מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כוללת בתוכה גם את מצוות הנתינה לאנשים הראויים לקבל את המתנות, כמו כהן, לוי ועני, וכן בשנות מעשר שני יש לחלל את קדושת הפירות על מטבע.
פעמיים במחזור של שבע שנים, בחג הפסח של השנה הרביעית והשנה השביעית, יש להוציא את התרומות והמעשרות מביתו ולתת אותם למי שהיו אמורים לקבלם - מצווה זו נקראת 'ביעור מעשרות'.
לאחר הביעור יש להתוודות ומצווה זו נקראת 'וידוי מעשרות'
מהתורה נצטווינו להוציא את התרומות והמעשרות מרשותנו פעמיים בשבע שנים, בשנה הרביעית ובשנת השמיטה, ולתת אותם לראויים לקבלם, כפי שנאמר בפרשת 'ראה':
מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.[1]
במקום אחר, בפרשת 'כי-תבוא', כותבת התורה שבאותו מעמד יש גם להתוודות על העניין:
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.[2]
ההפרדה של שני עניינים אלו, ההוצאה מהבית והוידוי, מעלה את השאלה האם מדובר על שתי מצוות (ביעור ווידוי מעשרות), או על מצווה אחת שהיא מצוות הוידוי והיכולת להתוודות תלויה בתנאי שהאדם ביער והוציא מרשותו את התרומות ומעשרות.
יש הסוברים שיש שתי מצוות שונות, הביעור והוידוי.[3] לדבריהם, מהפרדת התורה את הביעור והוידוי לשתי פרשיות שונות ניתן לראות שמדובר על שתי מצוות נפרדות, וגם כאשר אין וידוי מעשרות מ"מ יש חובת ביעור.
ויש מי שנראה מדבריהם שמדובר על מצווה אחת, מצוות וידוי מעשרות.[4]
יש שביארו בדעתם שהביעור הוא הכשר והכנה למצוות הוידוי, שכן מי שעדיין מחזיק ברשותו את התרומות ומעשרות אינו יכול להתוודות על כך.[5]
ויש שביארו בדעתם, שהביעור הוא חלק ממצוות הפרשת תרומות ומעשרות, שבשנים הרביעית והשביעית יש להוציא מרשותו את התרומות והמעשרות.[6]
ביעור מעשרות
בדברי המשנה נערכה אבחנה בין הביעור שהיה ב'ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור',[7] לבין הוידוי שהיה 'במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין'.[8] אכן, יש מי שסובר שהביעור הוא בערב יום-טוב ראשון של פסח אך לא היו מתוודים עד יום-טוב אחרון של פסח.[9]
אולם, הפוסקים נחלקו בדבר שכן יש מהם שגרסו בדברי המשנה 'ערב יום טוב האחרון של פסח... היה הביעור', ויש שגרסו אחרת 'ערב יום-טוב הראשון של פסח... היה הביעור'.
לפיכך יש אומרים שזמן הביעור הוא עד ערב יום-טוב ראשון של פסח בשנה הרביעית והשביעית.[10]
ויש אומרים שזמן הביעור הוא עד ערב 'שביעי של פסח' בשנים אלו.[11] בביאור דעה זו יש שכתבו, שאם יבער בערב יום-טוב ראשון לא יהיה לו מה לאכול למשך החג.[12]
למעשה, כתבו הפוסקים האחרונים שיש לחוש לשיטה הסוברת שזמן הביעור הוא בערב יום-טוב הראשון של פסח ולבער הפירות אז.[13]
בדברי התורה מתואר אופן הביעור בנתינת מעשר ראשון ללוים ומעשר עני לעניים.
בדברי המשנה[14] נוסף שגם שהיו נותנים לקט, שכחה ופאה לעניים; תרומה ותרומת מעשר ניתנת לכהנים; מעשר שני, נטע רבעי וביכורים היו נאכלים במקומם בירושלים.
1. תרומה ותרומת מעשר
הייעוד של תרומה ותרומת מעשר לכהנים, לכן מי שיש ברשותו תרומה ותרומת מעשר בעת זמן הביעור עליו לתת אותן לכהנים, והם יכולים להשאירן אצלם גם לאחר זמן הביעור.[15]
אולם, בזמן הזה דין זה שייך רק במינים שהכהן יכול ליהנות מהם, כגון שמן להדלקת הנר, או במינים שיכול לתת לבהמתו, אבל בשאר המינים אין חובה לתת לכהן משום שהוא אינו יכול ליהנות מהם ולכן יש לבערם בהגיע זמן הביעור.[16]
2. מעשר עני
היעוד של מעשר עני לעניים, ולכן אם נמצא ברשותו מעשר עני שלא ניתן לעניים עליו להוציא מרשותו ולתת לעניים, והעניים יכולים להשאיר אצלם את המעשר גם לאחר זמן הביעור.
3. מעשר שני
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייעוד של מעשר שני היה לאוכלו בירושלים בטהרה, או לחלל את הפירות על כסף ולקנות בו מאכלים ולאוכלם בירושלים. לפיכך, לפני הגעת זמן הביעור היה מוטל על האדם לעלות לירושלים ולאכול את הפירות של מעשר שני, או לחלל את קדושתם על כסף ולקנות פירות ולאוכלם בירושלים.
במשנה מבואר[17] שבזמן הזה שאין טהרה ואין אוכלים את המעשר שני בירושלים יש לחלל את קדושת הפירות על מטבע, כדעת בית שמאי, או שאפשר גם לבער את הפירות עצמם, כדעת בית הלל.[18]
4. אופן הביעור
כאמור, כאשר נותרו לאדם פירות מעשר שני או מטבע עליו הוא חילל את קדושת הפירות, עליו לבערם בהגיע זמן הביעור.
