מי שברשותו כמות גדולה של פירות שביעית, חייב לבער כל מין ומין בעת שכלה מין זה מהשדה.
הפוסקים נחלקו מהו הביעור - הפקר או כילוי מהעולם.
נאמר בתורה: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל'.[1]
מכאן למדו חכמים,[2] שמהזמן בו כלה היבול מהשדה יש לכלות את היבול המצוי בבית כאשר הוא עולה על כמות של מזון ג' סעודות.[3]
הראשונים והפוסקים נחלקו בתוקף דין הביעור האם הוא מהתורה[4] או מדרבנן שכן אין הביעור מפורש בתורה אלא מדרשת חכמים.[5]
הראשונים נחלקו במהות הביעור - יש הסוברים שהכוונה היא כילוי הפירות מהעולם, כגון בשריפה,[7] ויש הסוברים שיש להפקיר אותם לכל אדם.[8]
יש ששילבו בין שתי השיטות, ולשיטתם ישנם שני זמנים לחיוב הביעור: בזמן שתמו הפירות מן העיר והאזור הקרוב לה יש להפקיר את הפירות, אבל אחר שכלו הפירות מכל המחוז יש לבערם ולכלותם מהעולם.[9]
בהכרעת ההלכה נחלקו הפוסקים - יש שכתבו שיש לכלות את הפירות מהעולם.[10]
ויש שכתבו שבשעת הדחק, כגון אם האדם עני, יכול להפקיר ולא לכלות מהעולם.[11]
ויש אומרים שיש להפקיר את הפירות ואין לכלותם מהעולם משום הפסד פירות שביעית אלא יש להפקירם.[12]
הקדמה
את אופן ההפקר ניתן ללמוד מדברי התוספתא (שביעית פ"ח ה"ב): 'מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול, חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו'. בדברי התוספתא מתואר שהאדם מניח את הפירות על פתח ביתו ומפקירם.
בירושלמי[13] הובאו שתי צורות נוספות להפקר - להפקיר בפני שלושה אנשים מאוהביו ולהפקיר בשוק בלילה כשאין עוברים ושבים נמצאים, ולאחר מכן הוא יכול לזכות בפירות ולהכניסם לביתו.
למעשה
יש שכתבו שהצורך להפקיר בפני שלושה הוא כאשר אינו מוציא את הפירות לרשות הרבים, אך אם
הוא מוציא את הפירות לרשות הרבים, אינו צריך להפקיר בפני שלושה אנשים, שכן המעשה עצמו מהווה את ההפקר,[16] ואפילו שמוציאם בלילה בעת שאין עוברים ושבים.[17]
לפיכך, לכתחילה יוציא האדם את הפירות לרשות הרבים אך במקרה ואינו יכול, כגון שמדובר על כמות גדולה וכבדה, יוכל להפקיר בפני שלושה אנשים בביתו.[18]
יש אומרים, שלאחר הביעור יש להמשיך לנהוג בפירות קדושת שביעית.[22]
ויש אומרים, שפקעה קדושת שביעית מהפירות.[23]
חיוב הביעור חל רק כאשר יש ברשות האדם כמות גדולה של פירות שביעית, יותר ממזון ג' סעודות לבני ביתו.[24] לפיכך, פעמים רבות שמצוות הביעור לא תתקיים בבית פרטי, אלא אם כן האדם משמר את הפירות, כגון ריבות, או יש ברשותו כמות גדולה של שמן ויין.
פירות שבזמן הביעור היו ברשות אוצר בי"ד -
לשיטה הסוברת שביעור הוא הפקר הפירות,[25] פטורים פירות אלו מהפקר משום שבעת הביעור התקיימה בהם המצווה שעניינה הפקר.[26]
לשיטה הסוברת שביעור הוא כילוי הפירות מהעולם25 - יש אומרים, שגם פירות אלו חייבים בביעור.[27] ויש אומרים, שפטורים מביעור.[28]
אולם, פירות שנרכשו מאוצר בי"ד ועתה הם ברשות האדם, חייב לבערם בזמן הביעור.[29]
פירות שבזמן הביעור הם מחוברים לקרקע, פטורים מביעור, משום שבזמן הביעור הם מופקרים לכל אדם והתקיימה בהם מצוות הביעור.[30]
אולם לשיטה הסוברת שביעור פירות שביעית הוא כילוי מהעולם,[31] יש לבער מהעולם גם פירות מחוברים.[32]
במשנה (שביעית פ"ט מ"ב-מ"ג) מבואר שהארץ מתחלקת לתשעה אזורים - יהודה, עבר הירדן והגליל, שכל אחד מהם מחולק לשלושה אזורים קטנים. הגמרא (פסחים נב ע"ב) מסבירה שהסיבה לחלוקה זו, משום שחובת הביעור נקבעת בשעה שאין לחיה שבשדה אפשרות לאכול ממין זה, 'דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה'.
