הקדמה

מדי שנה בשנה חוזר וניעור הוויכוח הציבורי על אודות 'קו העוני'. רבבות משפחות ועשרות אלפי ילדים רכים חיים בתנאים כלכליים קשים. כעם של גומלי חסדים, חוזרת החברה הישראלית ובוחנת את עצמה אם עשתה די למען שכבות המצוקה. מערכת גדולה ומסועפת של חקיקה חברתית באה להסדיר את זכויותיהן.

א. חובה מול זכות

כאשר נתבונן בציווייה של התורה, נראה דבר בולט. מלאה היא התורה במצוות המחייבות עזרה כלכלית לזולת. מעבר לכל המצוות המחייבות גמילות חסד בגופו של אדם, עומד כל אדם מישראל ומצווה בשורה ארוכה של מתנות עניים: לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות, מעשר עני, הלוואה וצדקה. אך בעוד שכל חקיקה חברתית בעולם המודרני לא באה אלא להסדיר את זכויותיו של החלש, המקבל, התורה עוסקת בעיקר בחובותיו של הנותן. הוא החייב להותיר לקט, שכחה ופאה; הוא החייב לתת צדקה ומעשר עני. אך העני עצמו, אין לו כל זכות תביעה. ואכן נראה כי הבדל זה, שבין התורה לבין החקיקה המקובלת, הוא גדול הרבה יותר מאשר סתם סמנטיקה; הוא מבטא השקפה ברורה שיש לה, לתורת ישראל, על הטיפול בבעיית העוני.

כפועל יוצא מהעמדת הדגש על הנותן, רואים אנו שמערכת הצדקה של התורה איננה ממלכתית. אמנם גם היא התמסדה מעט ועברה לרשות הרבים, עד כדי כך ש'מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין לו קופה של צדקה',¹ אבל מעולם לא התמסדה קופת הצדקה מעבר לרמת הקהילה המקומית (ולכל היותר האזורית). היה אפשר לראות בזה חולשה ארגונית של עם שבמשך רוב שנות קיומו חי ללא מדינה משלו, אך לא היא! 'עניי עירך קודמין'² זהו דין של לכתחילה ולא של דיעבד. המדינה יכולה לדאוג לזכויות החלש, אך לא יכולה להביא את החזק לנתינה. לכל היותר היא יכולה לקחת ממנו מס, אך אין בכוחה להביא לידי ביטוי את נדיבות לבו של הנותן. הקהילה הקטנה, לעומת זאת, מחזיקה קופה של צדקה, שיסודה הוא בהתנדבות. הדין ש'כופין על הצדקה'³ בא מכוח חובתו של הנותן ולא מכוח זכותו של המקבל,⁴ ואף הוא אינו חלק ממערכת המסים הקהילתית, ואף לא חלק ממערכת של ביטוח הדדי, מערכות שבהן אין האדם מרגיש שהוא עסוק בעשיית חסד עם זולתו.

ב. נתינה לשמה

אין התורה חותרת לביעור העוני מן העולם כל זמן שלא הגיע העולם אל תיקונו השלם. היא מודיעה לנו במפורש 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ' (דברים טו, יא). מטרתה היא עצם מציאותו של מעשה הטוב והחסד בעולם. לשם כך הובאו לעולם אנשים הזקוקים לקבל, כדי שתינתן ההזדמנות לנותנים לתת.⁵ התיקון החברתי שיש בעצם קיומה של העזרה והאהבה ההדדית גדול עוד יותר מאשר התיקון הקיים בחברת שפע קרה ומנוכרת, שאמנם אין בה נזקק ונעזר, אך גם עוזר אין בה. לכן חלק בלתי נפרד ממצוות הנתינה היא המצווה לתת בסבר פנים יפות, בשמחה ובאחווה.⁶ מצווה מיוחדת נאמרה דווקא בימי החג והשמחה, לשלוח מנות לאין נכון לו (נחמיה ח, י; ועי' דברים טז, יא-יד), ובמיוחד בחג הפורים.⁷ אף מי שאין ידו משגת לתת ממון, מצווה עליו לתת לפחות מילה טובה, בבחינת 'ותפק לרעב נפשך',⁸ אף שאין בכך כדי להקל על מצבו הכלכלי הקשה של הנצרך. מסיבה זו נדרש גם העני לתת צדקה ומתנות עניים לעניים אחרים,⁹ אף על פי שהדבר לא יצמצם כהוא זה את הפער הקיים בין העשירונים בחברה.

