הלכות תרומות ומעשרות

הרמב"ם (שורש יב) מסביר שאין למנות בכלל תרי"ג המצוות כל פרט מפרטי המצווה כמצווה בפני עצמה, אלא יש למנות את עיקרה של המצווה. למשל הקרבת המנחה היא מצווה אחת ואין למנות את פעולת היציקה, בלילה, הגשה וכו', כמצווה בפני עצמה אלא אלו הן חלק ממצוות הקרבת המנחה. דוגמא נוספת מביא הרמב"ם ממצוות הפרשת המעשר ונתינתו ללוי, שאין למנות את הנתינה ללוי כמצווה בפני עצמה. לכן כתב הרמב"ם (מצווה קכו): 'והוא שציוונו להוציא תרומה גדולה והוא אומרו ית' ראשית דגנך תתן לו...'

הרמב"ן בהשגותיו (שורש יב ס"ק ג) מסכים בעיקרון לכלל שקבע הרמב"ם במניין המצוות, אך חולק עליו בהקשר למצוות המעשר. הוא מבחין בין מצוות ראשית הגז, נתינת זרוע לחיים וקיבה לבין מצוות מעשר. במצוות ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה אין למנות את ההפרשה כמצווה ואת הנתינה כמצווה. ודאי שאין משמעות להפרשה כשלעצמה והיא רק אמצעי לנתינת המתנות לכהן. שונה היא מצוות המעשרות, כי הפירות לפני ההפרשה אסורים באיסור טבל. האיסור שבפירות מורה שאין כאן רק חובה על האדם לתת את התרומות והמעשרות לכהן או ללוי, אלא יש משמעות להפרדה בין מה שמיועד להם לבין השיריים הנאכלים אח"כ על ידי הישראל. מאידך אין די בהפרשה והסרת איסור הטבל, על כן באה מצווה נוספת שיש לתת את האיסור המופרש לכהן וללוי.

הרמב"ן מונה א"כ שתי מצוות: א. מצוות הפרשה. ב. מצוות נתינה. מצוות הפרשת התרומה נלמדת מהפסוק (במדבר טו, יט):

והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה.

ונאמר בספרי:

או אינו אלא בחלה... נאמר חלה תרימו - א"כ למה נאמר תרימו תרומה לה'? - בתרומה גדולה הכתוב מדבר...

מצוות הנתינה נלמדת מהפסוק (דברים יח, ד): 'ראשית דגנך... תתן לו'.

יש לברר, לדעת הרמב"ם, מהי המצווה העיקרית: האם ההפרשה או הנתינה. מדברי הרמב"ן משמע שהבין לדעת הרמב"ם שהמצווה העיקרית זוהי הנתינה, וההפרשה אינה אלא אמצעי לנתינה לכהן, ללוי כדוגמת נתינת ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה לכהן. אך מעיון בדברי הרמב"ם נראה שאין הדברים פשוטים כל כך. הרמב"ם בתחילת הלכות תרומות מפרט את המצוות הקשורות להל' תרומות וכותב:

הל' תרומות יש בכללן שמונה מצוות... וזהו פרטן: א. להפריש תרומה גדולה. ב. להפריש תרומת מעשר.

לעומת זאת, בתחילת הל' מעשר כתב הרמב"ם: 'הל' מעשר מצוות עשה אחת והוא להפריש מעשר ראשון... וליתנו ללוויים'.

הרמב"ם הבחין בין המצווה בתרומה גדולה ותרומת מעשר לבין המצווה במעשר. בתרומה גדולה ותרומת מעשר מציין הרמב"ם שהמצווה היא להפריש ואינו מזכיר כלל שיש חובת נתינה לכהן. לעומת זאת במעשר כתב שהמצווה היא להפריש וליתנו ללוויים.

ההבדל הוא כמו שרמזו ה'מגילת אסתר' וה'מרגניתא טבא' (לרמב"ם שורש יב) שבתרומה גדולה ותרומת מעשר, הישראל אמנם מבצע בפועל את הנתינה אך הוא אינו מצווה בנתינה. הכהן אינו מקבל את התרומה מהישראל אלא הוא זוכה מ'שולחן גבוה'. לעומת זאת במעשר שהוא חולין ומותר באכילה לזרים - המצווה חלה על הישראל והוא מצווה לתת אותו ללוי.[1]

הבחנה זו בין תרומה גדולה ותרומת מעשר לבין מעשר הראשון מבוארת היא היטב לפי פירושו של הרש"ר הירש (במדבר יח, כא) המבחין בין הפסוק העוסק במעשר שמיועד ללוי לבין הפסוק העוסק בתרומה הגדולה המיועדת לכהן.