יש שכתבו שבזמננו שיש שינוע פירות בכל חלקי הארץ, אין זמן הביעור נקבע עפ"י החיה שבשדה, שכן באמצעות דרכי התובלה יש מעבר של פירות מארץ לארץ בתוך ארץ ישראל.[33]
לפיכך, נחלקו הפוסקים מתי זמן הביעור מעיקר הדין, האם לפי מקום הגידול ממנו הגיע היבול,[34] או לפי המקום אליו הגיע היבול גם אם במקום בו גדל עדיין יש ממינו בשדה.[35]
מדברי חז"ל מתבאר שיש מינים שונים שזמן הביעור שלהם קבוע ואינו תלוי ומשתנה לפי החיה, משום שהם כלים מהשדה בזמן קבוע בכל הארצות, ולכן ניתן לאכול מהם עד זמנים אלו, כגון 'ענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים'.[36]
יש שביארו שקביעת זמנים אלו במינים אלו היא אומדנא ושיעור זמן של חכמים, אך אם ידוע על זמן שונה בו מינים אלו כלים מהשדה יש לקבוע את זמן הביעור על פי הזמן שכלו.[37]
יש שביארו שזמנים אלו הם ההתחלה של הביעור, כלומר מהזמן הזה ניתן כבר להפקיר, למרות שיש עוד ממינים אלו בשדה, עד שיכלו המינים הללו מהשדה.[38]
ויש מי שביאר שזמנים אלו קבועים הם ולא ניתנים לשינוי גם בעקבות המציאות המשתנה.[39]
במקרה והאדם מסופק ואינו יודע את זמן הביעור של מין מסוים, העלו הפוסקים כמה הצעות[40]:
יש אומרים, שצריך להפקירם מתחילת הזמן שהוא מסופק, ולהשאירם כך עד שיעבוד בוודאות זמן הביעור.[41]
יש מי שאומר, שעליו להפקירו בכל יום עד שיתברר לו בוודאות שכלה מהשדה.[42]
ויש אומרים, שצריך להפקירו מתחילת הזמן שהוא מסופק, להכניסם לביתו על-מנת שלא לזכות בהם וכשיגיע הזמן שהם כלו מהשדה בוודאות יחזור ויזכה בהם.[43]
למעשה, כיום בלוחות השמיטה מפורסמים זמני ביעור משוערים, זמנים אלו מסמלים את תחילת הזמן בו יש להסתפק שמא כבר כלו הפירות מן השדה. בתאריך זה יש להפקיר את הפירות, ולהתכוון שלא לחזור ולזכות בהם, כאחת מהאפשרויות שהוזכרו לעיל, עד כחודש לאחר מכן, שאז בוודאי כבר כלו הפירות מן השדה.
יש אומרים, שאין ביעור באתרוג משום שמצוי הוא בכל עת באילן.[44]
ויש מי שאומר, שזמן הביעור הוא בחודש שבט של השנה השמינית.[45]
ויש מי שאומר, שזמן הביעור הוא מיד אחרי סוכות של השנה השמינית.[46]
ויש מי שאומר, שזמן הביעור הוא אחרי פסח של השנה השמינית, שעד אז משאירים את האתרוגים בעץ.[47]
בדברי התוספתא (שביעית פ"ז הי"ב) מבואר שקביעת זמן הביעור הוא כאשר כלה ירק הגדל בשדה פתוח בתנאים טבעיים. אך ירקות הגדלים ב'בית השלחין', שכל גידולם מהשקיה ידנית ולכן הם כלים מהשדה זמן רב אחר הירקות, אין לקבוע על-פיהם את זמן הביעור.
