ספיחין

א. מקור הדין ותוקפו 

1. מקור הדין

בדברי התורה נאמר: 'וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת... אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר'.[1] בביאור המושג 'ספיח' כתב רש"י: 'את ספיח קצירך - אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח',[2] היינו שיש איסור קצירה על יבול הגדל מאליו בשמיטה.

בהמשך דברי התורה נאמר: 'וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ',[3] שמכך יש ללמוד שיש איסור לאסוף את היבול שגדל מאליו, שהרי אם 'לא נזרע' מהיכן 'נאסוף', אלא שגם הגדל מאליו נאסר.

 

2. אילנות

איסור ספיחין שייך רק בירקות חד-שנתיים ולא במינים המוגדרים כאילן.[4]

בטעם הדבר כתבו הפוסקים, או משום שלא שייכת באילן מציאות כזו שיפול זרע בשנה השביעית ויצא ממנו פרי בשנה השביעית,[5] או משום שמכיון שפירות האילן אין צורך לנוטעם מחדש בכל שנה אלא הדרך לנוטעם אחת לכמה שנים, אין אנו חוששים שעוברי עבירה יטעום בשמיטה דווקא.[6]

 

3. תוקף האיסור וטעמו

לדעת רבי עקיבא, איסור הספיחין הוא מהתורה, לעומת דעת חכמים הסוברים שאין האיסור מהתורה אלא מדרבנן.[7]

יש מי שאומר, שמדובר על גזירת חכמים קדומה יותר מזמנו של רבי עקיבא.[8]

יש שפסקו כדעת רבי עקיבא,[9] אך לדעת הרמב"ם[10] ועוד פוסקים[11] יש להכריע כדעת חכמים, שאיסור הספיחין הוא מדרבנן.

בטעם גזירת חכמים, כתב הרמב"ם שהחשש שמא עוברי עבירה יזרעו ויאמרו שגדל מאליו, כלשונו: 'ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית'.[12]

ויש אומרים שהטעם מחשש שמא יבואו לאכול מירקות שנזרעו בשביעית ויאמרו שגדלו מאליהם.[13]

 

ב. ירקות שנזרעו לפני השמיטה

הראשונים נחלקו האם יש איסור ספיחין בירקות שנזרעו לפני השמיטה ונלקטו בשמיטה.

יש אומרים, שאיסור ספיחין לא חל על ירקות שהתחילו לגדול בשנה השישית.[14]

לדעה זו -

יש שהגדירו שדי בנביטה מועטת של הצמח מעל-פני הקרקע בשנה השישית כדי שלא יחול בו איסור ספיחין.[15]

ויש שהגדירו שדי בהשרשת שורשים באדמה בשישית גם אם לא נבט מאומה.[16]

ויש מי שאומר שלא די בנביטה או השרשה אלא יש צורך בהגעת הירק לעונת המעשרות.[17]

ויש אומרים, שגם במקרה והירק החל לגדול בשישית יש איסור ספיחין.[18]

יש שהורו להחמיר כשיטה זו, אך במקום שאין אפשרות אחרת יש לסמוך על השיטה הראשונה שאין בכך איסור ספיחין.[19]

 

ג. איסור ליקוט, אכילה והנאה

1. מלקות בליקוט ספיחין

הלוקט ירקות האוסרים באיסור ספיחין לוקה מכת מרדות מדרבנן.[20]

יש אומרים שלוקה רק אם לוקט לאכילה ואכל את הספיחין.[21]

 

2. איסור הנאה

ירקות האסורים באיסור ספיחין אסורים באכילה.[22]

יש מי שמשמע מדבריו שאין בהם איסור הנאה.[23]

ויש אומרים, שאף אסורים בהנאה.[24]

לדעה זו - יש אומרים שהכוונה היא שחכמים אסרו הנאה כזו שיש ביכולת האדם להגיע לאיסור אכילה, אך ההנאה ללא יכולת הגעה לאכילה לא נאסרה.[25]

ויש אומרים, שאף הנאה עצמית נאסרה גם ללא יכולת אכילה כגון הנאה מספיחי פרחים.[26]

 

