עמוד ראשי היכן נוהגת השמיטה אוצר בית דין היתר מכירה ותנאיו
עקרונות המלאכות בשמיטה חרישה זריעה, נטיעה ושתילה זמירה קצירה, בצירה וקטיף
לאוקמי ולאברויי השקייה ספיחין בית, חממה וגידול הידרופוני
א. מצוות השמיטה כוללת מצוות לא תעשה של עשיית מלאכות (כפי שיפורט להלן), ומצוות עשה של שביתת הקרקע[1] מעבודת אדם שמחויב במצוות.[2] לכן אסור לבעל שדה לעבוד בשדהו ואף אסור לו להניח לאדם אחר, בין יהודי בין גוי, לעבוד בשדהו.[3]
ב. מצוות אלו נוהגות בזמן הזה מדרבנן.[4]
ג. בתורה נאמרו ארבע מלאכות שאין לעשותן בשמיטה:[5] זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. הפוסקים דנו גם בחרישה, נטיעה ושתילה – אם גם הן מלאכות האסורות מהתורה; ראה בפרקים הבאים על פירוט מלאכות אלו.
ד. המלאכות החקלאיות האחרות הן תולדות[6] של מלאכות אלו. יש מהן האסורות מדרבנן,[7] ויש מהן המותרות. המלאכות האסורות הן אלו שמטרתן היא הגברת הצמיחה ('אברויי אילנא'), והמלאכות המותרות הן אלו שמטרתן היא שמירה על הקיים ('אוקמי אילנא').[8]
ה. ניתן להקל במלאכות האסורות מדרבנן במקרים הבאים:
ו. את המלאכות האסורות מהתורה אין לעשות גם על ידי גוי[11] או ב'גרמא'[12] (בדרך עקיפה). במקרים גבוליים, שהמלאכות מותרות רק בדוחק, עדיף לעשותן על ידי גוי או ב'גרמא' מאשר 'בידיים',[13] ראה בפרק מז 'הנחיות לעובדים זרים'.
ז. עשיית מלאכה באמצעות טרקטור או מכונה חקלאית אחרת נחשבת לעשייה 'בידיים'.[14]
ח. אסור לעשות את המלאכות האסורות, גם לא על ידי תכנות מחשב הטרקטור מראש.
ט. טרקטור שעושה שתי פעולות בו זמנית (למשל דישון וזריעה ביחד), יש לראות בפעולות אלו שתי פעולות שונות מבחינה הלכתית, ויש לדון בכל פעולה בפני עצמה.[15]
י. איסור עשיית המלאכה חל גם אם היא נעשית בכלי עבודה "אוטונומיים" כגון רחפנים, טרקטור אוטונומי וכדומה.[16]
יא. יש אומרים שמי שעובד בשדהו בשנת השמיטה כפי שהוא רגיל לעבוד בכל שנה, בלא שינוי, אף שלא עשה מלאכות אסורות – עובר על מצוות עשה של "ושבתה הארץ".[17]
יב. פעולות חקלאיות הנעשות לצורך מטרות שאינן חקלאיות, כגון: עבודות עפר לצורך בנין או גיזום עצים לסכך מותרות[18], ובלבד שהמטרה הזאת ניכרת ע"י שינוי בצורת הפעולה[19]. פעולות גיזום אלה מותרות רק אם נעשות בשינוי מכללי הגיזום המקצועיים, באופן שאיננו אופטימאלי לעץ.
[1] ע"ז (טו ע"ב); רמב"ם (ברמזי ההלכות); שבת הארץ (פ"א ה"א אות א-ה).
[2] הרב קוק, "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ב, פ"ד ה"ל אות ד; אגרות ראי"ה ח"א סי' רפט). ובמעדנ"א (סי' יג אות טו) כתב שחיוב זה אינו נוהג במלאכות דרבנן.
[3] לדעת הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כה ד) חובת שביתת הארץ מוטלת על כלל ישראל. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ד, פ"א ה"ד אות א). ולדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות ג) אין איסור אלא על העובד עצמו ולא על בעל השדה. ועי' "שבת הארץ" (שם אות ג).
[4] עפ"י גמ' מו"ק ב ע"ב; שהשמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, ראה לעיל פרק א סע' א.
[5] ויקרא כה, ד- ה, רמב"ם (פ"א ה"ב), ולכן על אף שהשמיטה כיום היא מדרבנן, במלאכה ש'עיקרה הוא מהתורה' יש לנקוט לחומרא.
[6] עי' ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "כל דבר שהיה מבחיל את הפירות - חייב משום זורע (בשבת): הנוטע, המבריך, המרכיב, המקרסם, המזרד, המפסל, המזהם, המפרק, המאבק, המעשן, המתליע, הקוטם, הסך, והמשקה, והמנקב, והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי - חייב משום זורע".
[7] מו"ק (ב ע"ב - ג ע"א); רמב"ם (פ"א ה"ג, ה"ה וה"י). הגדרת ההבדלים שבין אב לתולדה, עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ג אות א).
[8] ראה בפרקים המתאימים (טיפול שוטף, גיזום, דילול) את פירוט המלאכות.
[9] ככל ספק מדרבנן עי' תוס' (פסחים ל ע"א ד"ה לשהינהו). וחוברת "הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית" (פרק טז סעי' 2).
[10] פעולות מטרתן הן לאוקמי ולאברויי, ניתן להתירן לדעת הרב קוק, ראה שבת הארץ (פ"א ה"ה אות כז/2).
[11] "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ב, פ"ד ה"ל אות ד).
[12] "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ו). לדעת הגרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמ-קמא) האיסור הוא מדאורייתא, מדין "ושבתה הארץ". והגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לב-לג) מסתפק בשאלה זו.
[13] לענין גוי, עי' שו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כז, דיני שביעית אות ד); מכתב הגרש"ז אויערבך ("מפרי הארץ" א עמ' 8); דפי הלכה לחקלאים (עמ' 30 סעי' יב); "שבת הארץ" (פ"א ה"י אות ב/4). לענין גרמא עי' חזו"א תשובות וכתבים סי' לג. וכך הורה הגר"מ אליהו (מדריך שמיטה לחקלאי תשמ"ז עמ' 29 - 28).
[14] הרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ד עמ' קמא), חזו"א (סי' כה ס"ק לח, סי' כז ס"ק א). עוד להגדרת גרמא עי' בצאת השנה (עמ' פז סי' ב סעי' ב); ספר "מעשה וגרמא בהלכה". "שבת הארץ" (פ"ב ה"ד אות ה); הר צבי (זרעים שם).
[15] מכיוון שכל פעולה נעשית עצמאית, בלא תלות בפעולה השנייה, כל אחת נידונה בפני עצמה.
[16] מכיוון שכלים אלו מתוכנתים על ידי האדם, והדבר נחשב ככוחו.
[17] רמב"ן (ויקרא כג כד); 'ראה שבת הארץ' (פ"א ה"ד אות א) קונטרס אחרון אות ז.
[18] עפ"י רמב"ם (פ"א הט"ו-כא; פ"ב ה"ב-ח); "שבת הארץ" (פ"א הי"ח אות ה, ה"כ אות ג/3). ועי' דפי הלכה לחקלאים (עמ' 15 סעי' ו).
[19] רמב"ם (פ"ב ה"ז); "שבת הארץ" (פ"א הי"ח הע' 22, ה"כ הע' 35, הכ"א אות א והע' 5; קונ"א סי' ט). אך יש להקל כאשר מדובר במלאכה הניכרת לאדם המצוי במקום, המתמצא בטיבן של פעולות אלו.