הראי"ה קוק מבאר, שדין זה שייך רק כשאותו המין נמצא גם בשטח הפתוח וגם ב'בית השלחין', לכן יש לקבוע את זמן הביעור כשכלה הירק בשטח הפתוח. אבל אם מין זה קיים רק ב'בית השלחין', יש לקבוע את זמן הביעור כאשר הוא כלה.[48]
במשנה (שביעית פ"ט מ"ד) הובאה מחלוקת האם יש חובת ביעור כאשר נשארו פירות רק במקומות שמורים שאינם הפקר ואין החיה יכולה לאכול מהם.[49]
בהכרעת ההלכה נחלקו הפוסקים - יש אומרים, שאין עדיין חובת ביעור, משום שעדיין יש פירות למרות שהם שמורים.[50] ויש המחייבים בביעור מפני שכלה לחיה מה שבשדה המופקר.[51]
לאור זאת יש מי שאומר, במין שכולו גדל רק בשדות שמורים מיד הם חייבים בביעור, שכן כבר כלה לחיה בשדה.[52]
במשנה (שביעית פ"ז מ"ב) מבואר שכל דבר שהוא 'מתקיים בארץ' אינו חייב בביעור משום שעדיין קיים בשדה לחיה.
לאור זאת דנו הפוסקים ביבולים שנמצאים תדיר כל השנה בשדות, כגון יבול של 'היתר מכירה', או יבול נכרי, האם יבולים אחרים-מקבילים שקדושים בקדושת שביעית חייבים בביעור או לא?
יש אומרים, שרק כאשר כלה היבול הקדוש בקדושת שביעית מן השדה יש חובת ביעור, ואין להתחשב ביבול מקביל המצוי בשדות של 'היתר מכירה' שאין בו קדושת שביעית.[53]
ויש אומרים, כל עוד מצוי מין זה בשדות, גם כאלו של 'היתר מכירה', אין חיוב ביעור.[54]
אדם שלא הפקיר את הפירות בזמן הביעור והשהה אותם בביתו בכוונה על-מנת לאוכלם, ביטל את המצווה ולכן אינו יכול עתה להפקירם והפירות אסורים באכילה.[55]
אבל אם שגג, שלא ידע את זמן הביעור, או נאנס ולא ביער, לא נאסרו הפירות באכילה ועליו להפקירם.[56]
לפיכך כתבו הפוסקים, שאדם שקיבל מחבירו כמות רבה של פירות שביעית שעבר עליהם זמן הביעור ולא הפקירם משום ששגג או נאנס, אין הפירות נאסרים ועל מקבלם להפקירם.[57]
ויש אומרים, שאם שגג או נאנס ולא ביער נאסרו הפירות באכילה.[58]
ויש מי שהבחין בין שוגג, שנאסרו הפירות, לבין אונס שלא נאסרו.[59]
לאחר מכן, ניתן לשוב ולזכות בפירות.
[1] ויקרא (כה, ו-ז). הדבר מופיע גם ביחס ליובל, ויקרא (כה, יב): 'כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ'; רש"י (ויקרא כה, יב): 'כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל'.
[2] ספרא (בהר פרשה א תחילת פ"א אות ח; שם פרשה ב תחילת פ"ג); ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ג).
[3] שביעית (פ"ט מ"ח); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ז ה"ג).
[4] סמ"ג (עשין סי' קמז-קמח); מנחת חינוך (מצווה שכח-שכט), בדעת הרמב"ם; רידב"ז (בית רידב"ז, סי' ז אות יב), וכתב שהרמב"ן (בהערה הבאה) כתב כן להסתפק ולא להכריע שהתוקף מדרבנן.
[5] רמב"ן (ויקרא כה, ז): 'ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים'; פני יהושע (פסחים נב ע"א), בדעת הרמב"ם; פאת השלחן (הל' שביעית סי' כב בית ישראל ס"ק ב), בדעת רש"י. ראו גם: שו"ת משפט כהן (סי' סט ד"ה ומה שדקדק), שכתב בביאור דעת הרמב"ן שתוקף הביעור מדרבנן רק משום ששמיטה בזמן הזה מדרבנן, אבל אם שמיטה בזמן הזה מהתורה אזי תוקף הביעור מהתורה.
[6] יש שתלו דיון זה, האם הביעור הוא כילוי מהעולם או הפקר, בשאלת תוקף הביעור (לעיל אות ב) – הסוברים שמהות הביעור הוא הפקר מבינים שתוקף הביעור מדרבנן. טעם הדבר, שאין ביכולת חכמים לתקן ולעקור את קדושת שביעית ואיסור הפסד ע"י איבוד הפירות מהעולם, לכן הביעור הוא רק הפקר שאינו מהווה הפסד לפירות. אבל לסוברים שתוקף הביעור הוא מהתורה אין כל מניעה לאבד את הפירות מהעולם, שכן כך אמרה התורה. ראו: שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צב); שבת הארץ (פ"ז ה"ג); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' י ענף ג אות כ).