3. קדושת שביעית

ירק האסור באיסור ספיחין יש בו קדושת שביעית.[27]

 

4. הטיפול בספיחין

ספיחין שעלו מאליהם - יש אומרים שאין לעקור אותם בידיים,[28] או משום הפסד קדושת שביעית שחלה בהם, [29] או משום שנראה כרוצה לאכול מהם.[30]

ויש אומרים, שניתן לעקור את הספיחין בידיים אך משום שהם קדושים בקדושת שביעית יש להניחם במקום שירקבו מאליהם ולא להפסידם בידיים.[31]

 

ד. ספיחין במאכל בהמה

בירושלמי (שביעית פ"ט ה"ה) מבואר שאין איסור ספיחין בתבן שהוא מאכל בהמה.[32]

יש להסתפק בכוונת הירושלמי, האם תבן הוא דוגמה לכל מאכל בהמה שאין בו איסור ספיחין, או שמא דווקא תבן אין בו איסור ספיחין אבל שאר מיני מאכל בהמה יש בהם איסור ספיחין.

יש אומרים, שיש איסור ספיחין במאכל בהמה, אלא שהקלו בתבן שאין דרכו להיזרע.[33]

ויש אומרים, שכל אוכל שאינו מאכל אדם אלא מאכל בהמה אין בו איסור ספיחין.[34] 

יש מי שהבחין בין תבן גס שאינו ראוי אף למאכל בהמה, ובו אין איסור ספיחין, לתבן הראוי למאכל בהמה בו יש איסור ספיחין.[35]

 

ה. גידולים שאין בהם איסור ספיחין

1. גידולים בארבע שדות

כאמור, חכמים גזרו על יבול חד-שנתי שגדל בשנת השמיטה, אך החריגו גידולים שונים שאין בהם איסור ספיחין. ויש מי שאומר שלדעה הסוברת שאיסור ספיחין הוא מהתורה,[36] אין מקום להחרגות וכל הגדל בשמיטה בכל שדה נאסר באיסור ספיחין.[37] 

בדברי הירושלמי^[38] נזכרו ארבע שדות בהן אין הגידולים נאסרים משום ספיחין, וכלשון הרמב"ם:

'ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה'.[39]

בביאור העדר האיסור בשדות אלו, כתב פאת השלחן,[40] משום שסיבת האיסור שמא יזרע אדם בשמיטה ויאמר שירק זה גדל מאליו, הרי שבארבע שדות אלו שאין דרך לזרוע בהן והן מרוחקים ממקום ישוב לא חששו שמא יזרע שם.[41]

 

2. בננות

כאמור, איסור ספיחין שייך רק בירקות חד-שנתיים ולא במינים המוגדרים כאילן.[42]

למרות שהבננה מוגדרת כירק,[43] אין בה איסור ספיחין.[44]

אולם, יש פוסקים שכתבו שיש איסור ספיחין בבננות.[45]

 

3. דשא

אין בדשא איסור ספיחין.[46]

 

4. גידולים בגבולות עולי מצרים

במקומות שמוגדרים 'עולי מצרים', אין איסור ספיחין ביבול הגדל שם.[47]

 

5. גידולים בבית

בגידולים ביתיים אין איסור ספיחין.[48]

 

6. גידולים שאין בהם קדושת שביעית[49]

יש אומרים, שאיסור ספיחין תלוי בקדושת שביעית, ולכן בדבר שאין בו קדושת שביעית, כגון פרחי נוי ללא ריח, אין בהם איסור ספיחין.[50]

ויש מי שסובר שאין קשר בין הדינים, וגם גידול שאינו קדוש בקדושת שביעית יתכן ויש בו איסור ספיחין.[51]

ויש מי שהסתפק בכך.[52]

 

ו. ספיחי שביעית שנלקטו בשמינית

ירקות שגדלו מאליהם בשמיטה ונלקטו בשמינית, אמנם מעיקר הדין מותרים באכילה משום ששעת הלקיטה היא הקובעת את דינם והם נלקטו בשמינית, מ"מ חכמים גזרו עליהם איסור כשאר ספיחין עד זמן שיש כבר בנמצא בשוק ממיני ירקות אלו.[53]