הפרשנים והפוסקים נחלקו כיצד מבערים, כאשר המחלוקת היא בהגדרת הביעור - האם עניינו כילוי מהעולם או הצנעה:[19]
יש אומרים, המטבע צריך גניזה והפירות יונחו במקום מוצנע עד שיירקבו.[20]
ויש אומרים, יש לבער את הפירות מן העולם[21] באופן של שריפה או השלכה לאיבוד בים,[22] ואת המטבע יש לשחוק או לאבד בהשלכה לים.[23]
למעשה -
יש מי שאומר, את הפירות יש לשרוף ואת המטבע יש להשליך לים,[24] או לשוחקו.[25]
ויש מי שאומר, שיש לחלל את הפירות על מטבע, ואת המטבע יש לכלות בכל דרך אפשרית, כגון: השלכה לים, שריפה באש, שחיקה, או לחלל את קדושת הפירות על סוכר בשווים ולהמיסו במים לכיור.[26]
ישנם כמה מקרים מיוחדים בהם אין חובת ביעור:
בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ג) מבואר שחובת הביעור היא על גידולים משלושת השנים שקדמו לשנת הביעור, אך גידולים השייכים לשנות הביעור (רביעית; שביעית) אין חובה לבערם ויכול להשאיר את הגידולים בביתו.[27]
במשנה (דמאי פ"א מ"ב) מבואר שגידולי דמאי פטורים מביעור.[28] לפיכך, מי שברשותו פירות שקנה מהשוק וספק אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות אינו צריך לבער.[29]
אולם, יש הסוברים שדין זה היה נכון בימי חז"ל[30] אך בזמנינו יש לבער גם גידולי דמאי.[31]
יש הסוברים שאין חובת ביעור בתבשיל משום שהפירות בו לא ניכרים, אך אם הם ניכרים בתבשיל יש לבערם.[33]
אך הרמב"ם נימק, שאף אם הפירות ניכרים בתוך התבשיל אין חובת ביעור משום שהתבשיל עתיד להתקלקל מאליו ולכן נחשב כבר עתה כמבוער.[34]
בימינו, שישנם דרכים שונות לשמור על התבשיל בקירור לאורך זמן חלה חובת ביעור על תבשיל המעורבים בו פירות שביעית.[35]
יש שכתבו, יין ותבלין אינם צריכים ביעור רק כאשר הם מעורבים בתבשיל העתיד להתקלקל, אך אם הם בפני עצמם ולא מעורבים הם חייבים בביעור.[36]
ויש שכתבו, יין ותבלין אינם צריכים ביעור אף כאשר הם בפני עצמם ולא מעורבים.[37]
לעיתים יש הפסד מרובה בהפרשת תרומות ומעשרות, כגון מי שמפריש מקופסאות שימורים -
יש מי שאומר שאינו צריך לפתוח את כל הקופסאות בזמן הביעור אלא יכול לפתוח רק קופסא אחת מכל סוג ירק או פרי ולהפריש ממנה על השאר.[38]
ויש אומרים שיכול להפקיר את הקופסאות או הפירות המרובים לפני חג הפסח ולהתנות בפני שלושה אנשים שאינו זוכה בהם עד שיפריש תרומות ומעשרות.[39]
פירות שעדיין לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, והגיע זמן הביעור ולא הפרישו תרומות ומעשרות, אין הפירות נאסרים ועליו לתת את המעשרות לבעליהם.[40]
יש מי שאומר, למרות שפירות אלו מותרים לאחר הביעור מ"מ המעשר שני שיופרש מהם לאחר זמן הביעור יהיה אסור באכילה ולא ניתן לפדותו.[41] ויש מי שהסתפק בכך.[42]
נחלקו הפוסקים מה דין פירות שהופרשו מהם תרומות ומעשרות והגיע זמן הביעור והאדם לא ביער את התרומות והמעשרות שהפריש:[43]
יש אומרים שאין הפירות נאסרים לאחר שעבר זמן הביעור ולא ביער, אך חלה על האדם מצווה לבערם מכאן והילך.[44]
ויש אומרים, פירות מעשר שני או מטבע שחיללו עליו פירות מעשר שני ועבר זמן הביעור ולא ביער נאסרו הפירות באכילה ולא ניתן לפדותם.[45]
מחלוקת זו תלויה בהגדרת מצוות הביעור - האם היא מצוה על האדם שנקצב זמן עבורו לתת את התרומות והמעשרות לראויים לקבל, ולכן גם כשעבר זמן הביעור אין הפירות נאסרים. או שמא הגדרת המצווה היא חובת הפרי להיות מבוער, ולכן כשעבר זמן הביעור נאסרו הפירות.[46]
יש הסוברים שנשים חייבות בביעור מעשרות.[47]
ויש המסתפקים האם נשים חייבות בביעור.[48]
יתכן וברכה על הביעור תלויה בגדרו של הביעור - לסוברים שהביעור הוא הכשר למצוות הוידוי[49] אין לברך על הכשר מצווה.[50] אך לסוברים שהביעור הוא מצווה בפני עצמה, יתכן ויש לברך עליה.
למעשה, לא מצאנו ברכה על הביעור.[51]
וידוי מעשרות
בפרשת 'כי-תבוא', כותבת התורה שלאחר ביעור המעשרות יש להתוודות[52]:
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.[53]
בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה) הובאה מחלוקת אודות מעמד הוידוי, האם הכוונה וידוי על כל המצוות כולן וממילא אדם שלא קיים את אחת מצוות התורה ואפילו הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד הוא אינו יכול להתוודות, או שמא מדובר רק ביחס למצוות נתינת התרומות והמעשרות. מדברי הרמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ז) נראה שמדובר על וידוי ביחס לתרומות ומעשרות ולא לוידוי על כל מצוות התורה: 'אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות'.
בדברי המשנה (מעשר שני פ"ה מ"י) מבואר שזמן הוידוי היה 'במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין'. בדברי המשנה במקום אחר (מגילה פ"ב מ"ה) מבואר ש'כל היום כשר... לוידוי המעשר', ולכן הרמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ד; שם ה"ז) לא תיחם את זמן המצווה דווקא במנחה ביום טוב אחרון אלא זמנה כל היום.[54]
אולם, יש מי שכתב שהמצווה לכתחילה היא בעת המנחה, כלשון המשנה, אלא שאם התוודה מעלות השחר יצא ידי חובת המצווה.[55]
משום שזמן המצווה ביום ולא בלילה - אם התוודה בלילה, לא יצא ידי חובת מצוות הוידוי ועליו לשוב ולהתוודות ביום.[56]
יש מי שאומר, אם עבר החג ולא התוודה אינו מתוודה עוד 'כי התורה קבעה הזמן ברגל דווקא'.[57]
ויש מי שאומר, שאם ביער את המעשרות ולא התוודה יכול להתוודות לאחר החג.[58]
בדברי התורה (דברים כו יג-יד) נאמר נוסח הוידוי:
וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
המשנה (מעשר שני פ"ה מ"י-מי"ב) לומדת מכל חלק בפסוקים אלו על מה צריך האדם להתוודות:
בערתי הקדש מן הבית - זה מעשר שני ונטע רבעי.
