אוקמי פירא

 

א. הקדמה

מהתורה נאסרו ארבע מלאכות חקלאיות (זריעה, זמירה, קצירה ובצירה),[1] וחכמים הוסיפו לאסור 'כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם'.[2] אולם, הם הבחינו בין פעולות שההימנעות מעשייתן תהווה הפסד ונזק ('אוקמי') לבין פעולות שמטרתן להרווחה ('אברויי').[3]

הרמב"ם מסכם את הפעולות אותן התירו חכמים משום הפסד: 'ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה'.[4]

בדבריו ניכר שההפסד עליו הוא מדבר הוא הפסד העץ או הצמח, ואין בדבריו התייחסות להפסד היבול.

מכאן דנו הפוסקים מה דין עשיית פעולות שכל עניינן הוא הצלת הפרי, 'אוקמי פירא' - האם ההיתר האמור מתייחס רק להצלת העץ ולא להצלת היבול, או שמא יש להרחיב את ההיתר גם להצלתו של היבול?[5]

 

ב. מחלוקת הפוסקים

יש הסוברים שאין לבצע כל פעולה שעניינה הצלה מהפסד היבול, שכן היבול בשנת השמיטה הוא הפקר 'שאין אנו אחראים לקיומם כלל'.[6]

ויש הסוברים שגם פעולות שמטרתן הצלה מהפסד היבול מותרות. לדבריהם, הסיבה לכך היא הן משום שאין כוונת הרמב"ם רק על הפסד גמור של העץ אלא גם במקרה ו'ימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו',[7] או משום שיבול השמיטה שייך 'לכלל ישראל'.[8]

 

ג. 'אוקמי פירא' באוצר בית דין

יש מי שסובר שגם לשיטה האוסרת פעולות של 'אוקמי פירא', באוצר בית דין שם היבול שייך לציבור מותר לעשות פעולות המוגדרות כ'אוקמי פירא'.[9]

לשיטה זו יהיה גם מותר לעשות פעולות מוקדמות למטרת הוצאת היבול, שכן המטרה באוצר בית דין היא דרך צרכנית-ציבורית לאספקת יבול בקדושת שביעית.[10] 

יש מי שסובר שניתן לעשות רק פעולות מניעת הפסד מהיבול הקיים.[11] 

 

 

 

[1] ראו: https://www.toraland.org.il/88609

[2] מועד קטן (ג ע"א).

[3] ראו: https://www.toraland.org.il/88615

[4] רמב"ם (הל' שמיטה פ"א ה"י).

[5] בביאור מחלוקתם, ראו: https://www.toraland.org.il/88615 (ג.3). בעניין זה, ראו גם: משנת יוסף (שביעית פ"ב מ"ג עמ' קטו).

[6] הראי"ה קוק (שבת הארץ, פ"א ה"ה; שם קונטרס אחרון סי' יב; שו"ת משפט כהן, סי' עט; ספר השמיטה, עמ' כד הערה 5).

[7] חזו"א (שביעית סי' כא ס"ק יד).

[8] שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות רנט), בדבריו הוא נשען על הפסוק 'ואכלו אביוני עמך'. ניתן לסייע להבנה זו, שיבול השמיטה הוא שייך לכולם, מדברי הרמב"ם (פיהמ"ש שביעית פ"ד מ"י): 'אסור לקצוץ האילנות בשנה שביעית אם התחילו להוציא פירותיהן, מפני שהוא גוזל בני אדם, לפי שה' נתן פירותיהם לכל אדם'.

במקום אחר בדבריו של מהרי"ל דיסקין מצאנו אחרת, ראו: שו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז ס"ק כח): 'אין מסירים הקוצים היוצאים מן האילן שלא יזיקו הפירות'. המקור להלכה זו הוא פאת השלחן (הל' שביעית סי' כ בית ישראל ס"ק כא). יתכן ובקונטרס אחרון חזר בו מהרי"ל דיסקין מהוראה זו.

זאת ועוד, יתכן ומחלוקת זו, האם היבול בשמיטה שייך לכולם או לאף-אחד, תלויה בגדרי ההפקר - האם מהות ההפקר הוא העדר ושלילת זכות ובעלות מכולם, או שמא יש זכות מימוש לכולם, ראו: כללי התורה והמצוות, ח"ג ד"ה הפקר.

[9] חוות בנימין (ח"ג סי' צח).

[10] הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, ח"ג סי' צח עמ' תרכה; התורה והמדינה, ח"ט עמ' שמו-שנה).

[11] הרב חנוך זונדל גרוסברג (התורה והמדינה, ח"ט עמ' שמו-שנה).