נעבד

א. איסור הנאה מאיסורי שביעית

1. נטיעה וזריעה בשביעית

1.1 הקדמה

בדברי המשנה (תרומות פ"ב מ"ג) נאמר: 'הנוטע... בשביעית, בין שוגג בין מזיד יעקור'.

בביאור הדין הובאו בתלמוד הבבלי (גיטין נג ע"ב) והירושלמי (תרומות פ"ב ה"א) שני הסברים - מפני גזירת 'מונין', היינו שחכמים הורו לעקור דווקא עץ פרי ששנת הערלה הראשונה שלו נמנית בשנת השמיטה. או מפני שנחשדו ישראל על השביעית, ולכן חכמים החמירו בשביעית מחמת שראו שהיא קלה בעיני הציבור, כל שתילה בשמיטה תחייב את עקירת הצמח.

ישנם מספר הבדלים בין ב' הנימוקים הללו:

א. נטיעת עץ סרק וירקות בשמיטה - אם הטעם לעקירה נובע מפני גזירת 'מונין' השייכת לדין ערלה, אזי אין חובת עקירת ירקות ועץ סרק שנשתלו וניטעו בשמיטה. אך אם הטעם לעקירה משום חשד, טעם זה שייך גם בירקות ועץ סרק.[1]

ב. נטיעת עץ מאכל ששנת הערלה הראשונה אינה נמנית בשמיטה, כגון שהועתק בגוש אדמה למחייתו ממקום למקום ובכך שמר על מניין שנות הערלה - אם טעם העקירה משום גזירת 'מונין' שעניינה ששנת הערלה הראשונה לא תהייה בשמיטה, הרי במקרה זה אין חובת עקירה. אך אם הטעם משום חשד, גם במקרה זה שייך הטעם ויש לעקור.[2]

 

1.2 הזורע ירקות בשביעית

הרמב"ם הביא את שני הטעמים - במקרה ונטע בערב שביעית בתוך ל' יום ובכך השנה הראשונה של העץ תהייה בשמיטה, פסק הרמב"ם שיעקור: 'ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו'.[3] במקום אחר הוא פסק: 'הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי'.[4]

לאור זאת, נחלקו הפוסקים ופרשני הרמב"ם מה הדין לגבי זריעת ירקות בשמיטה.

יש אומרים, שאם זרע ירקות לא יעקור.[5] לשיטה זו, למרות שסיבת העקירה בשביעית היא משום חשד ומן הראוי לכלול בה גם זריעת ירקות, מ"מ הגזירה היא דווקא באילן מאכל משום שיש בו גם גזירת 'מונין',[6] או משום שאין כ"כ מראית עין בזריעת ירקות שאינם מתקיימים זמן רב כאילנות,[7] או משום שסיבת העקירה משום החשד היא כדי שלא ייהנה מהיבול בשנים הבאות דבר שאינו שייך בירקות חד-שנתיים.[8]

ויש אומרים, דין ירקות כדין עצים ויעקור.[9]

לשיטה זו יש מי שכתב שאם זרע ירקות בגבולות עולי מצריים, אין חובה לעקור.[10]

 

1.3 נטיעת עץ סרק בשביעית

לשיטה הסוברת שהזורע ירקות בשביעית יש לעקור, כמו"כ יש לעקור עץ סרק הניטע בשביעית.

לשיטה הסוברת שאין חובת עקירת ירקות, יש להבחין בטעמים שניתנו לכך - לטעם כדי שלא ייהנה מן האיסור, וכן לטעם של מראית עין בנטיעה הניכרת, יש לעקור גם אילן סרק כדי שלא ייהנה מהאיסור לשנים הבאות. אך לטעם של גזירת 'מונין', משום שהיא אינה שייכת בסרק אין לעקור אותו.[11]

 

2. הנאה משאר עבודות השדה

2.1 הקדמה

לא רק נטיעה או זריעה נאסרו בהנאה אם התבצעו בשביעית. במשנה (שביעית פ"ד מ"ב) מצאנו עוד מלאכות חקלאיות שאם התבצעו בשביעית אסרו חכמים ליהנות מהם: 'שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית. שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית'.[12]

מכך יש ללמוד שחכמים אסרו בהנאה כל מלאכה חקלאית משמעותית שהתבצעה בשביעית, לעומת מלאכות חקלאיות שאינן משמעותיות[13] ואינן מכשירות את הצמח או הקרקע.[14]