נתתיו ללוי - זה מעשר לוי.
וגם נתתיו - זו תרומה ותרומת מעשר.
לגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה אף על פי שאינן מעכבין את הוידוי.
מן הבית - זו חלה.
ככל מצוותך אשר ציוויתני - הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתוודות.[59]
לא עברתי ממצוותך - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.
ולא שכחתי - לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.
לא אכלתי באוני ממנו - הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתוודות.
ולא בערתי ממנו בטמא - הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות.
ולא נתתי ממנו למת - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים. שמעתי בקול ה' אלהי - הבאתיו לבית הבחירה.
עשיתי ככל אשר ציוויתני - שמחתי ושמחתי בו.
לאור זאת, כאשר האדם לא מילא אחרי חלקי הדין הללו ולא ביצע שלימות את המצווה הוא לא יכול להתוודות.
בסיום דברי התורה (דברים כו, טו) נאמרה תפילה-בקשה שיש לאומרה לאחר הוידוי:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
מהמילים 'ואת האדמה אשר נתת לנו', למדה המשנה (מעשר שני פ"ה מי"ד) שיש אנשים שאינם מתוודים, כמו: גרים ועבדים משוחררים, משום 'שאין להם חלק בארץ'.
בהמשך המשנה (מעשר שני פ"ה מי"ד) מובאת מחלוקת ביחס לכהנים ולווים שלא נטלו חלק בארץ, האם אף הם אינם מתוודים.
להלכה פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני פי"א הי"ז) שכהנים ולווים מתוודים: 'שאע"פ שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש'.
בירושלמי (פאה פ"ג ה"ז) נאמר: 'מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי, דכתיב מן האדמה אשר נתתה לנו'. לפיכך יש שכתבו שאדם שאין לו קרקע בבעלותו אינו מתוודה.[60]
ויש סוברים שאין וידוי תלוי בבעלות על הקרקע ולכן אף מי שאין לו קרקע יכול להתוודות, כגון במקרה וקנה יבול מהשוק והפריש ממנו תרומות ומעשרות.[61]
יש מי שהסתפק האם קטן שהגדיל במהלך שלושת השנים שלפני זמן הביעור יכול להתוודות, שהרי אינו יכול לומר 'עשיתי ככל אשר ציוויתני', כי בחלק מהשנים לא היה מחויב.[62]
ויש מי שאומר, אם היה בן שתים-עשרה ('מופלא הסמוך לאיש') במהלך שלושת השנים שלפני זמן הביעור יכול להתוודות.
ויש הסוברים שנשים אינן חייבות בוידוי מעשרות, משום שבוידוי מעשרות נאמר 'האדמה אשר נתת לנו' ואין לאישה חלק בארץ.[63] ויש מי שכתב 'טוב שישמעו קריאת הפרשה של וידוי מעשר'.[64]
ויש הסוברים שאף נשים חייבות בוידוי מעשרות,[65] הן משום שכוונת הפסוק, 'לנו', היא לכלל האומה והנשים בכלל,[66] והן משום שהוידוי נאמר על הביעור שבו גם נשים חייבות,[67] וכן אינה מצוות עשה שהזמן גרמא.[68]
ויש המסתפקים האם נשים יכולות להתוודות.[69]
בדברי התורה במצוות ביעור מעשרות נאמר: 'וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת'.[70]
נחלקו הפוסקים האם מצוות הוידוי קיימת בזמן הזה בהעדר המקדש, 'לפני ה''?[71]
יש אומרים רק בזמן המקדש קיימת המצווה, אך בזמן הזה אין מצוות וידוי מעשרות.[72]
ויש אומרים, שגם בזמן הזה קיימת מצוות וידוי מעשרות.[73]
בביאור שיטה זו יש שכתבו, שהוידוי נאמר על קיום הביעור וכיון שקיום הביעור אינו מותנה במקדש כך יכול להתוודות גם בהעדר מקדש,[74] ומה שנאמר 'לפני ה'' אינו דווקא במקדש אלא בכל מקום הוא לפני ה'.[75]
ויש שכתבו לבאר, שאין כוונת התורה בדבריה 'לפני ה'' למעט וידוי במקומות מחוץ למקדש, אלא לכתחילה יש להתוודות במקדש ששם עיקר השכינה אך בדיעבד מתקיים הוידוי בכל מקום.[76]
במשנה (מעשר שני פ"ה מט"ו) מתואר שבימי יוחנן כהן גדול[77] ביטלו את מצוות וידוי המעשר, משום שבאותה העת לא הקפידו על כל דיני הפרשת תרומות ומעשרות, כגון שנתנו את המעשר ראשון לכהנים ולא ככתוב בתורה שיש לתת לכהנים, ולכן לא יכלו להתוודות ולומר 'עשיתי ככל אשר ציוויתני'.[78] מדובר על קנס של עזרא שקנס את הלויים שלא יוכלו לקבל מעשר ראשון המגיע להם, משום שלא עלו עימו מבבל לירושלים, אלא הוא יינתן לכהנים.[79]
הרמב"ם (הל' מעשר שני פי"א הי"ג) הביא הלכה זו: 'ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים, לא היו מתוודין שנאמר וגם נתתיו ללוי'.
בזמן הזה נחלקו הפוסקים האם אפשר לתת את המעשר ראשון לכהנים או רק ללווים.
