הלכות כלאיים

התורה (ויקרא יט, יט) מפרטת שלושה[1] סוגים של איסורי כלאיים: כלאי בהמה, כלאי זרעים (כלאי אילן)[2] וכלאי בגדים. לפירוט זה התורה מקדימה: 'את חקתי תשמרו', ורש"י מפרש שלומדים מכאן על מצוות כלאיים שהיא גזרת מלך ואין בה טעם. וזו לשונו: 
את חקתי תשמרו - ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר.
לדעת רש"י המונח 'חוקה' הוא ציווי של המלך שאין בו טעם, והתורה ציינה במפורש ששלושת סוגי הכלאיים המוזכרים בפסוק הם חוקה. הרמב"ן חולק על שתי ההנחות הנ"ל, והוא מסתמך על דברי הגמרא (יומא סז ע"ב):
תנו רבנן: את משפטי תעשו - דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם. ואת חקתי תשמרו - דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם - תלמוד לומר אני ה' - אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן.
הרמב"ן הולך בעקבות הרמב"ם[3] שחוקה אינה מצווה בלא טעם אלא מצווה שטעמה אינו גלוי לרוב העם ובפרט לגויים, אך טעמה גלוי ליודעי ח"ן ולתלמידי חכמים. מצוות כגילוי עריות, גזל וכדו' - היסוד הערכי והמוסרי שלהן ברור לכול, ו'אלמלא נכתבו - דין הוא שייכתבו'. לעומת זאת, מצוות כאכילת חזיר, לבישת שעטנז וכו' הן 'דברים שהשטן ואומות העולם משיבין עליהן', אך בהחלט טעם יש בהן, שכן 'כל אמרת אלוה צרופה' (רמב"ן שם, עפ"י משלי ל, ה). הרמב"ן גם מציין שבפירוט המצוות שטעמן אינו גלוי, הגמרא שם מציינת רק את שעטנז ולא את כל סוגי הכלאיים, ללמדנו ששני הסוגים הראשונים של כלאיים, כלאי בהמה וכלאי זרעים (או כלאי אילן), טעמם ברור וידוע.
הרמב"ן (ויקרא יט, יט) מגלה שני טעמים למצוות כלאיים בשני מישורים שונים, האחד במישור הארצי והאחר במישור השמימי. במישור הארצי, הוא אומר, כשהאדם מרביע שני מינים של בעלי חיים זה עם זה, הוא מתריס כלפי מעלה ומבליט את חסרונה ופגמיה של הבריאה, ובלשונו:
והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות.
זאת ועוד, מלבד ההתרסה האדם גורם נזק לבריאה. בהרבעת סוס עם חמור נולד פרד, אך זה האחרון כבר אינו מסוגל להוליד. האדם - למרות ידיעותיו הרבות בחכמות הטבע מוגבל הוא, ולא תמיד הוא מסוגל להעריך את כל ההשלכות העתידיות של מעשיו ושל השינויים שהוא עושה בבריאה. גם אם בטווח הקצר יש תועלת רבה בפרד - בהסתכלות רחבה יותר, במקום להיות שותף למעשה בראשית ולהתפתחות העולם, נמצא האדם מכחיד את המין והורס את הבריאה. 
הטעם השני שמביא הרמב"ן הוא במישור השמימי. כיוון שהעולם הגשמי הוא מראה של העולם העליון, ו'אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע', נמצא שהמערב את המינים למטה - מערב את הכוחות הרוחניים בפמליא של מעלה. 
המהר"ל (גור אריה, ויקרא שם), אף שמקבל את קביעתו של הרמב"ן שיש טעם למצוות כלאיים מלבד השעטנז, תוקף את טעמו של הרמב"ן שיש בעירוב המינים משום התרסה כלפי מעלה בכך שלא השלים הקב"ה את בריאתו. אדרבא, אומר המהר"ל, תפקידו וייעודו של האדם הוא להשלים את הבריאה ולשכללה:
דמה בכך דהא אמרו חכמים כל דבר שהקב"ה ברא בו' ימי בראשית צריך תיקון כמו החטין לטחון ולאפות ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים עולמו...