 

2.2 בין עבודות דאורייתא לעבודות דרבנן

יש הסוברים שאיסור הנאה ממעשה שביעית הוא רק ביחס למלאכות האסורות מהתורה, אך מלאכות האסורות מדברי חכמים שנעשו בשביעית אין בהם איסור הנאה למוצאי השביעית.[15]

ויש הסוברים, שגם מלאכות שנאסרו מדברים חכמים והתבצעו בשביעית יש בהן איסור הנאה.[16]

יש מי שהבחין בין סוגי מלאכות שונות מדרבנן - מלאכות כאלו שעשייתן בשבת נאסרה משום זורע, חורש או זומר, ייאסר ליהנות מהם אם התבצעו בשביעית. אך מלאכות כאלו שעשייתן בשבת אינה נכללת בשלושת המלאכות הללו, לא תיאסר הנאתן בשביעית.[17]

 

2.3 השלכות

• עולי מצריים - משום שחיוב השמיטה בגבולות עולי מצריים הוא מדרבנן, יש הסוברים שמלאכות חקלאיות שבוצעו שם בשביעית אין לאוסרם בהנאה.[18]
• עציץ שאינו נקוב - משום שחיובי השמיטה בעציץ שאינו נקוב הם מדרבנן, יש הסוברים שאין לקנוס בהנאה מי שעבד בו בשביעית.[19]

 

• שביעית בזמן הזה - בירושלמי[20] הובא ספק מה דין שדה שנעבדה בזמן הזה. יש שפירשו שהספק הוא האם הקנס ליהנות מאיסור נעבד שייך גם בזמן הזה שתוקף השביעית בזמן הזה הוא מדרבנן.[21] לדבריהם, הספק נפשט לקולא ולכן בזמן הזה אין לקנוס את העובד באיסור.[22]

אולם, למעשה יש שכתבו שהספק בירושלמי נפשט לחומרא,[23] ולכן יש לקנוס באיסור הנאה את העובד בשביעית גם בזמן הזה.

 

3. זמן תפוגת איסור ההנאה

3.1 הקדמה

כאמור, חכמים קנסו את האדם העושה מלאכות בשביעית שלא יוכל ליהנות ממעשה האיסור.

השאלה הנשאלת היא, עד מתי אסור לו ליהנות?

ביחס לאיסור נטיעה בשביעית נפסק שמדובר על איסור עולם: 'ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור'.[24] אך ביחס למלאכות שנעשו בשדה נאמר במשנה שזמן האיסור מוגבל: 'לא תזרע במוצאי שביעית',[25] ויש להתלבט האם הכוונה רק לזמן תחילת השנה השמינית או לכל השנה.

 

3.2 שיטות הפוסקים

יש סוברים, שאיסור השימוש בשדה שנעבדה בשביעית מוגבל למשך שנה השמינית בלבד.[26]

ויש הסוברים, שניתן להשתמש בשדה לאחר פרק זמן קצר שיעבור בכדי שתיעשה המלאכה האסורה, שכן בכך הוא כבר לא נהנה ממעשה השביעית.[27]

ויש שהבחינו בין מלאכה שנעשתה בשביעית והשביחה ישירות את הקרקע או הצמח, אז יש לאסור עולמית, לבין מלאכה שאינה משפיעה ישירות על הקרקע או הצמח ובעשייתה יש חסכון של זמן, אזי יש להמתין בשנה השמינית את פרק הזמן של עשיית המלאכה.[28]

יש מי שאומר, שאם מדובר על מלאכה שניתן לתקנה, כגון זיבול, יש להוציא את הזבל מהשדה ובכך פג האיסור.[29]

ויש מי שאומר, שלא ניתן לבטל את האיסור באופן כזה, כגון עקירת עץ חשוף שורש ונטיעתו מחדש.[30]

ויש פוסקים שהסתפקו בשאלת זמן תפוגת האיסור ולא הכריעו.[31]

 

4. תחולת הקנס

4.1 ירושה

כאמור, אדם העובד בשדהו בשביעית קונסים אותו, כאשר במקרים מסוימים כגון נטיעה הוא חייב לעקור, ובמקרים מסוימים הקנס בהנאה מוגבל בזמן כפי שהתבאר.

