שמור

א. הקדמה

בדברי התורה נאמר: 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ'.[1] מדברים אלו למדו חכמים שאסור לאדם לגדור את שדהו ולמנוע מאחרים להיכנס, זאת משום שיבולי השביעית הם הפקר, ואם עשה כן ביטל מצוות עשה.[2]

 

ב. המעמד ההלכתי של פירות שלא הופקרו

הראשונים נחלקו מה הדין ביבולי שביעית שהאדם גדר שדהו.[3]

1. דעת האוסרים

1.1 מקורות הלימוד לאיסור

לדעת רבינו תם,[4] יבול שביעית שנשמר ולא הופקר אסור באכילה. לדבריו, המקור הוא מדברי  תורת כהנים: 'ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר'.[5] כלומר, יש איסור בצירה בפירות שמורים בכל דרך בה הוא בוצר.[6] לדבריו, סיבת האיסור ביבול נובעת ממעשה האדם ששמר.

גם לדעת הראב"ד יש איסור ביבולי שביעית שמורים, אך המקור שמביא לדבריו הוא מדברי תורת כהנים במקום אחר: 'והיתה שבת הארץ לכם - מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור'.[7] לדבריו, איסור היבול השמור אינו תוצאה ממעשה האדם שלא הפקיר, אלא הוא איסור עצמי התלוי בגדרי האכילה של היבול, שיש לאכול רק מהמופקר ולא מהשמור.

ההשלכה ההלכתית משני מקורות הלימוד הללו היא מה הדין ביבול שמור שגדל בקרקע הגוי - יש מי שסובר שהיבול אסור באכילה מדין שמור,[8] ויש מי שלא אסר אלא ביבול ישראל ולא ביבול גוי.[9] יש מי שביאר את יסוד המחלוקת שהיא תלויה בגדר איסור שמור, אם האיסור נובע ממעשה האדם ששמר, הרי בגוי אין איסור משום שאינו מצווה, אך אם האיסור אינו תלוי במעשה האדם אלא מדובר על איסור עצמי, אזי גם יבול שמור הגדל בקרקע הגוי ייאסר באכילה מדין שמור.[10]

1.2 איסור הנאה

לשיטה זו האוסרת את היבול באכילה, נחלקו האחרונים האם יש גם איסור הנאה ביבולי שביעית שמורים - יש מי שאסר אף בהנאה,[11] ויש מי שאומר שיש איסור רק באכילה ולא בהנאה.[12]

יש מי שביאר שיסוד המחלוקת תלוי במקורות האיסור לאיסור שמור, כפי שהתבאר[13] - אם המקור מדברי התורה בעניין אכילת היבול, 'והיתה שבת הארץ לכם - מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור', אזי נאסרה רק אכילה ולא הנאה. אך אם המקור לאיסור שמור הוא מאיסור בצירה ביבול כזה, הרי נכלל גם איסור הנאה.[14]

1.3 תוקף האיסור

מהמקורות שהובאו לאיסור עולה שתוקפו מהתורה, אך יש מי שמשמע מדבריהם שתוקף האיסור מדרבנן.[15]

 

2. דעת המתירים

יש הסוברים שאין היבול השמור נאסר באכילה.[16]

בביאור דעה זו יש מי שכתב, שלא נעשתה עבירה בגוף היבול ולכן הוא לא נאסר.[17]

 

ג. פסיקת ההלכה

יש שהסתפקו בהכרעה במחלוקת זו.[18] לכן, הרוצה לסמוך על המתירים אין מוחים בידו,[19] וכן במקום הדחק או חולי אפילו שאין בו סכנה יש להקל ולא לאסור היבול.[20]

יש שכתבו להכריע שאם עבר ושמר אין היבול נאסר.[21]

ויש שכתבו שיבול שמור אסור באכילה.[22]

בדברי החזון-איש מצאנו מקורות שונים הסותרים זה את זה[23] - יש מקורות מהם עולה שיבול שמור נאסר,[24] ויש מקורות מהם עולה שאינו נאסר.[25] למעשה, יש שכתבו בדעתו שהכרעתו הסופית היא שאין היבול נאסר.[26]

 

ד. דינים שונים

1. שמור בגבולות 'עולי מצריים'

יש אומרים, שאין להחמיר באיסור שמור בגבולות עולי מצריים.[27]

2. שמור בהיתר מכירה

יש מי שאומר, שאין איסור שמור ביבול של היתר מכירה למי שאינו סומך על ההיתר.[28]

3. שמור מפני גויים[29]

במקרה ומדובר על עיירות הסמוכות לגבול, או במקומות בהם יש חשש שגויים יבוזו את הפירות, ניתן להושיב שומר ולמנוע מהגויים להיכנס ולקחת את היבול.[30]