[7] רמב"ם (פיהמ"ש שביעית פ"ט מ"ב; הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג); מאירי (פסחים נב ע"א ד"ה אמר המאירי). יש שלמדו כן בדעת רש"י (פסחים נב ע"ב ד"ה משום) שכתב: 'וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה', ראו: תוספות (פסחים נב ע"ב ד"ה מתבערין); ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ז ה"ג); שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מג ד"ה ומה שכתב); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' מג אות ד). יש שלמדו שאין כוונתו לכילוי מהעולם, אלא להפקר ברשות הרבים גם לחיה ובהמה, ראו: רמב"ן (ויקרא כה, ז). למקורות נוספים בביאור דעת רש"י, ראו: שבת הארץ (פ"ז ה"ג, הוצאת מכון התורה והארץ ח"ב עמ' 590 הערה 1).
[8] תוספות (פסחים נב ע"ב ד"ה מתבערין); רמב"ן (ויקרא כה, ז); ריבמ"ץ (שביעית פ"ט מ"ב); ר"ש (שביעית פ"ט מ"ח); רא"ש (שם); יראים (סי' קנח); סמ"ג (עשין סי' קמח); ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ז ה"ג); כסף משנה (שם); תוספת יום הכיפורים (יומא פג ע"א), שכן הוא מנהג ירושלים; גר"א (שנות אליהו, שביעית פ"ט מ"ח); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כז סעי' ג). שיטה זו מוסברת היטב בדברי הגרי"פ פערלא (ספר המצוות לרס"ג, עמ' רסו-רסז), שביאר את הסיבה לכך שהרס"ג והתשב"ץ לא מנו את מצוות הביעור כמצווה, למרות שהם סוברים שתוקפה מהתורה. לדבריו, מצוות הביעור אינה מצווה בפני עצמה אלא המשך של מצוות ההפקר. התורה נתנה לאדם רשות להכניס כמות מסוימת לביתו לצורך אכילת בני ביתו, וכשכלה לחיה בשדה בטל ההיתר וחוזר ההפקר למקומו. בכך, מהות ההפקר הוא כדי להביא את היבול הקדוש לכל העם, וכשאין יותר יבול בשדה ואדם אוצר בביתו יבול קדוש, מוטלת עליו החובה להביא לניצול הקדושה לכולם באמצעות ההפקר; כעי"ז ראו: חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות ב ד"ה נראה דגדר).
[9] ראב"ד (הל' שמיטה פ"ז ה"ג); רש"ס (שביעית פ"ט ה"ו); פני יהושע (פסחים נב ע"ב ד"ה בתוספות), בדעת רש"י; תפארת ישראל (שביעית פ"ט מ"ז יכין אות נב). ראו: מקדש דוד (שביעית סי' ז) שביאר שהמקור לב' הזמנים הללו נובע משני הפסוקים (ראו לעיל הערה 1) - אחד מתמקד בכך שהגיע זמן כילוי היבול לחיה שבשדה, ואחד שהגיע כילוי היבול לאדם. בשל כך, הביעור הראשון בו כלה לחיה מהשדה משמעותו הפקר והוצאה מרשותו משום שעדיין יש פירות שביעית בארצות אחרות, אבל לאחר שכלה גם לאדם המשמעות היא שאין כלל יבול שביעית בכל הארצות ולכן הכילוי הוא שריפה.
[10] אור לציון (שביעית, פ"ג תשובה ד עמ' נד-נה). לדבריו, לבני ספרד יש לקבל את הכרעת הרמב"ם, אך ראו להלן הערה 11 בשמו. יש מי שהציע לחוש לדעה הסוברת שיש לכלות את הפירות מהעולם, ולכן ישתדל לסיים את הפירות לפני זמן הביעור, ראו: מאמר מרדכי (שביעית עמ' קיט סעי' ד).
[11] שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מג); חכמת אדם (שערי צדק, שער מצוות הארץ פי"ט סעיפים ג-ד, ו). ראו: אור לציון (שביעית פ"ג תשובה ד עמ' נה; שם הערה ה עמ' נז), שיש להקל ולהפקיר במקרה שיש לו כמות גדולה של יין ואינו יודע מאיזה כרם הם באו (אוצר בי"ד או היתר מכירה).
[12] מהרי"ל דיסקין (בתוך: ספר השמיטה, עמוד מב הערה 14; שם עמוד מה הערה 3); הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן, סי' פג; שבת הארץ, פ"ז ה"ג, בביאור דעה זו); הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, תניינא סי' קכג; מעדני ארץ, סי' י ס"ק יב ד"ה ואף); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' טו סעי' פג, עמ' לו); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"ז סעי' ב); שנת השבע (כהנוב, נתיב ו סעי' ב); חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ז; סי' כו סדר השביעית ס"ק ה ד"ה קנה); הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית, סי' ח כסא דוד ס"ק ג; ברית עולם, סי' ח סעי' ו*); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קא סעי' כג); חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות ב ד"ה ולמעשה).