טעם הגזירה הוא שמא ילקוט אדם מיני ירקות אלו בשמיטה, שאסורים באיסור ספיחין, ויטמין עד לשמינית ויאמר שלקטם בשמינית.[54]

יש אומרים, שאיסור זה הוא עד כדי שמין ירק זה יגדל בשמינית ('כדי שיעשו').[55]

ויש אומרים, שאיסור זה הוא עד תחילת[56] חג החנוכה, ולאחר מכן כל הירקות מותרים אף אלו שלא עבר מספיק זמן לגידולם בשמינית.[57]

לאחר שעבר חנוכה או שעבר הזמן של גידול הירק ('כדי שיעשו'), מותרים כל הירקות אף אלו שנלקטו בשמינית לפני זמנים אלו.[58]

 

ז. מקורות

[1] ויקרא (כה, ד-ה).

[2] רש"י (ויקרא כה, ה). ראו כן גם: רמב"ן (ויקרא כה, ה); רמב"ם (פיהמ"ש שקלים פ"ד מ"א); רע"ב (שם ד"ה ספיחים).

[3] ויקרא (כה, כ).

[4] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ג): 'שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם'.

[5] פאת השולחן (הל' שביעית סי' כב בית ישראל ס"ק טו).

[6] דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ג ס"ק כא).

[7] ספרא (פרשת בהר פרשה ג פ"ד אות ה). השווה: פסחים (נא ע"ב). בביאור היחס בין דברי התורה ממנה עולה שנאסרו הספיחין, לבין דברי חכמים הסוברים שמהתורה הם מותרים, ראו: רמב"ן (ויקרא כה, ה); חינוך (מצווה שכח). 

[8] רש"ס (שביעית פ"ט ה"א).

[9] יראים (סי' קנח); גר"א (שנות אליהו, שביעית פ"ט מ"א; פ"ח מ"ו); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כב בית ישראל ס"ק א), בדעת הגר"א.

[10] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ב). ראו: רמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ד הט"ו); מפרש (שם). אך ראו: הרב בצלאל ז'ולטי (קובץ תורה שבעל-פה כרך כח עמ' טז); שקל הקודש (שם ס"ק קיא) שדחו ראיה זו.

[11] רמב"ן (ויקרא כה, ה); חינוך (מצווה שכח); מאירי (פסחים נא ע"ב ד"ה כל מה); כפתור ופרח (פרק מז ד"ה נמצאת); ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ד ה"ב).

[12] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ב). נימוק זה מבוסס על המשנה שביעית (פ"ט מ"א); ירושלמי (כלאים פ"ב ה"ג; בבא בתרא פ"ה ה"א). אולם, בכרם ציון (שביעית עמ' רכג) נכתב שנימוק זה העלה הרמב"ם מעצמו.

[13] תורת השביעית (הלוי, עמ' רנ) בשם הגר"א; כרם ציון (שביעית עמ' רכה) בדעת הראב"ד (הל' שמיטה פ"ד ה"ו).

[14] ר"ש (שביעית פ"ט מ"א ד"ה כל הספיחין); רא"ש (שם ד"ה כל הספיחין); רבי עקביא איגר (שם אות מא); תוספות (פסחים נא ע"ב ד"ה כל הספיחין) בשם ר"י; מהר"ם חלאווה (שם ד"ה כל הספיחין); מאירי (שם ד"ה זו היא); רמב"ן (ויקרא כה, ה). כן הכריעו: פאת השלחן (הל' שביעית סי' כב בית ישראל ס"ק ג); ספר השמיטה (עמ' כז סעי' ב); חזון איש (שביעית סי' ט ס"ק יז; כב ס"ק ב; סי' כו סדר השביעית אות ו ד"ה ירקות; נתיב השמיטה, סי' ב); הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית, סי' ג כסא דוד ס"ק כב; סי' ג סעי' ג). ראה: חוט שני (הל' שמיטה פ"ד ה"ג אות ט ד"ה והחזו"א), שהחזו"א הורה כדעה זו אך לעצמו החמיר כדעת הרמב"ם.

