); דרך אמונה (שם ס"ק עב).  כן כתבו הפרשנים לגבי מעשר עני, ראו: בית יוסף (יו"ד סי' שלא ד"ה אין פורעין); ב"ח (שם ד"ה מעשר עני); פרישה (שם ס"ק לו); ש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק קסו).

[19] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ו הט"ו). השוו כן לדבריו, רמב"ם (פיהמ"ש שביעית פ"ד מ"ב).

[20] ראו: תפארת ישראל (שביעית פ"ד מ"ב, יכין אות יא); משנת יוסף (שביעית פ"ח מ"ה אות י ס"ק ב).

[21] חוט שני (הל' שמיטה פ"ו ה"י אות טו ד"ה מה שמשלמים).

[22] תוספתא (שביעית פ"ז ה"ט).

[23] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ו ה"י). יש לציין שהרמב"ם השמיט את עניין פדיון שבויים, והעיר על כך דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ו ה"י ס"ק עג): 'וכ"ש שאין פודין בו שבוים אפילו לא פסקו עליו, דהוי מוסר פירות שביעית לגוי'. 

[24] מנחת ביכורים (שביעית פ"ז ה"ו ד"ה ואין פוסקין); מנחת יצחק (שם ד"ה שבוין; שם ד"ה צדקה); ריב"ג מוילנא (שם ד"ה אבל משלחין). ראו את לשון הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ו ה"י): 'ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת', היינו שמדובר על חוב-חיוב על האדם לתת מה שפסקו לו הציבור בבית הכנסת.

אולם ראו: ירושלמי (דמאי פ"ג ה"א), שם מבואר שאין לתת צדקה לעני המחזר על הפתחים, למרות שלא מדובר על חיוב-פסיקת הציבור; פני משה (שם ד"ה א"ר מנא): 'שנוהגין לחלק בבתיהן לעניים אסור ליתן להם מדמי פירות שביעית שיש בידו שאין זה אלא כפורע חובו מדמי שביעית והוי כעושה סחורה בהן'; רידב"ז (שם ד"ה אר"מ): 'ממתניתין דידן מוכח דלאו דוקא לפסיקת צדקה לעניים בבית הכנסת אלא אפילו למיהב בבתיהון נמי אסור בשביעית'; דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ו ה"י ס"ק עד).

[25] שביעית (פ"ח מ"ח).

[26] תיו"ט (שביעית פ"ח מ"ח ד"ה אין). יש שכתבו כן בביאור המשנה מעשר שני (פ"א מ"ז): 'אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מדמי מעשר שני. ראו: ר"ש (שם ד"ה אין מביאין); רא"ש (שם ד"ה קני); רע"ב (שם ד"ה קיני). ראו גם: תוספתא (מנחות פ"ח ה"ל) שאין מביאים לחמי תודה מדמי שביעית, ושם אין בעיה של הפסד משום שלחמי תודה נאכלים לגמרי. לפיכך הסיבה היא משום האיסור מלהשתמש בפירות שביעית לדבר המחוייב, ראו: מקדש דוד (קדשים סי' לג אות ג); הר המוריה (הל' איסורי מזבח פ"ה ה"ט סוף ד"ה והנה הא).

[27] ריבמ"ץ (שביעית פ"ח מ"ח ד"ה אין); רמב"ם (פיהמ"ש, שם); רא"ש (שם ד"ה אין); מלאכת שלמה (שם ד"ה אין מביאין); משנה ראשונה (שם ד"ה קיני); תורת זרעים (שם). 

[28] משנת הגרי"ש (שביעית עמ' ס הערה ס); שולחן שלמה (שביעית עמ' רמא הערה ז); חוט שני (הל' שמיטה פ"ו ה"י אות יג ד"ה לכאורה; שם אות טז).

[29] שולחן שלמה (שביעית עמ' רמא); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' ס; שם הערה ס); חוט שני (הל' שמיטה פ"ו ה"י אות טז ד"ה ולפי"ז נראה); שו"ת להורות נתן (ח"י סי' נז); מנחת אשר (שביעית, מהדו' תשע"ה, סי' מז; מהדו' תשפ"ב סי' נו); שו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' נז) שנטה להתיר, אך לא נימק משום הגדרת החוב.

[30] צפנת פענח (הל' מגילה פ"ב הט"ו); משנת יעבץ (הל' שמיטה ויובל פ"ו ה"י אות ב); מאמר מרדכי (שביעית פי"ג סעי' נג; מאמר י עמ' רלב-רלג ד"ה הנה זה); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כז; ח"ג סי' מא); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ו ה"י ציון ההלכה ס"ק קכא); שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' נז); ילקוט יוסף (שביעית פי"ז סעי' ט).

[31] שולחן שלמה (שביעית עמ' רמא); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' ס; שם הערה ס); חוט שני (הל' שמיטה פ"ו ה"י אות טז ד"ה ולפי"ז נראה); שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' נז); מנחת אשר (שביעית, מהדו' תשע"ה, סי' מז; מהדו' תשפ"ב סי' נו).

[32] שו"ת תורה לשמה (סי' קצג); שו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קפג); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ו ה"י ציון ההלכה ס"ק קכא); ילקוט יוסף (שביעית פי"ז סעי' י); מאמר מרדכי (שביעית פי"ג סעי' נג), ובדעתו יש להעיר ממה שהובא בשמו בקטיף שביעית (מהדו' תשפ"ב, עמ' 125 הערה 21): 'אך מותר להחזיר משלוח מנות, זאת היות ואין זו פריעת חוב אלא גדר של נימוס'. וכתב הרב שמואל זעפרני (תלמי השדה, עמ' רסז הערה 60) שאסור להחזיר: 'לא כמו שפורסם בשם מרן הראש"ל במדריך שמיטה לצרכנים תשנ"ד... שהרב מתיר'.   

[33] מאמר מרדכי (שביעית, פי"ג סעי' נח; שם, מאמר י עמ' רלה ד"ה ומ"מ): 'דסוף סוף הוא נתן דבר שיש בו הנאה וכן המקבל קיבל דבר הראוי'.