האם הקנס הוא על האדם העושה את מעשה האיסור, או שמא גם על שאר האנשים?

בתלמוד הבבלי (מועד קטן יג ע"א) ישנה התייחסות לעבודות שדה שנעשו ע"י אדם שנפטר לאחר מכן: 'הטיבה ומת - בנו זורעה. אלמא, לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן'.[32]

התלמוד הירושלמי (שביעית פ"ב ה"ד) מסתפק לגבי נטיעת האב בשביעית, האם הבן חייב לעקור, ותולה שאלה זו בטעמי חיוב העקירה - אם סיבת העקירה משום קנס, לא קנסו את בנו שלא עשה מעשה איסור. אם סיבת העקירה משום גזירת 'מונין' שאין למנות שנת ערלה ראשונה לעץ בשמיטה, יש לקנוס גם את בנו לעקור.

הרמב"ם הבחין בין נטיעה בשביעית, ש'מחייבין את היורש לעקור',[33] לבין עבודות השדה שלא קונסים את הבן.[34]

בטעם ההבחנה בין נטיעה לשאר עבודות השדה יש שכתבו משום שיש לבן הנאה מנטיעת אביו, בפירות ובעץ הניטע, לכן חייבוהו לעקור. לעומת עבודות השדה שההנאה היא ממעשיו של הבן הזורע בשמינית ולכן אין לקנוס אותו.[35] ויש שכתבו שכיון שסיבת העקירה משום חשד ומראית עין אזי דווקא נטיעת עץ שניכרת קנסו גם את בנו, לעומת חרישה ויתר עבודות השדה שאינן ניכרות כל-כך.[36] ויש מי שכתב שסיבת חיוב העקירה משום גזירת 'מונין' השייכת רק בנטיעה ולא בשאר עבודות השדה.[37]

 

4.2 חכירה

נאמר במשנה (שביעית פ"ד מ"ג): 'חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית אבל לא מישראל'.

בטעם הדבר שאין לחכור שדה מישראל בשביעית, כתבו הפרשנים משום חשד שמא חרש אותה בשביעית.[38] א"כ, גזרו חכמים איסור הנאה גם באופן של חכירה.

 

4.3 קניה

בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב) נאמר: 'טייבה ומכרה אסור לזורעה'. הפוסקים עימתו דין זה עם הנאמר לגבי אב שטייב את השדה שאין קונסים את בנו: 'לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן',[39] א"כ מדוע יש לקנוס את הקונה.

יש שכתבו שאם יתירו לו למכור את השדה הוא עלול לחרוש בשביעית ולמכור ביוקר בשמינית, ולכן קנסו אותו מראש.[40]

ויש מי שכתב שכאשר קונים מהבעלים את השדה יש לו-לבעלים הנאה ולכן אסרו לקונה לזרוע.[41]

הרמב"ם אמנם הזכיר את דין החכירה: 'החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית... אין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה אלא תהי בורה לפניו'.[42] אך לא הזכיר את דין הקנייה.

יש אומרים, שהוא סמך על דבריו ביחס לחכירה והוא הדין לקניה, שאסור לרכוש ממנו.[43]

ויש אומרים, שיש להכריע כדעת הבבלי[44] שאין לקנוס אלא את המוכר שעבר עבירה ולא את הקונה, ולכן מותר לקנות ממנו.[45]

 

4.4 מקבל מתנה

יש אומרים, שאדם המקבל מתנה מחבירו שעבר על איסור אין לקנוס אותו, משום שסיבת הקנס במכירה היא משום שעושה כן למטרת מכירה והרווחה, אך לא יעשה כן על-מנת נתינת מתנה שאינו מרוויח ממנה.[46]

ויש אומרים שקנסו אף את מקבל המתנה משום שיש לו לנותן-עובר העבירה הנאה בקשרי הידידות עימו.[47]

ויש מי שמתיר משום שמדובר על הנאה מועטת.[48]

 

ב. פירות שגדלו ללא הקפדה על דיני שמיטה

1. הקדמה

איסור נעבד הוא איסור לאכול פירות שביעית שבגידולם נעשו מלאכות האסורות בשביעית, כגון: זריעה או זמירה. ניתן ללמוד זאת מדברי התורה: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה',[49] היינו שניתן לאכול יבול שביעית שגדל בקרקע ששבתו בה ממלאכה אסורה.