4. שמור ע"י אחרים

יש מי שהסתפק במקרה ובו הבעלים הפקיר את יבול השביעית אך אחרים גדרו את שדהו, האם היבול נאסר באיסור שמור. לדבריו, המענה לכך תלוי בגדרי ההפקר[31] - אם הכוונה שהתורה הפקיעה את יבול השביעית, יבול זה נאסר משום שהוא נשמר. אך אם גדר ההפקר שבעל השדה יעשה מעשה של הפקר, היבול לא נאסר אם אחרים שאינם בעלי השדה שמרו את היבול, שהרי מ"מ הבעלים הפקיר.[32] 

 

ה. סגירת החצר הפרטית

אמנם מוטל על האדם לא לגדור שדהו ומטעו כדי לאפשר לאנשים ללקוט את היבול הקדוש בקדושת שביעית, אך מותר לו לסגור את השדה והמטע או הגינה הפרטית מחשש שאחרים יזיקו לעצים או יפריעו לדיירי הבית,[33] אך יש לתלות שלט על השער שיש לתאם את הכניסה עימו.[34]

 

ו. מקורות

[1] שמות (כג, יא).  

[2] מכילתא דרבי ישמעאל (משפטים, מסכתא דכספא פרשה כ); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד).

[3] להרחבה, ראה: משנת יוסף (שביעית ח"ג עמ' קמח-קמט).

[4] רבינו תם, מובא בתוספות (יבמות קכב ע"א ד"ה של עזיקה; ראש השנה ט ע"א ד"ה וקציר; סוכה לט ע"ב ד"ה בד"א).

[5] ספרא (פרשת בהר פרשה א פ"א אות ג).

[6] ראה: תוספות הרא"ש (סוכה לט ע"ב ד"ה ונראה).

[7] ספרא (פרשת בהר פרשה א פ"א אות ה). ראה גם: תוספות רי"ד (יומא פג ע"א ד"ה שם מאכילין); יראים (סי' קפו), שהביאו מקור זה לאיסור היבול השמור. בביאור המקור, ראה: רבי אליהו מזרחי (ויקרא כה, ו).

[8] הרב זרחיה הלוי (המאור הקטן, סוכה יט ע"ב מדפי הרי"ף).

[9]  הראב"ד (כתוב שם, סוכה יט ע"ב מדפי הרי"ף).

[10] ראה: רי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים, סוכה לט ע"ב).

[11] שו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קעט).

[12] ערוך לנר (סוכה לט ע"ב). ראה: משך חכמה (ויקרא כה, ו) שדייק כן מסמיכות הפסוקים שאין איסור הנאה בהאכלה לבהמה: 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול אף השמור'.

[13] ראה לעיל 1.1.

[14] דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ח הי"ב, ביאור ההלכה ד"ה בד"א).

[15] תוספות (מנחות פד ע"א ד"ה שומרי); תוספות הרא"ש (בבא מציעא קיח ע"א ד"ה שומרי), בתירוץ הראשון; שיטה מקובצת (שם ד"ה שומרי), בתירוץ הראשון.

[16] רש"י (יבמות קכב ע"א ד"ה של עזיקה); רמב"ן (ויקרא כה, ה; יבמות קכב ע"א) בדעת רש"י; רשב"א (יבמות קכב ע"א ד"ה פירות; סוכה לט ע"ב ד"ה בד"א); מאירי (יבמות קכב ע"א ד"ה גוי; סוכה לט ע"ב ד"ה ממה שכתבנו); ריטב"א (סוכה לט ע"ב ד"ה בד"א); החינוך (מצווה שכט); שו"ת ישועת משה (עניני שביעית סי' יג); הרב משה חסקין (כרם ציון, שביעית אהל משה סי' כא). יש שכתבו כדעה זו בדעת הרמב"ם, ראה: ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד ד"ה ויש לו; שם פ"ח ה"י); כפות תמרים (סוכה לט ע"ב ד"ה כתבו התוס').

על היחס של שיטה זו למקורות הלימוד מהם עולה שיש איסור שמור, ראה: רמב"ן (יבמות קכב ע"א); ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כא סעי' ז).

[17] ערוך לנר (יבמות קכב ע"א ד"ה ודע).

[18] כפות תמרים (סוכה לט ע"ב ד"ה כתבו התוס'); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לט אות ב; חי"א סי' סט אות א), אך כתב: 'דרוב רובם של רבותינו הראשונים ז"ל ס"ל דפירות משומרים מותרים באכילה'.

[19] ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כא סעי' ה-ח); שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קפה אות יב ד"ה והנה); תורת השמיטה (גרוסברג, פ"י סעי' לו).