לדעת הרמ"א (יו"ד סי' שלא סעי' יט), בזמן הזה אפשר לתת את המעשר ראשון גם לכהנים, כפי אשר קנס עזרא בזמנו את הלויים.[80] לפיכך אין להתוודות בזמן הזה משום שאי-אפשר לומר 'עשיתי ככל אשר ציוויתני'.
אולם לדעת השולחן ערוך (שם) בזמן הזה נותנים מעשר ראשון רק ללויים, משום שעזרא קנס אותם רק בדורו ולא לאחר-מכן.[81] לפיכך, ניתן להתוודות בזמן הזה, כפי שאכן פסק.[82]
חיסרון נוסף שקיים בזמן הזה הוא העדר הטהרה - בזמן הזה אנו לא נותנים את התרומה הגדולה ותרומת המעשר לכהן משום העדר טהרה, לכן: 'איך יאמר עשיתי ככל אשר ציוויתני, שפירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו, ואיה שמחתה כעת בעוונותינו הרבים כיון שאינה נאכלת'.[83]
כמו כן, יש שאינם מקיימים את מצוות הנתינה ללויים,[84] וממילא יש חיסרון בקיום המצווה.
מלבד קיום פרטי הנתינה, עוררו הפוסקים האחרונים על כך שכיום אין אנו יכולים להתוודות משום שאנו מפרישים בטומאה, ולא נוכל לומר 'ולא ביערתי ממנו בטמא',[85] ואלו דברי הרב אברהם דנציג:
ועכשיו בעוונותינו הרבים שמפרישין הכל בטומאה אין אנו יכולין להתוודות, שאינו יכול לומר ולא ביערתי ממנו בטמא, עד יערה עלינו ממרום רוח טהרה.
(ותמיה גדולה על השלחן ערוך שהעתיק כל דין וידוי).[86]
לאור מניעות אלו בקיום פרטי המצווה כדין, יש שכתבו שבזמן הזה לא מתקיימת מצוות וידוי מעשרות.[87]
ויש שכתבו, כיון שבזמן הזה זו צורת ההפרשה לכן יש אפשרות להתוודות.[88]
לדעות הסוברות שיש חיוב וידוי בזמן הזה -
יש אומרים שיש לברך 'להתוודות וידוי מעשר'[89] או 'על וידוי הביעור' וברכת 'שהחיינו'.[90]
ויש אומרים שאין לברך.[91]
נוסח הוידוי הוא לומר את פסוקי התורה (דברים כו, יב-טו):[92]
בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
לאחר הוידוי, יש בקשה-תפילה שנאמרה בתורה, שאותה יש לקרוא:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
בדברי המשנה (מעשר שני פ"ה מי"ג) נוספו בקשות שונות לחלק זה:
השקיפה ממעון קדשך מן השמים, עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר ובוולדות בהמה.
כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, כדי שתיתן טעם בפירות.[93]
יש אומרים שיש לומר בקשות אלו לאחר קריאת פסוקי התורה.[94]
ויש אומרים שאין לומר בקשות אלו בפה,[95] משום שיש בכך הפסק בתפילה,[96] אלא יש לכוונם בליבו.[97]
הרב מרדכי אליהו הוסיף תפילה לאומרה בזמן הזה:
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כשם שזכינו לקיים מצוות ביעור מעשרות וידוי מעשרות, כן יזכנו הקב"ה לקיים מצות הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה, וכן מצות ביעור וידוי מעשרות מן התורה, בביאת גואל צדק ובנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.[98]
לשיטה הסוברת שגם בזמן הזה מתקיימת מצוות וידוי מעשרות, נאמרו כמה מנהגים -
יש הנוהגים לקרוא את וידוי המעשרות בכותל המערבי שהוא בבחינת 'לפני ה'',[99] או בירושלים 'שהיא במעלת הקדושה יותר',[100] או בבית הכנסת שהוא 'מקדש מעט'.[101]
יש שכתבו לקרוא מספר תורה בציבור,[103] ויש שכתבו לקרוא מתוך חומש.[104]
ויש שמיאנו במנהגים אלו לחלוטין.[105]
כתב הרמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ה): 'וכל אחד ואחד אומרו בפני עצמו, ואם רצו רבים להתוודות כאחד מתוודין'.[106]
מדיוק לשון הרמב"ם: וכל אחד ואחד אומר בפני עצמו', יש שכתבו שאינו יוצא בשמיעה מחבירו אלא עליו לקרוא בעצמו.[107]
יש מי שכתב שמצווה מן המובחר, שכל אחד ואחד יאמר בפני עצמו.[108]
יש אומרים שאחד יכול לקרוא את הוידוי ולהוציא את חבירו ידי-חובה.[109]
[1] דברים (יד, כח-כט).
[2] דברים (כו, יב-טו).
[3] מנחת חינוך (מצווה תרז); ערוך השולחן (הל' מעשר שני סי' קלו סעי' א).
[4] רמב"ם (ספר המצוות, מצוות עשה קלא); יראים (סי' רסד); משנה ראשונה (מעשר שני פ"ה מ"ז ד"ה וב"ה אומרים), בדעת הרמב"ם. ראו גם: מנחת חינוך (מצווה תרז), שתמה על הרמב"ם מדוע השמיט את מצוות הביעור.
[5] מרכבת המשנה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד), בדעת הרמב"ם. ראו גם: יד רמה (סנהדרין יא ע"ב ד"ה תא חזי).
[6] שו"ת משפט כהן (סי' נה); חזון איש (דמאי סי' ב ס"ק ז).
[7] מעשר שני (פ"ה מ"ו).
[8] מעשר שני (פ"ה מ"י).
[9] רע"ב (מעשר שני פ"ה מ"י ד"ה ביום), לדבריו הסיבה לכך כדי שאם יתוודה גם בערב יום-טוב הראשון, לא יהיה לו מה לאכול במשך החג. הקושי בדבריו הוא כפי שהקשה הגר"א (שנות אליהו הקצר, מעשר שני פ"ה מ"ו ד"ה עי"ט): 'ואיזה ביעור הוא' אם היה משייר אוכל למשך כל החג.
