פרק ד'- נטיעות הפטורות מערלה ונטיעות החייבות בה

א. מן הפסוק 'ונטעתם כל עץ מאכל', נלמד בתלמוד הירושלמי (ערלה פ"א ה"א) - 'את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור'. מכאן שאם אדם נוטע עץ פרי לשם ייעוד אחר מאכילת פירותיו, כגון עצים לגדר וכדו' - פטור הוא מאיסור ערלה, ומותר לאכול את הפירות בשלוש השנים הראשונות. להיתר זה יש שני תנאים מגבילים:

1. צריך שיהיה ניכר שנטע את העץ לצורך הייעוד האחר. למשל בנטיעה לסייג, יש לטעת את העצים בצפיפות, באופן שניכר שעשה כן לצורך הגדר.1

2. מטרת הנטיעה צריכה להיות לגדר בלבד (אף שהוא מודע לכך שהצמח נותן פרי), אך אם מטרת הנטיעה היא גם לגדר וגם לפירות – אסור. המבחן לכוונתו בנטיעה הוא כדלהלן: אם הנוטע את העצים לסייג, היה עושה זאת גם אילו היו העצים סרק - הפירות מותרים, ואם לאו, כיוון שהנטיעה היא גם לצורך הפירות - אסורים הם משום ערלה.2

ב. עצי פרי שבדרך כלל אינם מיועדים לאכילת הפירות, ויש ספק אם נחשבים הם לעצי מאכל - חייבים באיסור ערלה, אלא אם כן נוטע אותם לייעוד אחר (סייג וכדו').3 במקרה זה, אפשר להקל ולפטור מן הערלה אף כשנוטעים את העץ גם לצורך הפירות וגם לשם ייעוד אחר. למשל, כשנוטעים פיטנגו לצורך גדר, כיוון שלרוב גידול העץ אינו לשם אכילת הפירות, אפשר להקל.4

ג. גם במקרה של ספק אם הצמח נחשב אילן או ירק, אפשר להקל כנ"ל. למשל הנוטע את צמח הפסיפלורה לשם גדר וסייג, ומטרתו המשנית היא אכילת הפירות, מותר לאכול את הפירות בשלוש השנים הראשונות גם לדעות המחמירים, שמחשיבים אותו לאילן (לעיל פרק ג סעי' י).

ד. עצי פרי ננסיים שמיועדים לנוי וגם לאכילת פירות, אסור לאכול את פירותיהם במשך שנות הערלה, שכן הנוטע מעוניין בפירות הן לצורך הנוי והן לצורך אכילה, ולכן אינו בכלל 'נוטע לסייג'. אך אם נוטעים את העצים רק לשם נוי ולא לשם אכילת הפירות - מותר.⁵

ה. עצי פרי שפירותיהם משמשים רק לצרכים רפואיים⁶ ולייצור מוצרי טיפוח (כגון חוחובה), פטורים מן הערלה.

ו. עץ פרי שנטעוהו ברשות הרבים¹  וכן עץ פרי שנטעוהו ברשות היחיד עבור הרבים, חייב בערלה.²

ז. עץ שניטע מעצמו ולא נטעו אדם - אם ניטע ברשות היחיד חייב בערלה;³ אם ניטע ברשות הרבים או בשטח הפקר - פטור מן הערלה, בתנאי שאין כדאיות כלכלית בגידול הפירות ובהבאתם למקום יישוב.⁴