א. נאמר בתורה (דברים כד, יט): 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה...' - ומכאן שאם פינה שיבולים קצורות מן השדה לגורן, ושכח כמה שיבולים במקום הראשון - אסור לשוב ולקחתן אלא יש להניחן לעניים.1 כמו כן אם קצר שדה תבואה והשאיר חלק מן השדה בלתי קצור - אסור לשוב ולקצור את הנותר, אלא יש להשאירו לעניים.2
ב. נאמר בהמשך הפסוק הנ"ל (שם, כ): 'כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה' - אחריך זו שכחה,3 ומכאן שיש מצוות שכחה בזיתים.
ג. יש סוברים4 שמצוות שכחה היא בכל המינים שבהם חייבים בפאה (לעיל פרק א סעי' ה), לאמור תבואה, קטניות וירקות שמתבשלים בעונה אחת ונלקטים בתקופת זמן קצובה אחת, וכן שהפירות ראויים לאיסום.
ד. מצוות שכחה חלה רק כאשר מדובר בכמות שאדם רגיל לשכוח, לכן אם שכח שני עומרים או שתי ערמות של זיתים אסור לשוב ולקחת אותם, אך אם יש יותר - אין מצוות שכחה.5 ואף בשתיים - רק אם הכמות אינה יותר מסאתיים (שהן 12 קבים = 14.112 ק"ג), אך מעבר לכך אין מצוות שכחה.6
ה. כמו מצוות פאה, במציאות ימינו, שהעניים לא יאספו את השכחה ואין בזה עבורם כדאיות כלכלית - לא חלה מצוות שכחה (עי' לעיל פרק א סעי' ז).