[10] רבינו חננאל (סוכה מ ע"ב); הערוך (ערך בער); רש"י (דברים כו, יב); תוספות (ראש השנה ד ע"א ד"ה ומעשרות; בבא מציעא יא ע"ב ד"ה עישור); תוספות רי"ד (נדרים פד ע"ב); יראים (סי' רסד); ריבמ"ץ (מעשר שני פ"ה מ"ו ד"ה ערב); רא"ש (שם ד"ה ערב); רע"ב (שם ד"ה ערב); תיו"ט (שם ד"ה ערב); שנות אליהו (הארוך, שם ד"ה עי"ט); תוספות ראשון לציון (שם); משנה ראשונה (שם ד"ה ערב); תפארת ישראל (הלכתא גבירתא שם).
[11] מדרש תנאים (דברים כו, יב); ספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קט); רמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ג); כפתור ופרח (פרק מב); יד רמ"ה (סנהדרין יא ע"ב ד"ה תא); שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קמד); קרית ספר (הל' מעשר שני פי"א ה"ג ד"ה מצות פו); פני משה (מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה ערב יו"ט); שנות אליהו (הקצר, מעשר שני פ"ה מ"ו ד"ה עי"ט); חכמת אדם (שערי צדק, שער מצוות הארץ פי"א סעי' כ); האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד ה"ז אות ה); המעשר והתרומה (פ"א סעי' סו; שם סעי' עג). ראו גם: דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ג ציון ההלכה אות ד).
[12] ר"י קורקוס (הל' מעשר שני פי"א ה"ג); כסף משנה (שם); דרך אמונה (שם ס"ק ח); לבוש (יו"ד סי' שלא סעי' קמב).
[13] שו"ת שבט הלוי (חי"א אות לא); הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 39 סעי' ג), שכן יש לנהוג לכתחילה. ראו גם: חזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה וביעור), שכן הדין בזמן הזה שאין אוכלים מעשר שני בירושלים.
[14] מעשר שני (פ"ה מ"ו; שם מ"י).
[15] רש"ס (מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה ומעשר עני); חכמת אדם (שערי צדק, שער מצוות הארץ פי"א סעי' כב); האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד הי"ב אות ה); עשר תעשר (הלכה רצד); המעשר והתרומה (פ"א סעי' עג); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ח ס"ק לא).
[16] ספר ארץ ישראל (טוקצינסקי, עמ' קיב סעי' ג); שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סה אות א).
[17] מעשר שני (פ"ה מ"ז).
[18] הפרשנים נחלקו בכוונת בית הלל – האם הם מסכימים לדעת בית שמאי שניתן לחלל על מטבע ורק הוסיפו שניתן גם לבער את הפירות עצמם, ראו: רא"ש (מעשר שני פ"ה מ"ז ד"ה צריך); מלאכת שלמה (שם ד"ה אחד), בשם הרש"ס; תפארת ישראל (שם יכין אות מב; הלכתא גבירתא, שם); שנות אליהו (שם); שו"ת משפט כהן (סוף סי' נה אות ג). או שסוברים בית הלל, שמכיון שאין אוכלים בכסף מאכלים בירושלים אזי אין לחלל כלל, בניגוד לדעת בית שמאי, ראו: ריבמ"ץ (מעשר שני פ"ה מ"ז ד"ה ובית); רמב"ם (פיהמ"ש, שם – ראו: מלאכת שלמה, שם); רע"ב (שם ד"ה אחד); גר"א (ביאור לירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה מ"ט דב"ש).
[19] בביאור המחלוקת האם הביעור הוא גניזה עד לרקבון או כילוי בשריפה מהעולם, כתב המשנה ראשונה (מעשר שני פ"ה מ"ז) שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הל' מעשר שני פי"א ה"ד) האם נוהג וידוי בזמן הזה, ראו להלן אות יג. לדעת הרמב"ם שגם בזמן הזה נוהג דין וידוי, לכן צריך ביעור ככילוי מהעולם, לעומת דעת הראב"ד הסובר שאין נוהג דין ביעור בזמן הזה א"כ אין צורך בביעור ככילוי אלא גניזה בלבד.
[20] ריבמ"ץ (מעשר שני פ"ה מ"ז ד"ה ובית); ר"ש (שם ד"ה צריך); רא"ש (שם ד"ה צריך); רע"ב (שם ד"ה אחד); מלאכת שלמה (שם ד"ה אחד), בשם הרש"ס; מהר"א פולדא (מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה אחד); רש"ס (שם ד"ה כסף; שם ד"ה אפילו); פני משה (שם ד"ה בש"א).
הטעם לשיטה זו שיש לגנוז ולא לאבד בידיים נובע מכך שאין לאבד בידיים קדושת מעשר שני, ראו: מאירי (יבמות עג ע"א ד"ה וביעור): 'גדולי הדורות מתמיהים, היאך הוא יכול לשרוף מעשר בידיים ולבערו'; השוו לדבריו, מאירי (בבא מציעא יא ע"ב ד"ה ממה): 'שאין טעונין שריפה אלא שמור בהנאתם'. כמו"כ, ראו: מנחת אברהם (שפירא, ח"ג סי' טז פ"ו) שהבחין בשיטה זו בין ביעור בשריפה רק לאחר שנכנסו הפירות או המטבע לירושלים, לבין גניזה כל עוד לא נכנסו לירושלים שנאסרו רק בהנאה. על שיטה זו העיר האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד ה"ח אות ו), שאסור לקבור או להצניע הן מחשש שמא מישהו יקח ויכשל והן משום שהמצווה היא ביעור מהעולם. לדעת החזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה ולדינא), גם לשיטה זו יש לכלות את המטבע מהעולם באמצעות שחיקה או איבוד בים, ואת הפירות יש להצניע עד שיירקבו.
[21] תוספות (יבמות עג ע"א ד"ה וחייבין); רמב"ן (שם ד"ה וחייבין); רשב"א (שם ד"ה וחייבין); ריטב"א (שם ד"ה וחייבים); תוספות מהר"ם מרוטנבורג (שם ד"ה וחייבין); תוספות הרא"ש (שם ד"ה וחייבים).