 

2. מעמד הפירות

הפוסקים נחלקו מה מעמד היבול שנעשו בו איסורי שביעית.[50]

יש אומרים, שפירות שגדלו באמצעות איסורי שביעית אסורים באכילה.[51]

ויש אומרים, שפירות אלו מותרים באכילה.[52] כדעה זו כתבו הפוסקים האחרונים, שבזמן הזה שתוקף השמיטה מדרבנן יש להקל באיסור נעבד ולהתיר את היבול.[53] ויש מהם שהוסיפו לצרף לכך שבמקום דחק וצורך יש להקל.[54]

 

 

 

 

 

ג. מקורות

[1] רש"ס (שביעית פ"ב ה"ה).

[2] ירושלמי (תרומות פ"ב ה"א).

[3] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ג הי"א).

[4] רמב"ם (הל' שמיטה פ"א הי"ב).

[5] משמעות רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד הט"ו); רש"ס (שביעית פ"ב ה"ה ד"ה וירקו מותר).

[6] רש"ס (שביעית פ"ב ה"ה ד"ה וירקו מותר).

[7] מראה הפנים (שביעית פ"ב ה"ה ד"ה זרעו לפני).

[8] מקדש דוד (שביעית סי' לה). ראה: בית רידב"ז (פ"ג הי"ד, מ ע"א).

[9] ראב"ד (הל' שמיטה פ"ד הט"ו); ר"י קורקוס (שם); כסף משנה (שם); רדב"ז (שם); ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' יז סעי' ב); שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קנג אות א ד"ה ולפ"ז כל).

[10] ראב"ד (הל' שמיטה פ"ד הט"ו). ראה: שו"ת מהריט"ץ (החדשות סי' קעו) שדן בחיוב עקירת ירקות בסוריא.

[11] ראה: שבת הארץ (פ"א הי"ב הוצאת מכון התורה והארץ ח"א עמ' 243 הערה 5).

[12] נפסק להלכה ברמב"ם (הל' שמיטה פ"א הי"ג-הי"ד). הראשונים קישרו בין סוגיית נטיעה בשמיטה לבין דין המשנה לגבי המלאכות שיש בהן איסור הנאה למוצאי שביעית, ראו: רמב"ן (יבמות קכב ע"א); רשב"א (שם); ריטב"א (שם סוף ד"ה גוי); מאירי (שם ד"ה גוי). יש פוסקים שאף הרחיבו עקרון זה לשאר מלאכות השדה, ראו: בית רידב"ז (פ"ג ה"א ד"ה ע"ד השאלה) ביחס לאיסור הנאה מזמירה; ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' יז סעי' ב), ביחס לאיסור הנאה מחרישה. יתכן ובבסיס דבריהם עומדת הנחת היסוד שכל מלאכה חקלאית משמעותית, כנטיעה, נאסרה הנאה ממנה, ראו להלן הערה 14.

[13] לאור זאת יש שהוסיפו את פעולת סיקול האבנים מהשדה שאינה משמעותית דיה כדי לקנוס, ראה: רמב"ם (הל' שמיטה פ"א הי"ד); משנה ראשונה (שביעית פ"ד מ"ב ד"ה שנתקווצה). לשיטה זו יש שהבחינו בין סיקול אבנים תלושות למחוברות, ראו: פאת השלחן (הל' שביעית סי' כ בית ישראל ס"ק לט); שבת הארץ (פ"א הי"ד אות ב; קונטרס אחרון, אות טו).

[14] הפרשנים ביארו בכך את ההבדל בין פעולת 'נתקווצה' שאינה משמעותית להחלת הקנס למוצאי שמיטה, לפעולות האחרות שנזכרו במשנה, ראו: רש"י (בכורות לד ע"ב ד"ה לא תזרע); פסקי רי"ד (שם); הערות הגרי"ש אלישיב (שם ד"ה שדה שנתקווצה); מאירי (מועד קטן יג ע"א ד"ה שדה); ריטב"א (שם ד"ה שנתקווצה); מהר"ם מלובלין (גיטין מד ע"ב ד"ה בא"ד ואף על גב); רא"ש (שביעית פ"ד מ"ב ד"ה תזרע); מלאכת שלמה (שם ד"ה תזרע); שנות אליהו (שם, פירוש הארוך ד"ה שדה); משנה ראשונה (שם ד"ה שנתקווצה); רש"ס (שביעית פ"ד ה"ב ד"ה תזרע); רדב"ז (הל' שמיטה פא הי"ג); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כ ס בית ישראל ס"ק לד); יד דוד (שביעית פ"ד מ"ב); ספר השמיטה (עמ' כז סעי' ח).