במעשר נאמר:

ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבדתם אשר הם עבדים את עבדת אהל מועד.

משמע שהלוויים מקבלים את המעשר כשכר לעבודה שהם עובדים באוהל מועד. לעומת זאת התרומה הניתנת לכוהנים אינה שכר על עבודתם אלא הקב"ה מסר להם את הקדשים והתרומה, ואכילתם זהו חלק מהעבודה. לכן נחשבים הכוהנים בעיקר שלוחי דרחמנא ולא רק שלוחי דידן.[2]

לאור הבחנה זו מובנים גם ההבדלים בהלכות שבין התרומה הגדולה לבין המעשר: התרומה הגדולה אין בה שיעור ודי בנתינת כלשהו לכהן. כ"כ יש בה קדושה והיא אסורה באכילה לזרים. לעומת זאת, המעשר - יש בו שיעור, אין בו קדושה והוא נאכל לזרים מפני שאין הלוי אוכל מ'שולחן גבוה' אלא הוא מקבל את המעשר כתמורה לעבודתו 'חלף עבדתם אשר הם עבדים';[3] מובן לפי זה מדוע מנה הרמב"ם את מצוות ההפרשה בתרומה גדולה ואת מצוות הנתינה במעשר.

הערות הרה"ג יעקב אריאל שליט"א להלכות תרומות ומעשרות

א. העיר העתיקה של ירושלים הוזכרה לעניין מע"ש בתוארה הסתמי 'העיר העתיקה', והוא עלול להטעות. זאת משום שירושלים העתיקה לפי ההלכה אינה זו שבין החומות הטורקיות הנוכחיות. ירושלים של ב"ש השתרעה מחוץ לחומות דרומה לעבר עיר דוד וסילואן, ומערבה לעבר מגרש הרוסים, כפי שקבע הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספריו.

ב. בין הפירות החונטים בסביבות ט"ו בשבט הוזכרו גם השקד והאפרסק. השקדייה אמנם פורחת בסביבות ט"ו בשבט, אולם החנטה היא כמעט תמיד רק אחרי ט"ו בשבט; וכן האפרסק. הבעיה קיימת בעיקר בלימון ובשסק. בפירות אלו יש חשש של הפרשה משנה על חברתה. אפשר אמנם להציע הפרשה מכל פרי ופרי בנפרד, אולם הצעה זו אינה מעשית. לענ"ד הפתרון הוא בהפרשה של כמה פירות ולא של פרי אחד, כגון לא הפרשה של פרי אחד על מאה, אלא של שני פירות על מאתיים (בפרט אם הם מגדלים ומצבעים שונים), שאז יש לומר שכל פרי הועיל לבן גילו. אם נניח שהחנטה היא מאוחרת יותר מאשר נשירת הפרח, הבעיה לא קיימת כלל.

ג. ברירה בהפרשת תרו"מ: בסוגריים הוזכר האורח שכאילו הוא מפריש ע"י ברירה, ולא היא: אורח המפריש משירים שישאיר בצלחת יוכל לעשות זאת על תנאי, כלומר להתנות מע"ש שמכל מה שיגישו לו יפריש בצד והתרומה תחול מכאן ולהבא. תנאי כזה אינו 'ברירה', שהרי התרומה אינה חלה למפרע. נוסח ההפרשה על תנאי הוא כפי שהכריע הגרשז"א בשש"כ פי"א סעי' כב.

ד. באשר לגבולות עו"ב בדרום. לעניין שמיטה אנו נוהגים להסתמך על קו אלכסוני מאשקלון לכיוון נחל מצרים, וכל התחום שממערב לו הוא תחום עו"מ. הנגב – דרומית לבאר שבע – אף הוא בתחום עו"מ. באשר לחשש הפרשת תרו"מ מן הפטור על החיוב, כוללים בכלל ספק גם את הנגב שמצפון לבאר שבע.