[22] רמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ח), בדבריו הוא לא התייחס לאופן הביעור של המטבע.
[23] שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קלג); תפארת ישראל (מעשר שני פ"ה מ"ז, יכין אות מב; הלכתא גבירתא, שם); פני משה (מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה מתבערין); רש"ס (שם פ"ה ה"ג ד"ה בכל מקום); חכמת אדם (שערי צדק, שער מצוות הארץ פי"א סעי' כב).
[24] האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד ה"ח אות ה).
[25] ספר ארץ ישראל (טוקצינסקי, עמ' קיב סעי' ג); המעשר והתרומה (פ"א סעי' עג). דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ח ס"ק לו) העיר שאם זורק את המטבע לים אינו צריך לשוחקו, אך כתב בשם החזו"א שגם במקרה זה טוב לשוחקה לפני האיבוד לים.
[26] הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 40 סעי' ז).
[27] יש שתמהו מדוע הרמב"ם השמיט דין זה, ראו: ישועות מלכו (הל' מעשר שני פי"א ה"ג). יש שמצאו מקור לדין זה בדברי הרמב"ם, ראו: תורת הארץ (ח"א פ"ג אות מה ד"ה והשתא); אבן ישראל (הל' מעשר שני פי"א ה"י); שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קה).
[28] רמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ח).
[29] שו"ת שבט הלוי (חי"א סי' קטז אות כז); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ח ס"ק מ).
[30] ראו: שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סב אות ג).
[31] מעדני ארץ (שביעית סי' ז אות טו); הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 40 סעי' ו).
[32] רמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ט).
[33] ר"ש (מעשר שני פ"ה מ"ו ד"ה התבשיל); רא"ש (שם ד"ה התבשיל); רע"ב (שם ד"ה הרי); תיו"ט (שם ד"ה התבשיל); מהר"א פולדא (מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה הרי הוא); פני משה (שם ד"ה ב"ש אומרים); רש"ס (שם ד"ה הרי הוא).
[34] רמב"ם (פיהמ"ש מעשר שני פ"ה מ"ו). כ"כ בדעת הרמב"ם: ר"י קורקוס (הל' מעשר שני פי"א ה"ז); משנה ראשונה (מעשר שני פ"ה מ"ו ד"ה התבשיל); שו"ת משפט כהן (סי' נה אות ב): 'ונראה הטעם או מפני שנשתנה ע"י האור או מפני שאין דרך לקיימו הרבה, והרי זה כמבוער'; חזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ח).
[35] הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 40 סעי' ט).
[36] מהר"א פולדא (מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה ביין ותבלין); פני משה (שם ד"ה ביין); עשר תעשר (הלכה רצה). כ"כ בדעת הרמב"ם: ישועות מלכו (הל' מעשר שני פי"א ה"ט); ערוך השלחן (הל' מעשר שני סי' קלו סעי' ט); הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 40 סעי' יא).
[37] ר"ש (מעשר שני פ"ה מ"ו ד"ה התבשיל). כ"כ בדעת הרמב"ם: חזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ח); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ט ס"ק מט). ראו: רש"ס (מעשר שני פ"ה ה"ג ד"ה ביין), שהסיבה לכך ביין היא משום 'שותיו מרובין וחשיב כמבוער'.
[38]הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 40 סעי' י).
[39] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סה אות א); שו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' קיז); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"י ס"ק נב; שם ציון ההלכה ס"ק עג).
[40] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סה אות ב); מנחת אברהם (שפירא, ח"ג סי' טז פרק ב אות ה); הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 42 סעי' יד).
[41] מנחת אברהם (שפירא, ח"ג סי' טז פרק ב אות ו).
[42] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סה אות ב ד"ה ברם).
[43] ראו: מנחת חינוך (מצווה תרז) שהסתפק בעניין זה; הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 42 סעי' יד), לא הכריע. בנושא זה, ראו: שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סה אות ב).
[44] חזון איש (דמאי סי' ב ס"ק ז), לדבריו בכל יום שאינו מבער הוא עובר על 'בל תאחר'.
[45] רש"ס (מעשר שני פ"ה ה"ה ד"ה כדי שיהא); גר"א (שם ד"ה עד כדין); שער המלך (הל' מאכלות אסורות פ"י הט"ז); האדר"ת (אחרית השנים, דבר אליהו אות כו-לא); תורת הארץ (ח"א פ"ג אות נד ד"ה ולפי"ז).
[46] ראו: https://www.toraland.org.il/68208; התורה והארץ (ח"ד עמ' 344-345 - https://www.toraland.org.il/24734).
[47] חזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז), וכשיטתו לעיל הערה 6: 'שזו פרטי מצוות תרומה ומעשר שנתחייבו גם נשים'.
[48] מנחת חינוך (מצווה תרז), לדבריו ההסתפקות היא שמא מדובר על מצוות עשה שהזמן גרמא, שכן זמן המצווה בשנה הרביעית והשביעית, ונשים פטורות. מאידך, יתכן שגם לאחר זמנים אלו עדיין לא פקעה המצווה וממילא היא לא 'זמן גרמא'.
[49] ראו לעיל אות ב.
[50] תוספות (חולין קה ע"א ד"ה מים). אמנם לפי ירושלמי (ברכות פ"א ה"ג) יש לברך על הכשר מצווה.
[51] ראו עוד: https://www.toraland.org.il/25110
[52] על משמעות הוידוי, ראו: https://www.toraland.org.il/24798; https://www.toraland.org.il/24739; https://www.toraland.org.il/24740
[53] דברים (כו, יב-טו).
[54] ראו: עשר תעשר (הלכה רצ): 'אם נחפז לצאת לדרך השכם, מתוודה גם קודם הנץ החמה, אבל לא לפני עלות השחר'.
[55] דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד ס"ק טו; שם ה"ז ס"ק כז).
[56] האדר"ת (אחרית השנים פ"ד ה"ד); עשר תעשר (הלכה רצ), והוסיף שאם התוודה בין השמשות אינו חוזר ומתוודה; המעשר והתרומה (פ"א סעי' סו); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד ס"ק יד).