יש שביארו בסברה זו את דעת הרמב"ם (הל' שמיטה פ"א הי"ד) שהתיר אף תלישת קוצים מחוברים מהקרקע [כשיטת רבינו גרשום, בכורות לד ע"ב ד"ה שנתקווצה] משום שיש בכך רק הכשר הקרקע לחרישה ולא חרישה עצמה, ראו: שבת הארץ (קונטרס אחרון אות טו); בית רידב"ז (פ"א הי"ב); חזו"א (שביעית סי' יט ס"ק טז); הלכות שביעית (זילבר, סי' א סעי' יד ביאור הלכה ד"ה המעביר); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"א הי"ד ס"ק קי).

[15] רש"י (גיטין מד ע"ב ד"ה שנתקווצה); תוספות (שם ד"ה נטייבה) בשם ר"ח; תוספות הרא"ש (שם ניטייבה);

ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' יז סעי' ד); מעדני ארץ (שביעית סי' ט ד"ה והנלענ"ד); מאמר מרדכי (שביעית פ"י הערה יח).

[16] דעה זו מבוססת על דברי המשנה (שביעית פ"ד מ"ב) שהביאה שתי דוגמאות למלאכות שנאסרו מדרבנן. ראו: רש"י (מועד קטן יג ע"א ד"ה נידיירה); תוספות (שם ד"ה נטייבה).

[17] חזו"א (שביעית סי' יט ס"ק א).

[18] רמב"ם (פיהמ"ש מהדו' ראשונה שביעית פ"ו מ"א); ראב"ד (הל' שמיטה פ"ד ה"ו); שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צה)

שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' מט). 

[19] הרב יוסף שלום אלישיב (משנת הגרי"ש, שביעית עמ' לח-לט סעי' ט-י; משפטי ארץ, שביעית פי"ט הערה 23).

[20] ירושלמי (שביעית פ"ב ה"ד; סנהדרין פ"ג ה"ה).

[21] פני משה (סנהדרין פ"ג ה"ה ד"ה טייב); רידב"ז (שם ד"ה טייב); שושנים לדוד (שביעית פ"ד מ"ב); שו"ת יביע אומר (ח"ג חו"מ סי' ז אות ג).

[22] מהרש"א (גיטין מד ע"ב ד"ה תוס'); שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קפה אות יא); שבת הארץ (פ"ד הט"ו) בהרחבת דעת הראב"ד שם שהתייחס לעולי מצריים; שו"ת הר צבי (חו"מ סי' קלו).

[23] שושנים לדוד (שביעית פ"ד מ"ב); שו"ת יביע אומר (ח"ג חו"מ סי' ז אות ג).

[24] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ג הי"א).

[25] שביעית (פ"ד מ"ב).

[26] שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' כ ד"ה וא"ת); ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' יז סעי' ב).

[27] כרם ציון (הל' שביעית פכ"א סעי' ט); דבר השמיטה (סירוביץ, לה ע"א ד"ה ויראה לי).

[28] תורת גיטין (מד ע"ב ד"ה תוס' ד"ה שנתקווצה); מקדש דוד (שביעית סי' לה).

[29] מאמר מרדכי (שביעית סי' ז עמ' רח).

[30] חוט שני (מהדו' חדשה, הל' שמיטה פ"א הי"ב אות לג ד"ה שאלה).

[31] מנחת שלמה (שביעית פ"ב מ"ד); חוט שני (הל' שמיטה פ"א הי"ג-הי"ד אות לה ד"ה ויש לעיין).

[32] כן מובא בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב): 'טייבה ומת בנו מהו שיהא מותר לזורעה? רבי יעקב בר אחא רבי אימי בשם רבי יוסי בי רבי חנינא, טייבה ומת, בנו מותר לזורעה'.

[33] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ג הי"א).

[34] רמב"ם (הל' שמיטה פ"א הי"ג).

[35] ר"י קורקוס (הל' שמיטה פ"א הי"ג ד"ה נמצאת).