[15] בשם החזו"א, ראה: נתיב השמיטה (סי' ב); משנת יוסף (שו"ת ח"א סי' לה-לו; שביעית ח"ד עמ' טו). ישועת משה (ח"א-ח"ב סי' י; ח"ד סי' יח; בתוך: מעדני ארץ, קובץ הערות סי' יא);

[16] תורת השביעית (הלוי, עמ' רפג); הרב קלמן כהנא (חקר ועיון, ח"ב עמ' קלז-קמא; תורת השביעית, מהדו' תשמ"ה עמ' כג; בתוך: מעדני ארץ, קובץ הערות סי' יא). כ"כ בדעת החזו"א: שו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' ר); ארחות רבינו (מהדו' ישנה ח"ב עמ' שלו; מהדו' חדשה ח"ג עמ' רצ); חוט שני (הל' שמיטה פ"ד ה"ג אות ט ד"ה ויש להסתפק), שהחזו"א הורה כן בשעת הדחק.

[17] הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' מט; שם סי' נ; מעדני ארץ, קובץ הערות סי' י-יא; שולחן שלמה, שביעית עמ' קכה-קל); כרם ציון (שביעית הלכות פסוקות פי"א סעי' ו). 

[18] רמב"ם (שו"ת הרמב"ם, מהדו' בלאו, סי' קכח; הל' שמיטה פ"ד ה"א-ה"ב); רש"ס (שביעית פ"ט ה"א ד"ה שלא נחשדו); שו"ת המבי"ט (ח"ג סי' מה).

[19] אור לציון (שביעית פ"ה שאלה א); מאמר מרדכי (שביעית פי"א סעי' יב).

[20] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ג); ערוך (ערך ספח); סמ"ג (לאוין סי' רסח); חינוך (סוף מצווה שכח). ראו: רדב"ז (שם ד"ה והמלקטן) שציין שהמקור לכך הוא מדברי הירושלמי, אך לא ציין היכן. יתכן והמקור מירושלמי (שביעית פ"א ה"א; ברכות פ"א ה"א). להרחבה בדעה זו, ראו: מעדני ארץ (שביעית סי' ג אות ט).

[21] חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק ד); הלכות שביעית (זילבר, סי' ג כסא דוד ס"ק יד).

[22] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ב).

[23] כ"כ בדעת הרמב"ם: מקדש דוד (שביעית סי' כח); דבר השמיטה (סירוביץ, פ"ט מ"א ד"ה וכן); תורת השביעית (הלוי, עמ' רס); הרב בצלאל ז'ולטי (קובץ תורה שבעל-פה כרך כח עמ' טז); חוות בנימין (ח"א סי' ט אות י); מאמר מרדכי (שביעית פי"א סעי' ח; שם הערה ח). אור לציון (שביעית פ"ה שאלה ג).

[24] מקדש דוד (שביעית סי' כח) בדעת התוספות (תענית ו ע"ב ד"ה עד). החזו"א אסר כל הנאת שימוש אך התיר הנאה עקיפה מספיחין כגון מכירה לגוי, ראו: חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק ד ד"ה ר"מ, אוסר זריעת ספיחין; סי' יא ס"ק ו ד"ה איברא, אוסר צביעה בספיחין; סי' יג ס"ק טז; סי' יד ס"ק ט ד"ה ובתשובת); הרב בנימין זליבר (הלכות שביעית, סי' ג כסא דוד ס"ק לו; שם ביאור הלכה ד"ה ובהמה; ברית עולם, סי' ג סעי' יט); משנת הגרי"ש (עמ' עא סעי' ב).

[25] שער המלך (הל' שמיטה פ"ד ה"ב); שו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קפד אות ב); משנת יוסף (שו"ת ח"א סי' יא; שביעית ח"ד עמ' יז).

[26] הרב יעקב ישראל פישר (ישורון, חוברת יג עמ' תכד); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' יא).

[27] רמב"ן (ויקרא כה, ה).

[28] תוספתא (שביעית פ"ה הכ"ג); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ה); מאמר מרדכי (שביעית פי"א סעי' י).

[29] ריבמ"ץ (שביעית פ"ה מ"ד ד"ה לוף); תיו"ט (שם ד"ה לוף).

