הלכות ערלה

נאמר במשנה קידושין (לו ע"ב):

כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים; ר"א אומר: אף החדש. 
מבואר שאיסור ערלה הוא מן המצוות התלויות בארץ, אך הוא נוהג גם בחוצה לארץ. והדברים נראים כסותרים זה את זה. אם תלויה בארץ - מדוע נוהג איסור זה בחוץ לארץ? ואם בחוץ לארץ - במה הוא אכן מצווה התלויה בארץ?
הגמרא (שם) מבררת מהי ההגדרה של מצווה שתלויה בארץ, וזו לשונה:
מאי תלויה, ומאי שאינה תלויה? אילימא תלויה - דכתיב בה ביאה, ושאינה תלויה - דלא כתיב בה ביאה, והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה, ונוהגין בין בארץ בין בח"ל! אמר רב יהודה, ה"ק: כל מצוה שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל, חובת קרקע - אינה נוהגת אלא בארץ. 
ישנן מצוות רבות התלויות בארץ, לדוגמה: ערלה, כלאיים, חדש, לשו"פ, תרו"מ, שביעית, ביכורים. יש לברר מה המכנה המשותף בין מצוות אלו, ומהי ההגדרה של מצווה שתלויה בארץ. 
בתחילה הציעה הגמרא שמצווה התלויה בארץ היא מצווה כזו שהתורה מציינת בפירוש שהיא תלויה בכניסת עם ישראל לארץ ישראל, ונאמרה לשון של ביאה. אך ממצוות תפילין ופטר חמור מתברר שאין זאת ההגדרה. מסקנת הגמרא שיש להבחין בין מצוות הגוף לבין חובת הקרקע. מצווה התלויה בארץ מוגדרת כחובת הקרקע. 
באופן פשוט כוונת הגמרא היא שכל מצווה שמקיימים בקרקע או בגידולי קרקע מוגדרת כמצווה התלויה בארץ, וממילא נוהגת רק בארץ ישראל. אך בהגדרה זו ישנו קושי, שכן אנו מוצאים כמה מצוות שמקיימים בקרקע או בגידולי הקרקע ואעפ"כ הן אינן מצוות התלויות בארץ, ודוגמה לכך היא מצוות ארבעת המינים שמקיימים בגידולי קרקע: לולב, אתרוג, ערבה והדס, וכן מצוות סוכה שמקיימים בקרקע או במה שמחובר לקרקע.
הרה"ג משה קליערס זצ"ל, שהיה רב בטבריה בדור הקודם והיה מהתלמידי חכמים המובהקים במיוחד בתורת ארץ ישראל, חקר בהרחבה ובעמקות את הגדרתן של מצוות התלויות בארץ בשני הפרקים הראשונים של ספרו 'תורת הארץ'. הוא מציע שם שתי הגדרות המשלימות זו את זו. 
מצוות ארבעת המינים הינה אמנם מצווה שמקיימים בגידולי קרקע, אך המצווה היא רק לעשות פעולה עם גידולי קרקע. גידולי הקרקע, במקרה זה האתרוג, הלולב וכו', הם רק אמצעי טכני לקיום פעולת המצווה. במצוות התלויות בארץ, הקרקע או גידולי הקרקע אינם רק אמצעי לקיום פעולת המצווה, אלא המצווה נעשית בקרקע או בפירות.
מוסיף בעל ספר 'תורת הארץ' שבמצוות התלויות בארץ אין רק חובת גברא שעושים את המצווה בפרי או בקרקע, אלא ישנם דינים בחפצא של הפרי או של הקרקע. למשל בתרומות ומעשרות, הפירות הם טבל או תרומה וכדו'.
בסוף פ' עריות שבאחרי מות (ויקרא יח, כד-כה) נאמר: 
אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את ישביה... 
התורה אומרת שחטאים בהקשר לעריות מביאים עלינו את עונש הגלות: 'ותטמא הארץ... ותקיא הארץ'. הרמב"ן מברר מהו הקשר בין איסורי עריות לבין גלות עם ישראל והרחקתו מארצו. אילו עם ישראל לא היה מקיים את המצוות התלויות בה, היה מובן מדוע התנהגות זו מביאה עלינו את הגלות, אך איסורי עריות אינם קשורים בדווקא להימצאותנו בארץ ישראל, מדוע אם כן העונש על כך הוא הרחקתנו מהארץ? וזו לשון הרמב"ן:
החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ?
והרמב"ן משיב:
...ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב, מג), ואבדתם מהרה (דברים יא, יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא, כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם. והנה הכתוב שאמר (דברים יז, יח) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה, פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא, לא-לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה...
הרמב"ן משיב שבעצם כל המצוות כולן הן מצוות התלויות בארץ ישראל, והחובה לקיימן היא בעיקר בארץ ישראל, אלא שמכל מקום המצוות שהן חובת הגוף נוהגות בחו"ל רק בבחינת 'הציבי לך ציונים'. לפי זה מובן שאם אנו עוברים על מצווה ממצוות התורה, ובמיוחד שהיא חמורה כאיסורי עריות, נגזרת מכך הקאת הארץ ועונש הגלות לעם ישראל.