[13] ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד).
[14] יש מי שכתב שאפשר להפקיר אפילו בפני אישתו ובנו, ראו: שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פה ד"ה ואם היו).
לגבי בנו ואישתו - יש מי שכתב שלא מועיל להפקיר בפניהם משום שסמוכים על שולחנו, ראו: משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קא סעי' כד); מאמר מרדכי (שביעית עמ' קכ סעי' ח), אפילו בבחור ישיבה שנמצא בישיבה.
לגבי נשים - יש מי שכתב שאין להפקיר בפניהן, משום שצריך להפקיר בפני ראויים לעדות, ראו: הרב יוסף שלום אלישיב (משנת הגרי"ש, שביעית עמ' קא סעי' כד; דרך אמונה, הל' שמיטה פ"ז ה"ג ציון ההלכה ס"ק ל), אך סובר שניתן להפקיר בפני שניים גדולים ואחד קטן שלא יהיו קרובים זה לזה כבדיני עדות. יש מי שכתב שיכול להפקיר בפני נשים, ראו: שולחן שלמה (שביעית עמ' רסה). יש מי שכתב שאחד מהשלושה יכול להיות קרוב משפחה ואילו השניים האחרים צריכים להיות זרים עבורו כמו לעניין עדות, ראו: אור לציון (שביעית פ"ג תשובה ד בהערה, עמ' נו). יש מי שכתב שכל השלושה צריכים להיות כשרים לעדות, לא קרובים אלו לאלו ולא קטנים או שאר פסולי עדות, ראו: חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות ב ד"ה ודע).
[15] עפ"י ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד); חרדים (מצוות התלויות בארץ, הקדמה); ספר השמיטה (עמ' מה סעי' ח); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"ז סעי' ב); חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ז ד"ה ומה שהק'); אור לציון (שביעית פ"ג תשובה ד בהערה, עמ' נו); מאמר מרדכי (שביעית פכ"א סעי' ה-ו); שולחן שלמה (שביעית, עמ' רסה): 'ואפילו הם חולים או רחוקים שנראה שלא ילכו לזכות בפירות ואדרבא הבעלים יכול להקדימם ולזכות לעצמו'.
[16] בכך יש תיאום בין דברי התוספתא לירושלמי בעניין הצורך בהפקר בפני שלושה, שהדבר תלוי היכן נעשה ההפקר – אם מוציא לרשות הרבים אין צורך להפקיר בפני שלושה משום שיש בכך מעשה הפקר, אך אם לא מוציאם לרשות הרבים יש צורך בהפקר בפני שלושה. ראו: ראבי"ה (ח"ב מסכת פסחים סי' תיז); כפתור ופרח (פמ"ח ד"ה ירושלמי): 'כשתראו השוק פנוי מאנשים הוציאו הפירות לשוק וצעקו הפירות הללו יהו הפקר', ואם מדובר על הפקר בשוק בפני שלושה אנשים מדוע צריך לצעוק?; גר"א (שביעית פ"ט ה"ד, כת"י ב); עלי תמר (שם ד"ה א"ל כד); שולחן שלמה (שביעית עמ' רסד); ברית עולם (סי' ח סעי' ה); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' י ענף ג אות יט-כ); חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות ב ד"ה הובא לעיל). בביאור שיטה זו, ראו: שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לו אות ד).
[17] עפ"י ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד); מאמר מרדכי (שביעית עמ' קכ סעי' ז).
[18] משנת הגרי"ש (עמ' קב סעי' כו).
[19] משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קא סעי' כג).
[20] מאמר מרדכי (שביעית עמ' קכ סעי' י; שם סי' כ עמ' שלט ד"ה ועוד).
[21] תוספתא (שביעית פ"ח ה"ב); ספר השמיטה (עמ' מה סעי' ח); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"ז סעי' ב); שולחן שלמה (שביעית עמ' רסז).