[57] מנחת חינוך (מצווה תרז).
[58] דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד ס"ק טו), בשם המאירי (מגילה כ ע"ב ד"ה כל) שכתב שיש דברים אותם מנתה המשנה והם תחומים בזמן מוגבל, לעומת 'וידוי מעשר אף על פי שאינה שעה עוברת'; בדרך אמונה (שם ביאור ההלכה ד"ה אין) ביאר דין זה לפי החזו"א הסובר שדין הביעור יכול להתקיים גם אחרי הזמן, ראו הערה 44. על דברי המאירי הללו, ראו: מנחת אברהם (שפירא, ח"ג סי' טז אות יב) שכתב: 'וצ"ע', אך הוכיח מדברי מרכבת המשנה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד) כדעה זו.
[59] ראו: שו"ת משפט כהן (סי' נו אות ג), שאם הפריש שלא כסדר ההפרשה אך נשאל על ההפרשה והפריש מחדש כסדר, יכול להתוודות. אך ראו: האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד הי"ג אות ו) שהסתפק.
[60] תוספות (בבא בתרא כז ע"א ד"ה ובוידוי); ר"ש (פאה פ"ג מ"ו ד"ה ירושלמי); תוספות הרא"ש (קידושין כו ע"א ד"ה ובוידוי); סמ"ג (עשין סי' קלח ד"ה גרסינן בירושלמי); רמב"ן (בבא בתרא כז ע"א ד"ה חייבת); ישועות מלכו (הל' מעשר שני פי"א ה"א), והעיר על הרמב"ם שהשמיט דין זה.
[61] רש"י (בבא בתרא כז ע"א ד"ה ובוידוי; קידושין כו ע"א ד"ה ובוידוי); תוספות (קידושין כו ע"א ד"ה ובוידוי); רשב"א (בבא בתרא כז ע"א ד"ה קרקע); ריטב"א (בבא בתרא כז ע"א ד"ה גירסת; קידושין כו ע"א ד"ה גירסת); מאירי (בבא בתרא כו ע"א ד"ה קרקע; קידושין כו ע"א ד"ה קרקע); רשב"ם (בבא בתרא קנ ע"א ד"ה ואיידי); ר"י קורקוס (הל' ביכורים פ"ד ה"ג); האדר"ת (אחרית השנים, פ"א אות י); עשר תעשר (הלכה שג); חזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' רפג).
יש שכתבו שכן היא דעת הרמב"ם, מכך שהשמיט דין זה שמי שאין לו קרקע פטור, משמע שחייב, ראו: מנחת חינוך (סוף מצווה תרז); המעשר והתרומה (פ"א בית האוצר ס"ק צה); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א הי"ז ס"ק קטז).
על סתירת דברי התוספות וביאור דבריהם, ראו: עצמות יוסף (קידושין כו ע"א ד"ה תוס' ובודוי), שדבריו בקידושין נאמרו לשיטת רש"י; רש"ש (שם ד"ה בד"ה): 'ולכאורה נראה דטעות סופר הוא, וצריך לומר אינו מתודה'; כ"כ חשק שלמה (שם ד"ה שם בתוס'). ראו עוד בעניין זה: מהרש"א (שם ד"ה בד"ה ובוידוי); המקנה (שם ד"ה בתוס' ד"ה ובוידוי).
[62] שו"ת משפט כהן (סי' נו אות ד, ג).
[63] חינוך (מצווה תרז); מנחת חינוך (שם): 'נשים בוודאי פטורות ממצווה זו, דאין להם חלק בארץ'; משנה ראשונה (מעשר שני פ"ה מי"ד ד"ה ולא עבדים); עשר תעשר (הלכה שג), אפילו אם יהיה לה קרקע בבעלותה; חזון עובדיה (תרומות ומעשרות, עמ' רפד); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א הי"ז ס"ק קנז).
[64] חזון עובדיה (תרומות ומעשרות, עמ' רפד).
[65]שו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סי' קעט אות ב).
[66] תוספות אנשי שם (מעשר שני פ"ה מי"ד ד"ה ולא עבדים); שו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' טו): 'האדמה אשר נתת לנו, א"כ כל מי שהוא נכלל בעדת ישראל אף שאין לו חלק בגוף הארץ מ"מ יכול לומר האדמה אשר נתת לנו היינו לכלל ישראל להכי יכולין להתוודות אף הנשים'; חזון יחזקאל (ביכורים פ"א ה"ג חידושים), מדובר על הנשים שנטלו חלק בזכות אביהם שהיה מיוצאי מצריים, כגון בנות צלפחד.
[67] שו"ת משפט כהן (סי' נו אות ד, ב ד"ה ולכאורה).
[68] ראו: שו"ת משפט כהן (סי' נו אות ד, ב ד"ה ומש"כ). ראו: חזון עובדיה (תרומות ומעשרות, עמ' רפה).
[69] תוספות אנשי שם (מעשר שני פ"ה מי"ד).
[70] דברים (כו, יג).
[71] בביאור מחלוקת זו, ראו: עיר הקדש והמקדש (ח"ג פ"ט סעי' ב), שנחלקו בגדר 'לפני ה''; שו"ת הר צבי (או"ח, מילי דברכות סי' א אות ה), שנחלקו לשיטתם בשאלה האם קדושת המקדש קיימת בזמן הזה.
[72] ראב"ד (הל' מעשר שני פי"א ה"ד); חינוך (מצווה תרז); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד ס"'ק יז).
[73] רמב"ם (הל' מעשר שני פי"א ה"ד); שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קמב); לבוש (שם); עשר תעשר (הלכה רצ); חזון עובדיה (תרומות ומעשרות, עמ' רפ).
[74] רדב"ז (הל' מעשר שני פי"א ה"ד); כסף משנה (שם); מרכבת המשנה (שם); באר הגולה (יו"ד סי' שלא ס"ק רנג);
[75] כסף משנה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד), באפשרות הראשונה.
[76] ר"י קורקוס (הל' מעשר שני פי"א ה"ד); כסף משנה (שם) באפשרות השנייה.