מעיון בדברי ה'גור אריה' שסובבים סביב פרשנותו של הרמב"ן נראה לכאורה שאין הבדל גדול ביניהם. ברור ומוסכם על הכול שהקב"ה שתל את האדם בעולמו כדי שישכלל את הבריאה וישלים אותה. בדרך כלל האדם משתמש בכוחות ובאוצרות הטבע לצרכיו; הוא משתמש בהם כחומר גלם, מפתח, ממציא ומחדש דברים שלא היו ולא נבראו בבריאת העולם. אעפ"כ פעולות אלה אינן מנוגדות לכוונתו המקורית של הבורא - ולהפך: הקב"ה מצווה את האדם (בראשית א, כח) 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'. ההדגשה באיסור כלאיים היא שהקב"ה ברא עולם שמחולק למינים שונים - 'עשב מזריע זרע למינהו'. כשהאדם מערב בין המינים הוא אינו שותף לקב"ה בקיום הבריאה. פעולות שמגמתן לערב בין המינים מנוגדות למעשה הבריאה וליצירתו של הקב"ה. ממילא אין לאדם את המנדט לפעול בכיוון זה - שכן פעולות אלו אינן בכלל בניין ושכלול הבריאה אלא בכלל הריסתו וחורבנו של עולם. שונה הוא איסור כלאי בגדים: בשעטנז האיסור הוא לחבר צמר יחד עם פשתן, אך בניגוד לבעלי חיים או לצמחים, הצמר והפשתן - בעודם מוצרי גלם לתעשיית הבגדים - אינם מוגדרים כמינים שונים. לכן דווקא בסוג זה של כלאיים אומות העולם משיבין כי טעמה של מצווה זו אינו מובן. וזו לשון המהר"ל (שם): 
אבל בודאי בהמתך לא תרביע כלאים יש טעם דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים אבל בשעטנז דאין כאן שני מינים מובדלים דאין הצמר מין בפני עצמו כי הצמר לאו מין בפני עצמו כמו כל עשב שיקרא בריאה עצמו שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו נברא...
המכנה המשותף להסבר הרמב"ן ולהסבר המהר"ל ב'גור אריה' הוא שביצירת כלאיים נעשית פעולה שמבחינה אובייקטיבית משנה טבעו של עולם, אם במישור הגשמי ואם במישור השמימי, ולפעמים אף גורמת נזק מצטבר. וכך נראה גם במאמר המדרש:[4]

...מה עשה ענה הביא חמורה וזיווג לה סוס זכר יצאת ממנו פרדה, א"ל הקב"ה אני לא בראתי דבר של היזק ואתה בראת דבר של היזק, חייך שאני בורא לך דבר של היזק... 
המהר"ל ב'באר הגולה' (באר שני, עמ' לח-לט) הולך בכיוון אחר לגמרי. הוא מפרש את דברי הגמ' בפסחים (נד ע"א):
דתניא, רבי יוסי אומר: שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד. 
הקושי שהמהר"ל מנסה ליישב הוא שממאמר זה נראה שהרבעת בהמה גם בשני מינים שונים, וכשהתוצאה מכך היא יצירת מין חדש כפרד - אינה נוגדת את מעשה הבריאה אלא אדרבה גם זה בכלל המגמה המקורית של הבורא. כל פעולות האדם שמשנות ומשכללות את העולם אינן יוצרות יש מאין, אלא הכול מצוי בפוטנציה בטבע שברא ויצר הקב"ה במעשה בראשית. גם הפרד, אומרת הגמרא, 'עלה במחשבה ליבראות בערב שבת', ולבסוף נתן הקב"ה דעה באדם וזה 'בראו' במוצאי שבת. נראה שיצירת הפרד היא לגיטימית ואינה מנוגדת למגמה האלוקית.