[22] ריבמ"ץ (שביעית פ"ט מ"ב); תוספות (קידושין נו ע"ב ד"ה המקדש); רידב"ז (משמרת הבית, סי' ה סעיף יח הערה כו); ספר השמיטה (עמ' מה הערה 3); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' טו סעי' פג עמ' לו); חזו"א (שביעית סי' כו סדר השביעית ס"ק ו ד"ה אם); הרב שלמה זלמן אוירבך (מעדני ארץ, סי' י אות י; שם אות יב; שם קובץ הערות סי' ח אות כ; שולחן שלמה, שביעית עמ' רסח); הרב בנימין זליבר (הלכות שביעית, סי' ו כסא דוד ס"ק סא; ברית עולם, סי' ח סעי' י); מאמר מרדכי (שביעית פכ"א סעי' יא; סי' כ עמ' שלט ד"ה ומ"מ). ראו: מהרי"ל דיסקין (בתוך: ספר השמיטה, עמ' מה הערה 3) שתלה שאלה זו האם יש קדושת שביעית לאחר הביעור במחלוקת הראשונים במהות הביעור. לשיטה הסוברת שמהות הביעור הוא כילוי מהעולם אזי לאחר שעבר זמן הביעור ונאסרו הפירות פקעה מהם קדושת שביעית. אך לשיטה שמדובר על הפקר, לא פקעה הקדושה לאחר ההפקר, כי גם לפני כן היבול היה הפקר.
[23] כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"ז סעי' ב); חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ו).
[24] שביעית (פ"ט מ"ח); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ז ה"ג). להגדרת 'מזון שלוש סעודות', ראו: חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ו); חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ג אות ג ד"ה כמה פרטי דינים).
[25] ראו לעיל אות ג.
[26] רמב"ן (ויקרא כה, ז); כרם ציון (שביעית הלכות פסוקות פי"ז סעי' טו); חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ז); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' טו סעי' פ, עמ' לה); הרב בנימין זילבר (ברית עולם, סי' ח סעי' יט; הלכות שביעית, סי' ח כסא דוד ס"ק יב); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קה סעי' לח); חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות א ד"ה פירות הכנוסים); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ו ה"ב ס"ק מו), בשם החזו"א: 'שמעתי בשמו שגם הנמצאים בחנויות שמיטה שהם ע"י שליחות כנ"ל בזמן הביעור א"צ ביעור דהוי כמו הפקר'; אורחות רבינו הקהלות יעקב (ח"ב אות קלג עמ' שסה).
יש להעיר את דברי הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי, שביעית עמ' קכב סעי' כד; שם סי' כ עמ' שמב), שיש חיוב ביעור בפירות הנמצאים באוצר בי"ד, זאת משום שיטתו 'שאין דין אוצר בית דין לכתחילה, אלא שמכל מקום טוב לסמוך על אוצר בית דין'.
[27] אור לציון (שביעית פ"ג שאלה ד עמ' נד-נה; שם הערה ד ד"ה ואף); חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות א ד"ה וכן פירות).
[28] רדב"ז (הל' שמיטה פ"ז ה"ג).
[29] הרב שלמה זלמן אוירבך (שולחן שלמה, שביעית עמ' ערב; שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות יז); חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ז); חוט שני, הל' שמיטה פ"ז ה"א אות ב ד"ה פירות); שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' יט אות א; סי' כו אות ה); מנחת ירושלים (עמ' קסה אות כז).
יש להעיר את דעתו של הרב שלמה עמאר (שו"ת כרם שלמה, זרעים ח"א דיני שביעית סי' ו ד"ה ואחר העיון, עמ' רכה), הסובר שפירות אלו פטורים מביעור.
[30] חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ז ד"ה אם); הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות טז; מעדני ארץ, סי' ו אות טו; שם קובץ הערות סי'ח אות יז; שולחן שלמה, שביעית עמ' רסז); הרב בנימין זילבר (ברית עולם, סי' ח סעי' יט; הלכות שביעית, סי' ח כסא דוד ס"ק יב); חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות א ד"ה וכן פירות).
[31] ראו לעיל אות ג.
[32] חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות א ד"ה וכן פירות).
[33] להרחבה, ראו: הרב יהודה עמיחי, 'זמן הביעור בחקלאות המודרנית' (אמונת עתיך 109תשרי תשע"ו, עמ' 78-84) - https://www.toraland.org.il/1200
[34] קרית ספר (הל' שמיטה פ"ז); גבורת ארי (תענית ו ע"ב ד"ה מיהו); ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כז סעי' יט); שו"ת נשמת חיים (ברלין, סי' קטו); שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכב), בדעת רש"י.
[35] שו"ת מוצל מאש (אלפנדרי, ח"ב סי' לג); שו"ת אבני נזר (או"ח סי' תכד); שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכב); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לט אות ח ד"ה ועוד זאת).