[77] לזיהוי יוחנן כהן גדול ותקופותו, ראו: https://www.toraland.org.il/24803
[78] סוטה (מז ע"ב-מח ע"א). השוו גם: ירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה).
[79] ראו: יבמות (פו ע"ב).
[80] ש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק לז); באר היטב (שם ס"ק יח).
[81] בית יוסף (יו"ד סי' שלא ד"ה ואחר כך מפריש); ט"ז (יו"ד סי' שלא ס"ק י).
[82] שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קמב).
[83] שו"ת משפט כהן (סי' נו).
[84] ראו: חזון איש (שביעית סי' ה ס"ק יב). במנחת אברהם (שפירא, ח"ג סי' טז פ"א אות ב) הסתפק האם מי שיש לו הסכם הלוואה עם לוי לנתינת מעשר ראשון יכול להתוודות, שהרי אינו נותן לו בפועל את פירות המעשר.
[85] שו"ת משפט כהן (סי' נו סוף אות א ד"ה וגם אם).
[86] חכמת אדם (שערי צדק, שער מצוות הארץ פי"א סעי' כג).
[87] שו"ת משפט כהן (סי' נו); שו"ת שבט הלוי (חי"א סי' קטז אות לב); מועדים וזמנים (ח"ז סי' רלב הערה א).
יש שצירפו לכך גם את דעת הראב"ד (לעיל הערה 72), שאין להתוודות בהעדר המקדש, ראו: חזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ו); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ד ס"'ק יז). ויש שכתבו כן ללא נימוק והסבר, ראו: הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 40 סעי' יב).
[88] האדר"ת (אחרית השנים, פ"א אות ז); תורת הארץ (ח"א פ"ג אות עט); ספר ארץ ישראל (טוקצינסקי, עמ' קיג סעי' ה); עשר תעשר (הלכה שא); נתיבי עם (יו"ד סי' שלא ס"ק יב); חזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' רפא).
[89] הרב ראובן מרגליות (מקור הברכה, פרק א).
[90] שו"ת משפט כהן (סי' נו אות ג); הרב שרגא פיבל פראנק (אור ישראל, יא תשנ"ח, עמ' כב- כג).
להרחבה בנושא זה, ראו: https://www.toraland.org.il/25110
[91] האדר"ת (אחרית השנים, סוף פ"ה, במכתב): 'שכמדומני לא מצינו ברכה כזו על דבר שהוא באמירה, זולת הלל, בלבד'; הרב יוסף צבי הלוי (השקפה לברכה, עמ' א; שם עמ' יא; עשר תעשר, הלכה רפז); המעשר והתרומה (פ"א סעי' סו); חזון עובדיה (תרומות ומעשרות, עמ' רפג סעי' ד).
[92] רמב"ם (פיהמ"ש פי"א מי"ג); כפתור ופרח (פרק מב ד"ה זה הדרש); המעשר והתרומה (פ"א סעי' סז); עשר תעשר (הלכה שב), והוסיף שאם הוסיף בקשות בקטע זה אינו מעכב בדיעבד.
[93] חלק אחרון זה מופיע ברמב"ם (הל' מעשר שני פי"א הט"ז), והקשו המפרשים מדוע רק בקשה זו נכתבה ברמב"ם ולא יתר הבקשות המופיעות במשנה, ראו: רדב"ז (שם); דרך אמונה (שם ביאור ההלכה ד"ה שיתן); האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד הי"ז); עשר תעשר (הלכה שב).
[94] הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ, ח"ה עמ' 43).
[95] רמב"ם (פיהמ"ש מעשר שני פ"ה מי"ג).
[96] עשר תעשר (הלכה שב), ולכן אם אמר בפיו הרי זה מעכב.
[97] הלכתא גבירתא (מעשר שני פ"ה מי"ג); האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד הט"ז אות ג-ד); עשר תעשר (הלכה שא); המעשר והתרומה (פ"א סעי' סז).
[98] הרב מרדכי אליהו (בתוך: התורה והארץ ח"ה עמ' 43).
[99] האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד ה"ד אות ד); עשר תעשר (הלכה רצב); חזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' רפב).
[100] עשר תעשר (הלכה רצב).
[101] האדר"ת (אחרית השנים, פ"ה אות לב); נתיבי עם (יו"ד סי' שלא ס"ק יב).
[102] להרחבה, ראו: https://www.toraland.org.il/25108
[103] ספר ארץ ישראל (טוקצינסקי, עמ' קיג סעי' ו); נתיבי עם (יו"ד סי' שלא ס"ק יב); חזון עובדיה (תרומות ומעשרות, עמ' רפב סעי' ג).
[104] קובץ מבית לוי (ח"ה עמ' ל). ראו: שו"ת משפט כהן (סי' נו אות ג, ד ד"ה נראה פשוט) שיש לקרוא מספר, מפני 'דברים שבכתב אי-אתה רשאי לאומרם בעל-פה', אך אין צורך בספר תורה אלא מהחומש משום שהסיבה לא לקרוא מחומש היא כבוד ציבור והוידוי יכול להיאמר ביחיד ואין בעיית כבוד ציבור; כ"כ שו"ת בנין אב (ח"ב סי' מז אות ד); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"א ביאור ההלכה ד"ה מ"ע) שזו מצוות קריאה ולכן היא יכולה להתקיים מתוך חומש.
[105] מועדים וזמנים (ח"ז סי' רלב הערה א): 'ויש בזה חשש בל תוסיף'.
[106] השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קמג) ציטט רק את החלק האחרון של הרמב"ם; לבוש (שם), ציטט את כל ההלכה.
[107] מנחת חינוך (מצווה תרז אות יד); דרך אמונה (הל' מעשר שני פי"א ה"ה ס"ק כ).
[108] ש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק קסא).
[109] האדר"ת (אחרית השנים, פ"ד ה"ה אות ב); שו"ת משפט כהן (סי' נו אות ג); שו"ת להורות נתן (ח"ח סי' פג); חזון עובדיה (תרומות ומעשרות, עמ' רפב), והוכיח כן מדברי השו"ע, לעיל הערה 106, שהשמיט את החלק הראשון של ההלכה ברמב"ם.