[20] ברית עולם (זילבר, שביעית סי' ד סעי' כה).

[21] משנת רבי עקיבה (סי' ד), שכן מנהג ירושלים; ספר השמיטה (עמ' יג); כרם ציון (הלכות שביעית פי"ב סעי' ד); הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' מד; שולחן שלמה, הלכות שביעית עמ' רי; הר המור, פראנק, שביעית עמ' צה); שו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קפו); אור לציון (שביעית פ"ד שאלה ח עמ' סה); מאמר מרדכי (שביעית פ"י סעי' יב); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד ס"ק קפד).

[22] גר"א (שנות אליהו, שביעית פ"ח מ"ו - בביאור דבריו, ראה: פאת שלחן, הל' שביעית סי' כב בית ישראל ס"ק א); בית רידב"ז (פ"ג סוף ה"ב לד ע"ב); שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צה), שכן נהגו בירושלים; משנת הגרי"ש (שביעית עמ' מד סעי' ה), שכן הוא מנהג ירושלים.

יש שכתבו שאמנם יש מקום להקל אך ראוי להחמיר, ראה: כרם ציון (הלכות שביעית פי"ב סעי' ד), 'נכון לכל ירא שמים להחמיר בזה'; ישועת משה (עניני שביעית סי' יג אות א); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד ס"ק קפד: 'ומי שיכול להחמיר תבוא עליו ברכה'; שם ציון ההלכה ס"ק שיח, בדעת החזו"א שכן נהג לעצמו).

[23] שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קפה אות יב ד"ה והנה), שנשאר ב'צריך עיון' על סתירה זו.

[24] חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק יז ד"ה מותר; שם סי' כא ס"ק יח; שם סי' כו סדר השביעית אות א ד"ה עבר; שם אות ה), והוסיף שאף נאסר בהנאה לבהמה.

[25] חזו"א (שביעית סי' ג ס"ק כה; סי' י סעי' ו; סי' ט ס"ק יז ד"ה תבואה, שלכתחילה נאסר אך אין לאסור בדיעבד); קובץ אגרות חזון איש (ח"ב אגרת קסב); מעדני ארץ (הערות סי' ז); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד ציון ההלכה ס"ק שיז). ראה: ישועת משה (עניני שביעית סי' יג אות א), שיתכן והחזו"א התיר רק ביחס למטעי אתרוגים שהגידול שלהם כשעת הדחק.

[26] הרב קלמן כהנא (חקר ועיון, ח"א עמ' רסא-רסג; שנת השבע, סי' טו אות ה ובהערה 25); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לט אות ג); שו"ת חשב האפוד (ח"א סי' כב). ראה: שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צה), בדעת החזו"א. יש מי שהבחינו בין הוראתו לציבור לבין הוראתו ליחיד, ראה: חוט שני (הל' שמיטה פ"א הט"ו, עמ' ריב במהדורה חדשה), בשם הרב יעקב ישראל קנייבסקי.

[27] שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צה); שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' מט).

[28] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מד).

[29] ראה גם בערך 'הפקר' (ד.1). בעניין שמירה מבהמה, ראה ערך הפקר (ד.2).

[30] תוספתא (שביעית פ"ד ה"ז); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ל); שו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים דיני שביעית אות לג); שבת הארץ (פ"ד ה"ל); ספר השמיטה (עמ' יג); כרם ציון (הלכות שביעית פי"ב סעי' ה); תורת השביעית (הלוי, עמ' שיח ד"ה והגריל"ד); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' י סעי' לה); הלכות שביעית (זילבר, סי' ד כיסא דוד ס"ק פח); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ל ס"ק רטו). בעניין זה, שמותרת הושבת שומר למניעה מגויים, האם יש לומר לו ששמירתו רק עבורם, ראה: ספר השמיטה (עמ' יג הערה 4).

[31] ראה ערך 'הפקר' (ב).

[32] מנחת חינוך (סוף מצווה פד). ראה: חזו"א (שביעית סי' י ס"ק ה ד"ה והק').

[33] ראה: מכילתא דרבי ישמעאל (משפטים, מסכתא דכספא פרשה כ).

[34] הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (השמיטה היובל ומצוות הקהל, עמ' 139); אור לציון (שביעית פ"ד שאלה ד עמ' סא); מאמר מרדכי (שביעית פ"י סעי' ו-ז); חוט שני (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד), בשם החזו"א; משנת הגרי"ש (שביעית עמ' מג סעי' א); שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' לה); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד ציון ההלכה ס"ק רצז, בשם החזו"א; שם פ"ז ה"ד, ביאור ההלכה ד"ה בגפנים).