[36] פסחים (נג ע"ב). השוו: ירושלמי (שביעית פ"ז ה"א); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ז הי"א). יש שלמדו כן מסיום דברי המשנה (שביעית פ"ט מ"ג): 'וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים', וביאורם של הפרשנים שדין זה מוסכם על כולם, ראו: תיו"ט (שם ד"ה וכל), בדעת הרמב"ם; מלאכת שלמה (שם ד"ה וכל); יד דוד (שם ד"ה וכל), בדעת הרמב"ם.
[37] ר"ש (שביעית פ"ט מ"ח); רע"ב (שם ד"ה והגיע); תפארת ישראל (שם יכין אות נג); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כז סעי' יא); שבת הארץ (פ"ז הי"א, הוצאת מכון התורה והארץ, ח"ב עמ' 610); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"ז סעי' ד); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' טו סעי' עה); חזו"א (שביעית סי' טו ס"ק ה); הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית, סי' ח כסא דוד ס"ק לד; ברית עולם, סי' ח סעי' כח); מאמר מרדכי (שביעית עמ' קכ-קכא סעי' יג); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' צז סעי' ה). אולם, ראו: יד דוד (שביעית פ"ט מ"ח ד"ה ר"ש) שהעיר על הר"ש: 'לא ידעתי מנין לו להרב זה, דילמא זמנא דמינים הללו היה ידועים לחכמים שעד אותו זמן נמצאים'.
[38] שו"ת מנחת שלמה (תניינא סי' קכג אות י); שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ה סי' נב).
[39] הרב שלמה מן ההר 'זמני ביעור של פירות שביעית' (תחומין ב עמ' 421).
[40] ראו: ברית עולם (סי' ח סעי' לב-לג) ששלל את כל הדרכים שיובאו, וסיים: 'לכן מה שנוהגים לסדר כעין אוצר בי"ד נפטרין מזה גם מחיוב ביעור', וכ"כ בדבריו בהלכות שביעית (סי' ח כסא דוד ס"ק יא).
[41] ספר השמיטה (עמ' מו סעי' יב); הרב שלמה זלמן אוירבך (מעדני ארץ, קובץ הערות סי' ח אות יח; שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות יח; שולחן שלמה, שביעית עמ' רסז).
[42] חזו"א (שביעית סי' כו סדר השביעית אות ה ד"ה קנה). ראו: שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לו אות ז) מה שהעיר על דברי החזו"א: 'והגם שכתב שמצוות ביעור קל לקיימה לפי האמור וכנ"ל, היינו משום שבד"כ אין בבית פירות שביעית הרבה יותר ממזון ג' סעודות לכל נפש... אבל כיום ב"ה שנתרבו המשפחות המרובות ילדים בלעה"ר ומקבלים מאוצר בי"ד פירות שביעית לכל המשפחה בריווח ויש בקבוקי יין וגרים במקומות גבוהים שקשה להוריד לרחוב ולהעלות בחזרה בכל יום מהימים המסופקים, וזמני הביעור של כל מיני פירות אינם ידועים על נכון ותקפות הספק ארוכה ובלתי מוגבלת בדיוק - עלינו למצוא תקנה לשומרי השביעית'.
[43] מאמר מרדכי (שביעית עמ' קכא סעי' יד); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קב סעי' כח); שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לו ד"ה אות ז ד"ה ולפי מה). על ההבדל בין הצעה זו להצעת החזו"א, לעיל הערה 42, ראו: שו"ת משנת יוסף (ח"ג עמ' רלט ד"ה ובמה שעורר).
[44] רידב"ז (בית רידב"ז, סי' ח סעי' יג, צו ע"א); ספר השמיטה, עמ' מה הערה 4; כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"ז סעי' יד); חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ה אות ז ד"ה כתב). ראו: מאמר מרדכי (שביעית פכ"א סעי' כב; שם בסי' כ עמ' שמא-שמב), רק באתרוג תימני אין דין ביעור, אך באתרוגים מזנים אחרים יש ביעור: 'שאינם מתקיימים בעץ הרבה זמן'.
[45] הרב שמואל סלנט (ספר השמיטה, עמ' מה הערה 4; שו"ת משנת יוסף, ח"ג סוף סי' לו ד"ה אתרוג); הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית, סי' ח כסא דוד ס"ק פד; ברית עולם, סי' ח סעי' טו); שולחן שלמה (שביעית מ' רסג – השווה לדבריו בשו"ת מנחת שלמה, תנינא סי' קכג אות ט, שם העלה אפשרות שביעורו מיד במוצאי שביעית).