[30] מנחת ביכורים (שביעית פ"ה הכ"ג ד"ה אין); מנחת יצחק (שם ד"ה אין); חזון יחזקאל (שם ד"ה אין); כרם ציון (שביעית הלכות פסוקות פכ"א סעי' ח); חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק ד ד"ה ר"מ; ס"ק ו ד"ה ר"מ).

[31] חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק ו); הלכות שביעית (זילבר, סי' ג כסא דוד ס"ק לד); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ב ביאור ההלכה ד"ה שיהיו; שם פ"ד ה"ה ס"ק מ; שם הי"ח ס"ק קכז; שם ביאור ההלכה ד"ה אלא); משנת יוסף (שביעית ח"ד עמ' טז אות ד).

[32] כן הוא ברמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ד): "וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו".

[33] חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק ו; שם סי' ט אות יז); שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות יא; תנינא סי' קכג אות ז); ספר השמיטה (עמ' כח סעי' ד; שם הערה 2 בשם הרב חיים ברלין); הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית, סי' ג כסא דוד ס"ק ל; משנת בנימין, סי' נ-נא); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' יא; ח"ח סי' סו).

[34] רש"ס (שביעית פ"ט ה"א ד"ה אבל האמת; שם פ"ט ה"ה ד"ה משום); אמונת יוסף (שביעית פ"ט ה"ה עמ' קנד); תורת השביעית (הלוי, עמ' רנט); כלכלת שביעית (עמ' תקמד); פסקים וכתבים (ח"ג סי' נז-סב); חוות בנימין (ח"א סי' ט אות יא); שולחן שלמה (שביעית עמ' קלא); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' ס).

[35] רדב"ז (הל' שמיטה פ"ד ה"ד).

[36] ראו לעיל אות א.

[37] תורת השביעית (הלוי, עמ' רנח).

[38] ירושלמי (כלאים פ"ב ה"ג; בבא בתרא פ"ה ה"א). הדברים הובאו גם אצל: רמב"ן (ויקרא כה, ה); סמ"ג (לאוין סי' רסח).

[39] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ד).

[40] פאת השלחן (הל' שביעית סי' כב בית ישראל ס"ק ג).

[41] ראו עוד חזו"א (שביעית סי' י ס"ק א): 'שדה בור, אינו רצונו לומר שאינה שדה ניר, דאם כן לא משכחת לה איסור ספיחים בעלו מאליהם אלא בנכנסו משישית לשביעית. אלא שדה בור דהכא היינו שאינה נזרעת כלל, מפני תנאים קשים שיש בה, שהיא במקום התורף ואין פירותיה משתמרין, או שיש טורח מרובה בעבודתה, או שהיא רחוקה מן הישוב וכיוצא בזה מן הסיבות שיש בה שאינה עומדת לזריעה', זאת לעומת שדה הפקר, עליה כתב חזו"א (שביעית סי' י ס"ק ו): 'דאינו בכלל שדה בור, כיון שהיא טובה לזריעה ועומדת לזריעה'; כ"כ חוט שני (הל' שמיטה פ"ד ה"ד אות יב ד"ה ודע עוד) ששייך איסור ספיחין בגינות נוי של הבית משום שלעיתים כן זורעים שם ואינו נכלל בגדר 'שדה בור'.

[42] ראו לעיל א.2.

[43] ראו: הרב יוסף קארו (בית יוסף, או"ח סי' רג; שו"ע, או"ח סי' רג סעי' ג). להרחבה: https://www.toraland.org.il/80631

[44] הרב צבי פסח פראנק (כרם ציון, שביעית הלכות פסוקות פי"א גאון צבי אות א; הדרת הארץ, שביעית פט"ו סי' יב עמ' קסח); שו"ת ישועת משה (ח"א סי' ב); חזו"א (קובץ אגרות חזו"א, ח"ב אגרת קסב); הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית, סי' ג כסא דוד ס"ק יג; ברית עולם, סי' ג סעי' מד); שולחן שלמה (שביעית עמ' קל); מאמר מרדכי (שביעית פי"א סעי' כב); חוט שני (הל' שמיטה פ"ד ה"ג אות י); משנת יוסף (ח"א סי' כ; שביעית ח"ד עמ' כד שיטות המפרשים אות יא); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ב ס"ק כ; שם ציון ההלכה ס"ק לה; שם הי"ב ס"ק פה; שם ציון ההלכה ס"ק קמח).