ג. קבלה מתוך נטילת אחריות

עפ"י הדברים הללו היה אפשר לחשוב כי טובתו של העני באמת אינה עומדת בפני תורת ישראל. אך אם נעמיק בדברים, נוכל לראות גישה טיפולית ייחודית במדיניות החברתית, הנובעת דווקא מתוך אי-הדגשת זכויותיו הסוציאליות של העני. את הנקודה הזאת נוכל להבין באמצעות אחת מנקודות הוויכוח הבולטות שבין מצדדי הסוציאליזם לבין חבריהם הקפיטליסטים: האחריות לגורלו הכלכלי של הפרט - על מי היא מוטלת? עליו או על החברה? הסוציאליזם מעלה על נס את חולשתו של הפרט המסכן - זה שאין בכוחו, הפיזי או הנפשי, לדאוג לאינטרסים שלו, והוא נופל חלל במלחמת החיים. מתוך כך מעלים הסוציאליסטים את התביעה כי החברה כולה תראה את עצמה כערבה לשלומו ולרווחתו, וזאת ע"י שורה ארוכה של חוקים חברתיים כמו: ביטוח בריאות, דמי אבטלה, קצבת ילדים, קצבת נכות ועוד ועוד. הקפיטליזם, לעומתו, מעלה על נס את האחריות, היוזמה והמאמץ של הפרט. כל גורלו נתון בידיו. הוא, ורק הוא, ייקח על עצמו את כל האחריות לכישלון ויקטוף לעצמו ולמשפחתו את כל פירותיה של ההצלחה, אך לא יראה את עצמו אחראי כהוא זה לגורלו של הזולת.

תורת ישראל, כדרכה, מאחדת את שני ההפכים בתוך מערכת אחת. שמונה מעלות מונה הרמב"ם במצוות הצדקה.¹⁰ בראש הסולם היינו מצפים לראות את המתנה הגמורה, מתנת החינם. אך לא זאת היא דרכה של תורה. בראש הסולם עומדת מצוות ההלוואה. הלוואה, כידוע, יש להחזיר. אי אפשר לקחת הלוואה כדי לשתות יין לשכרה, איש לא יסכים לתת הלוואה לאדם הנוהג כך. הלוואה ניתנת לשם רכישת אמצעי ייצור, אשר בעזרתם יצא העני ממעגל העוני. חולשתו של הסוציאליזם באה לו מהרגלו של העני להשליך את יהבו על החברה כולה. משום כך באה מצוות ההלוואה ומשאירה את מלוא האחריות על הנזקק עצמו. הן עליו ועל צווארו מוטלת החובה להשיב את ההלוואה בזמנה עד הפרוטה האחרונה. אך לא רק ההלוואה עומדת בראש הסולם; עִמה נמצאת השותפות. מצווה לעשות שותפות עם אדם שמצבו הכלכלי מידרדר, כדי שיוכל לשקם את עצמו. גם השותפות בין שניים או שלושה אנשים, כמו ההלוואה, משאירה את האחריות בידי הנזקק לה. הוא חייב לעבוד ולעמול כדי להיוושע בעזרת הזולת. אין הוא יכול להיות פרזיט ולחיות כטפיל במערכת כזאת. אפשרות שלישית מציעה ההלכה כדרך של עזרה לנזקק: להמציא לו מלאכה. לתת לו מקום עבודה קבוע ומסודר, למען יוכל לפרנס את עצמו ואת משפחתו בכוחותיו הוא, מבלי להיות מוטל על הבריות. היום ידוע שככל שאדם חי ברמה גבוהה יותר של אחריות אישית, כך גם בריאותו הנפשית ואושרו מגיעים לרמה גבוהה יותר.

מתנת החינם, לעומת זאת, משפילה את האדם, ולא רק מעצם הבושה שבקבלת הצדקה. אמנם גם על כך עומדת התורה בהעמידה על נס את האידאל של 'מתן בסתר' דווקא, שיש בו פחות בושה והשפלה לעני,¹¹ אבל לא זו בלבד. עצם התחושה שהאדם חש כי הוא טפיל שאינו עומד בזכות עצמו ומכוח עצמו, יש בה פגיעה חמורה באישיותו הבריאה של כל הנברא בצלם. ההרגשה כי אחרים הם הערבים והאחראים לגורלך ולא אתה עצמך פוגעת באושרו ובחדוות חייו של כל אדם. גם היום ידוע שלא תמיד יש ברכה בדמי האבטלה, למשל. המובטל הוא אדם מושפל ומוכה, ודרך קצרה עוברת מהרגשה זו אל השקיעה בייאוש ובהתמכרות לטיפה המרה...