[46] מהרי"ל דיסקין (שו"ת משנת יוסף, ח"ג סי' לד; שם סוף סי' לו ד"ה אתרוג).
[47] שו"ת משנת יוסף, ח"ג סוף סי' לו ד"ה אתרוג.
[48] שבת הארץ (פ"ז הי"א). כ"כ: הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית, סי' ח כסא דוד ס"ק לח); שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לה).
[49] בעניין זה, ראו: מקדש דוד (שביעית סי' יד).
[50] רש"ס (שביעית פ"ט ה"ד); מלאכת שלמה (שביעית פ"ט מ"ד ד"ה אוכלין); קרית ספר (הל' שמיטה פ"ז); הרב שלמה זלמן אוירבך (מעדני ארץ, סי' י אות יג ד"ה אלא ודאי; שולחן שלמה, שביעית עמ' רנח); שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לה).
[51] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ז ה"ד); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' צז סעי' ד). ראו: חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ד אות ו ד"ה ולפי"ז) שהבחין בין חממות שלפעמים פותחים אותן לאוורור ואז מצוי היבול בתוכן לציפורים ואז היבול עדיין מצוי ואין עדיין ביעור, לבין מקרה שהחממות סגורות לגמרי שאז לא מצוי יבול זה לחיה ולעופות ולכן כבר חייבים בביעור.
[52] שו"ת אהלי יהודה (הכהן, אות ש ד"ה ולענין, קלח ע"ב).
[53] רש"ס (שביעית פ"ה מ"ב); חזו"א (שביעית סי' טו ס"ק ג); הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, תנינא סי' קכג אות ט; שולחן שלמה, שביעית עמ' רס); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' צז סעי' ו).
[54] שבת הארץ (פ"ד הט"ז). לאור שיטה זו מובנת היא דעת הרידב"ז (בית רידב"ז, סי' ח סעי' יג, צו ע"א) שאין ביעור כלל באתרוג משום שמצוי הוא באילנו כל השנה, וגם שהאתרוג של שביעית כלה מ"מ יש על העץ אתרוג של שמינית או שישית.
[55] רש"י (יומא פג ע"א ד"ה טבל); תוספות (פסחים נב ע"ב ד"ה מתבערין); רמב"ן (ויקרא כה, ז); חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל, הקדמה); שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מג ד"ה ומה שכתב): 'דכל שלא הופקר בשעת הביעור שוב אין לו תקנה'; תוספת יום הכיפורים (יומא פג ע"א ד"ה טבל); משנה ראשונה (שביעית פ"ט מ"ט ד"ה מי שהיו); חכמת אדם (שערי צדק פי"ט סעי' ה); ספר השמיטה (עמ' מו אות י); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"ז סעי' יג); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' טו סעי' פ, עמ' לה); שולחן שלמה (שביעית עמ' רעא); חזו"א (שביעית סי' יא ס"ק ו); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קג סעי' ל); מאמר מרדכי (שביעית עמ' קכב סעי' כו).
[56] חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל, הקדמה), בדעת הרמב"ן; חכמת אדם (שערי צדק פי"ט סעי' ה); ספר השמיטה (עמ' מו אות י; שם הערה 7, שבזמן הזה יש לסמוך על דעה זו); הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות יז; שולחן שלמה, שביעית עמ' עדר); מאמר מרדכי (שביעית עמ' קכב סעי' כו), והעיר: 'אמנם בזמן ביעור ידוע, כגון יין שידוע שזמן ביעור הוא בפסח, פעמים שחוסר ידיעה הוי כמזיד והפירות נאסרים'.
[57] משנה ראשונה (שביעית פ"ט מ"ט); רש"ס (שביעית פ"ט ה"ט); בית רידב"ז (משמרת להבית, כה ע"ד הערה לה); שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קל אות ה); שולחן שלמה (שביעית עמ' ער).
[58] של"ה (שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה א אות קמב); מהר"ם גלאנטי (דברי מרדכי-גדולת מרדכי, סי' ט); חזו"א (שביעית סי' יד ס"ק יג ד"ה זבחים). ראו: חוט שני (הל' שמיטה פ"ז ה"ב אות א ד"ה עוד משמע, שלדעת הרמב"ם שגדר הביעור הוא כילוי מהעולם, אף אם נאנס ולא ביער, הפירות אסורים.
[59] משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קג סעי' ל).