מובן שאין כוונת הרמב"ן לומר שהמצוות שהינן חובת הגוף נוהגות בחו"ל רק מדרבנן, אלא קיומן השלם והמלא גם של המצוות שאינן תלויות בארץ הוא דווקא בארץ ישראל. מבאר זאת הגרי"מ חרל"פ (מי מרום, מעייני הישועה עמ' רנב) ש'תורת ה' תמימה', והקיום המושלם של התורה הוא רק במקום שאפשר לקיים את כל התורה כולה, כיוון שהציווי לקיים את המצוות הוא ציווי כולל (לכל התורה כולה). מבחינת הציווי הכולל של התורה יש חיסרון במי שמקיים מצווה בחו"ל, כיוון שישנן שם הרבה מצוות שאי אפשר לקיימן, ולכן הריהו בכלל אינו מצווה ועושה. לפי זה מסביר הגרי"מ חרל"פ את מאמר חז"ל (יובא להלן) שמשה נתאווה לקיים את המצוות התלויות בארץ 'כדי שיתקיימו כולן על ידי' - כשההדגשה היא על הכוליות של התורה.
השאלה שאנו רוצים להעלות לדעת הרמב"ן שהבאנו היא: אם כל המצוות הן כביכול תלויות בארץ ישראל, מה אם כן המיוחד במצוות התלויות בארץ? ממה נובעת החלוקה בין המצוות התלויות בארץ לשאינן תלויות בארץ?
בברכה 'מעין שלוש' אנו מברכים: 'על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה...'. אך לא כן היא דעת הסמ"ק (טור או"ח סי' רח בשם הסמ"ק סי' קנא): 
וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה - ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצוות התלויות בה...
לדעתו, לא ירשנו את הארץ כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אלא ירשנו אותה כדי למלא את ייעודנו הרוחני. 
מקור דברי הסמ"ק הוא מהגמרא סוטה (יד ע"א):
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם...
הב"ח (לטור שם) משיג על הסמ"ק:
תימה הלוא קדושת ארץ הנשפע בה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פ' מסעי: לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובכלומר שפירות ארץ ישראל, גם אם הם נראים לעין בשר פירות הדומים לאלו שבחו"ל, האמת היא שאין הם אותם פירות. הקדושה של ארץ ישראל והשכינה השורה בה משפיעות על פירותיה של ארץ ישראל. 
לעניין המצוות התלויות בארץ כתב הגרי"מ חרל"פ (מי מרום, מעייני הישועה עמ' שיד):
כשם שקדושת ישראל היא קדושה עצמית ופנימית ואינה תלויה בשום סיבה וטעם, ודווקא מפני זה עצמו נתן להם הקב"ה את התורה והמצוות, חפץ הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות (סוף מכות) כך גם קדושת ארץ ישראל, שהיא קדושה עצמית ופנימית, ומפני זה ישנן מצוות מיוחדות שתלויות רק בה. לא שקדושת ארץ ישראל תלויה במצוותיה אלא אדרבה מתוך קדושתה נצטוו עליה במצוות אלו, ועל ידי קיום המצוות התלויות בארץ מגלים את קדושתה העצמית של הארץ.
הגרי"מ חרל"פ מבאר שהמצוות תלויות בארץ, כלומר שקדושת הארץ היא הגורמת לחיוב המצוות. לכן המינוח הוא מצוות שתלויות בארץ ולא ארץ שתלויה במצוות. נמצאנו למדים שאמנם החובה לקיים את כל המצוות היא דווקא בארץ, כי רק בארץ אפשר להיפגש עם ריבונו של עולם, אבל הייחוד במצוות התלויות בארץ הוא שמצוות אלו מגלות מבטאות ומוציאות אל הפועל באופן מיוחד את הקדושה של ארץ ישראל.
לאור ההגדרה ההלכתית מהי מצווה התלויה בארץ, כמובא לעיל, הדברים מובנים יותר. כאמור מצוות התלויות בארץ הן מצוות בקרקע או בגידולי קרקע, אך הפרי או הקרקע אינם רק אמצעי לעשיית מעשה המצווה, אלא המצוות נעשות בהם מפני שיש משהו בחפצא של הפרי או של הקרקע. כלומר, מפני שיש קדושה בחפצא של הפרי או של הקרקע, ישנן מצוות התלויות בארץ. זוהי המשמעות העמוקה שהמצוות תלויות בארץ ולא הארץ תלויה במצוות.  מצוות ערלה הינה מיוחדת במינה, כמבואר במשנה (קדושין שם) 'כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה...', שנוהגת אף בחו"ל מהלכה למשה מסיני. במה באה לידי ביטוי העובדה שערלה היא מצווה התלויה בארץ אם נוהגת גם בחוץ לארץ? התשובה היא שמצווה התלויה בארץ אינה מצווה שנוהגת דווקא בארץ ישראל, אלא להפך: היא נוהגת בארץ ישראל כי היא מצווה התלויה בארץ. ומבאר בספר 'תורת הארץ' (פ"ט אות א) שהיא מוגדרת כך כיוון שהאיסור חל על הפירות ואינו תלוי בגברא, ולכן אין זה משנה אם בעל המטע או הצרכן הם 'בר חיובא'. אמנם מגמת איסור ערלה היא לחנך את האדם לעצור את הדחף הטבעי שלו לסיפוק מהיר ומיידי כדברי הגמרא (ביצה כה ע"א): 'ואמר רמי בר אבא... נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ובועלי נידות'. התורה, בצוותה את איסור ערלה, מלמדת את האדם להיות סבלן ומקטע רגליהם של קצבים שאוכלים את בשר הבהמה לפני ההפשטה והניתוח ואינם דואגים מפני איסורי טרפה שעלולים להימצא. אף על פי כן איסור ערלה מתחיל קודם כול בפרי, שהוא כאמור חפצא של איסור, ואחר כך מתלווה לכך גם הדרכתו של האדם.
אשרינו שזכינו לארץ כזו ולפירות כאלו.