ד. צדקה חוץ-ממסדית

אך גם מתנת החינם אינה מובטחת לו לעני. התורה אינה מציעה ביטחון סוציאלי לאף אדם. אין מערכת גבייה ארצית שאפשר להעמיד לרשותה משאבים גדולים ככל שיידרש. מערכת הגבייה היא מקומית וקטנה. שם 'כולם מכירים את כולם', ולכן לא צריכים לעבוד לפי קריטריונים 'מרובעים' וקבועים. להפך, הקריטריון המרכזי הוא הצורך הסובייקטיבי של הנזקק, הנקבע דרך היכרות אישית, 'די מחסורו אשר יחסר לו', באופן אישי ופרטי.¹² במערכת כזאת יזכה הטפיל מן הסתם ל'מתנה מועטת', כדי לצאת ידי חובה, ואילו הנזקק הבא לשקם את חייו, יזכה, בדרך הטבע, לסיוע נרחב.

מערכת ארצית גדולה, לעומת זאת, לא יכולה להתאים את עצמה לצרכיו הייחודיים של הנזקק. היא קובעת קריטריונים כלליים, ואז גם הפרזיטים זוכים להיות שותפים מלאים בחלוקתה של ה'עוגה'. אז נוצר תמריץ להיכלל בקריטריונים של הזכאות ולא לצאת ממעגל העוני. היציאה ממעגל זה, יש בה סיכונים, ויש המתפתים להעדיף 'ציפור אחת ביד' מאשר 'עשר על העץ'. כך יכולים אנו למצוא דורות של נזקקים השוקעים יותר ויותר במנטליות של עוני, מצוקה וחוסר אונים.

ה. מתנות העניים מפרי האדמה

גם מתנות העניים של החקלאי מבטאות את אותה גישה, המטילה אחריות רבה על העני עצמו. באף אחת מן המתנות אין חובה על החקלאי להביא את הפירות אל ביתו של העני. בלקט, שכחה ופאה - הדבר אסור מצד הדין, 'לא תלקט לו לעני'.¹³ העני הוא הנדרש לטרוח ולאסוף בעצמו את מתנותיו. הוא הדין גם בשמיטה. כל הפירות מופקרים לכל הקודם, ואם העני לא יתאמץ להגיע ראשון, הוא עלול לשוב לביתו בידיים ריקות. המתנה היחידה היכולה להיות מובאת לביתו של העני היא מעשר עני, אך גם שם יש דין של 'מעשר עני בגורן' שבו כל הקודם זוכה; ורק כאשר מתקיימים תנאים מסוימים קורה שבעל הבית רשאי או נדרש לקחת את המעשר לביתו ולחלק אותו שם לעניים.¹⁴ גם שם אין העני יודע בוודאות שיקבל את המעשר, ולכן עדיף לו להתאמץ ולהגיע אל הגורן כדי לקחת בעצמו. כך נדרש העני לצאת מן האדישות המאפיינת מצב סוציאלי קשה ולנקוט יוזמה ומאמץ באופן עצמאי. כך ייאלץ לצאת מן המנטליות של העוני, וכך ימצא את הדרך לשקם את עצמו.

סיכום

בדורות האחרונים נעשו ניסיונות שונים לבניית חברה שוויונית, אך דומה כי לא עלו יפה. האימפריה הסובייטית קרסה. בארץ שרויה התנועה הקיבוצית במשבר אידאולוגי וכלכלי. המשטר הכלכלי הסוציאל-דמוקרטי, הנהוג במדינות מערב אירופה ואף במדינת ישראל, פונה יותר ויותר לכיוון הקפיטליסטי. למעלה ממאה שנה שלטו רעיונות סוציאליסטיים בכיפה. מיליוני בני אדם נמשכו אחריהם. רבבות הקדישו את חייהם למענם. גם רבים מבני עמנו הפנו עורף לתורת ישראל והמירו אותה ב'תורתו' של מרקס. רבים אחרים עמדו ושאלו: מה יש לה לתורת ישראל לומר בשאלות אלו המנסרות בחללו של עולם? דומה כי עתה עומדת לרשותנו נקודת מבט רחבה להתבונן על כך, ועל כן חובה גדולה מוטלת עלינו לבדוק את דרכה של תורה בשאלה גדולה זו.

עדיין לא בשלו התנאים לקבוע חוקה חברתית חדשה למדינת ישראל. עוד עבודה רבה לפנינו, הן במחקר ההלכתי התורני והן בבדיקת השטח, כדי ליצור מערכת חדשה של צדקה, אשר תצמיח חברה בריאה, אוהבת ותומכת, נותנת וגומלת חסדים, ותהיה אור לגויים ומופת לעולם כולו.