[36] מראה הפנים (שביעית פ"ב ה"ד ד"ה בנו); שו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' רא), ולכן כתב שיש חיוב עקירת עץ שניטע ע"י גוי בשביעית ללא ידיעתו של הבעלים, שיש חובת עקירה על הבעלים.

[37] פאת השלחן (הל' שביעית סי' כא בית ישראל ס"ק כה); תורת השביעית (הלוי, הל' יג תורת ציון).

[38] רמב"ם (פיהמ"ש שביעית פ"ד מ"ג); תפארת ישראל (שם, יכין אות יג); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"א הי"ג ס"ק קז).

[39] מועד קטן (יג ע"א); ירושלמי (שביעית פ"ד ה"ב).

[40] רא"ש (שביעית פ"ד ה"ב ד"ה נטייבה); פני משה (שביעית פ"ד ה"ב ד"ה טייבה); רש"ס (שם ד"ה טייבה); מלבושי יו"ט (ח"ב יו"ד סי' יג); משמעות ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' יז סעי' ג). לשיטה זו, כתב הראי"ה קוק (שבת הארץ, פ"א הי"ג), שאם חרשה אותה לעצמו ורק מחמת שלא יכול היה להשתמש בה מכרה, מותר לקנות ממנו ולא קנסו. 

[41] מהרי"ט אלגאזי (הל' בכורות פ"ה דף מה ע"ב בדפוס וילנא אות ד); שלש תשובות (טייטלבוים, עמ' כט). לשיטה זו, הסתפק מהרי"ט אלגאזי (שם) האם יהיה מותר לו למכור בזול, כך אינו מרוויח ונהנה מהאיסור שעשה. ראה: דברי שאול - יוסף דעת (יו"ד ח"ב סי' שיג סעי' א) שהכריע להתיר.

[42] רמב"ם (הל' שמיטה פ"א הי"ג).

[43] בית רידב"ז (פ"א הי"ג); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' לח).

[44] יש לציין לגרסה אחרת בירושלמי, כמובא בפירוש רבינו יחיאל מפאריס (מועד קטן יג ע"ב): 'טייבה ומכרה מותר לזורעה'; ראב"ד (תורת כהנים, בהר פ"א ה"א אות ה).

[45] אור לציון (שביעית, הל' שמיטה ויובל פ"א הי"ג); שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' כח).

[46] שו"ת רבינו יוסף מסלוצק (סי' צ); דבר השמיטה (סירוביץ, פ"ד מ"ב).

[47] מהרי"ט אלגאזי (הל' בכורות פ"ה דף מה ע"ב בדפוס וילנא אות ד); שלש תשובות (טייטלבוים, עמ' כט).

[48] ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' יז סעי' ג).

[49] ויקרא (כה, ו).

[50] ראה: שבת הארץ (פ"ד ה"א; שם הט"ו); כרם ציון (הלכות שביעית פי"א סעי' י).

[51] רמב"ן (יבמות קכב ע"א); רשב"א (שם); ריטב"א (שם ד"ה גוי); מאירי (שם ד"ה גוי); ראב"ד (הל' שמיטה פ"ד הט"ו; ספר הזכות, סוכה לט ע"א; תורת כהנים פ"א אות ה); תוספות רי"ד (גיטין סא ע"א ד"ה מחזקין); שו"ת מבי"ט (ח"א סי' שלו); גר"א (שביעית פ"ט ה"א - כת"י ב); בית רידב"ז (הקדמה; פ"ג ה"א ד"ה ע"ד השאלה).

[52] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"א; שם הט"ו; שו"ת הרמב"ם, בלאו, סי' קכח; פאר הדור, סי' טו). בביאור שיטה זו, ראה: דבר השמיטה (סירוביץ, פ"ד מ"ב ד"ה ברם צריך), שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

[53] חזו"א (שביעית סי' י ס"ק ו ד"ה ואתרוגין); הרב שלמה זלמן אוירבך (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' מד; מעדני ארץ, הערות סי' ז); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לט אות ב); מאמר מרדכי (שביעית פ"י סעי' יג).

[54] ישועת משה (עניני שביעית סי' יג אות א), והוסיף שיתכן והחזו"א התיר כן ביחס לאתרוגים משום שעת הדחק; ברית עולם (זילבר, שביעית סי' ד סעי' כו).