[45] שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צה ד"ה והנראה דהב"ד) שכן נהגו הבד"ץ בירושלים; אור לציון (שביעית פ"ה שאלה ד), אך כתב להקל לאנשים חולים או לילדים קטנים הצריכים לבננות.

[46] שו"ת ישועת משה (ח"א סי' ב) שהסיבה היא משום שאין איסור ספיחין אלא בדבר שנזרע באדמה ולאחר זמן נובט, אבל דבר שמתחילה נראה על-פני הקרקע כמו דשא אין בו איסור ספיחין; שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ט).

[47] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד הכ"ו; פיהמ"ש שביעית פ"ו מ"א; שו"ת הרמב"ם, מהדו' בלאו, סי' קכח); סמ"ג (עשין קמח); חינוך (מצווה פד); כפתור ופרח (פמ"ז ד"ה עוד כתב); שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' כה ד"ה ואנכי); תפארת ישראל (שביעית פ"ו מ"א יכין אות ג); מראה הפנים (שביעית פ"ו ה"א ד"ה שלש); כרם ציון (הלכות שביעית פי"א סעי' ד); מאמר מרדכי (שביעית פי"א סעי' ג).

[48] ספר השמיטה (עמ' כח סעי' ו; שם הערה 2, בשם הרב חיים ברלין); כרם ציון (הלכות שביעית פי"א סעי' ג); מאמר מרדכי (שביעית פי"א סעי' כה-כו); ברית עולם (סי' ג סעי' יח); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' עב סעי' ג); משנת יוסף (שביעית ח"ד עמ' כא).

[49] הדיון כאן הוא ביחס לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה, שכן אם איסור ספיחין כולל גם איסור הנאה אזי יש לדון האם נכללת בכך הנאה ללא יכולת אכילה, ראו לעיל ד.2.

[50] הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות יא; שולחן שלמה, שביעית עמ' קכג); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' עב סעי' ו); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ב ס"ק יז; שם ציון ההלכה ס"ק כח, בשם החזו"א). ראו: מאמר מרדכי (שביעית פי"א הערה לח) שמסכים לעקרון זה, אך למעשה סובר שיש קדושת שביעית בפרחי נוי (שם הערה לט) ולכן ויש בהם איסור ספיחין.

[51] הרב בנימין זליבר (שו"ת אז נדברו, ח"ד סי' ג-ה; ברית עולם, סי' ג סעי' יז).

[52] הדרת הארץ (שביעית עמ' קסא אות ג).

[53] שביעית (פ"ו מ"ד); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ה-ה"ו).

[54] ר"ש (שביעית פ"ו מ"ד ד"ה משיעשה); תפארת ישראל (שם יכין אות כז); חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק יג).

[55] ראב"ד (הל' שמיטה פ"ד ה"ו); רש"ס (שביעית פ"ט ה"א ד"ה עוד ראיתי); תורת השביעית (הלוי, עמ' רסא-רסב); תורת השמיטה (סי' ט סעי' לב); ספר השמיטה (עמ' כז סעי' ג); כרם ציון (שביעית הלכות שביעית סי' כא סעי' ט). בביאור גדר 'בכדי שיעשו', ראו: שבת הארץ (פ"ד ה"ז).

[56] דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ו ס"ק מג; שם ביאור ההלכה).

[57] ירושלמי (דמאי פ"ב ה"א); תוספות (פסחים נא ע"ב ד"ה כל הספיחים); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ו); ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ד ה"ה); ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כב סעי' י); מראה הפנים (דמאי פ"ב ה"א ד"ה ולענין ספיחים), בדעת הרמב"ם והתוספות; חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק י).

[58] חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק יג ד"ה פ"ו; שם ס"ק יד ד"ה ובה"ו; שם ס"ק טו); ברית עולם (סי' ג סעי' לה); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' עד סעי' יא); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' לו).