נקודת המוצא של פירוש המהר"ל היא שאדם הראשון ובן נח אינם מנועים עפ"י הדין להרביע שני מינים זה עם זה. יש בכך אמנם מחלוקת תנאים ואף מחלוקת בפסיקת ההלכה, אך המהר"ל נוקט כדעה שבן נח אינו אסור בכלאי בהמה.[5] בניגוד למה שהסברנו לעיל, שהמערב מינים שונים פוגע בטבע ובבורא כיוצר הטבע, המהר"ל ב'באר הגולה' מסביר שאין בפעולה זו פגיעה אובייקטיבית ומוחשית בעולם. אין הבדל בין כל הפעולות האחרות שהאדם עושה ואשר מטרתן להשלים את הבריאה לבין פעולת הכלאיים. לכן הגוי מותר באיסור כלאיים, וזו אחת מן הפעולות שנעשות במוצאי שבת, כדברי הגמרא בפסחים. המהר"ל גם מסביר שהמערב מינים שונים של צמחים או של בעלי חיים אינו עושה מעשה של ערווה או זנות שפוגע בצורה אנושה כל כך בטבע העולמי. הוא מביא לכך ראיה מן העובדה שאיסור כלאיים כולל גם הנהגת שני מינים יחד, אף שהם אינם באים לידי עירוב מיני. ראוי לציין גם שפעולת עירוב המינים היא פעולה הפוכה ממעשה ערווה. בעוד שבערווה האיסור הוא לחבר בין שניים שיש להם קרבה יתרה, בבחינת 'יעזב איש את אביו ואת אמו...', בכלאיים האיסור הוא לחבר בין שניים שהם מרוחקים מדי זה מזה (שני מינים שונים). וכך כותב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הענוה פ"ד):
כי ע"י הזיווג העולם מתחבר ומתקשר ורצה השם יתברך שיהיה העולם אחד מקושר על ידי הזיווג ואם לא כן לא היו ישראל עם אחד כלל אם לא היה דבר זה ולפיכך אסרה תורה העריות שלא ישא אדם אחותו וכל העריות הקרובות אליו עד שיהיה האדם מזווג ברחוקים וכאשר הזיווג עם אחרים אין כאן חילוק ופירוד. וזה שאמר כל מי שיש בו גסות רוח כאלו בא על כל העריות כלומר גס רוח שמתחבר לעצמו ואין לו חבור עם אחרים רק עם עצמו ובזה דומה כאלו בא על העריות כי כאשר בא על העריות אין זה רק החיבור לעצמו כי הקרובים הם בשר מבשרו ועצמו הם ולפיכך כתיב אצל העריות 'שאר בשרו' ורצה לומר שהקרוב לאדם נחשב הנשאר מבשרו וכל ערוה היא בשר מבשרו והיא קורבה... 
המהר"ל מסביר שאיסור כלאיים אינו פועל על הטבע או בניגוד לו, אלא פועל על עולמו הרוחני של האדם הישראלי. איסור כלאיים הוא הנחייה לאדם מישראל ולא הנחייה לכלל האנושות. מעל לסדר הטבעי יש סדר אלוקי וסדר רוחני, וכאשר האדם עושה פעולה שיש בה איסור כלאיים, הוא אינו חי ואינו מחובר לסדר האלוקי. לפיכך יסוד כלאיים טמון דווקא באותם איסורים שאינם משפיעים על הצדדים המציאותיים והממשיים של המציאות. כך הוא בהנהגת שני בעלי חיים ממינים שונים, וכך הוא בזריעת שני מינים של צמחים חד-שנתיים יחד. אפילו בהרכבת אילנות כבר הוכח שהשפעת הכנה על הפרי היא מזערית ביותר, והפרי הוא כל כולו תוצר של הרוכב, וכך הוא בוודאי באיסור כלאי בגדים. וזו לשון המהר"ל באר הגולה (ירושלים, תשל"א, עמ' לט/1):
ומה שהם תמהים על הרכבת שני מינין, בודאי לפי התורה שנתן הקב"ה לישראל הדבר הוא אסור משום כלאים, אבל אדם הראשון היה עושה דבר זה, כי הדבר הזה ראוי שיהיה בעולם עד שיהיה נשלם העולם, ואף כי לפי התורה שנתן השם יתברך דבר זה אסור מפני שהוא כלאים, דרך התורה לבד... ואין איסור כלאים משום ערוה וזנות, שהרי אסרה התורה אף להנהיג אותם ביחד, ומזה תראה כי איסור כלאים הוא משום שאין לחבר המינים המחולקים יחד, וזה דרך התורה. וכבר אמרנו דרך התורה לבד, והשלמת העולם לבד... 
לפי כיוון מחשבה זה מובנת קביעתו של הרמב"ם בהגדרת המין. הרמב"ם (לפי פרשנויות מסוימות) כותב שלא המין הוא היסוד המשמעותי והמכריע אלא דווקא מראית העין,[6] לאמור העובדה שנראית לנו ערבוביה של מינים. לכן גם בשני מינים, אם אלו נראים דומים מאוד במראה העלים ובמראה הפרי, אין בזריעתם או בהרכבתם משום איסור כלאיים, וכדברי הרמב"ם (הל' כלאיים פ"ג ה"ה):
וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין.
העיקר באיסור כלאיים אינו המין עפ"י ההגדרות הטבעיות והבוטניות של הצמחים, אלא הסדר האלוקי והעובדה שהאדם הישראלי שעובר על איסור כלאיים חי בערבוביה ומתוך בלבול רוחני.
ברוך שהבדילנו מן העמים, ואשרינו שזוכים אנו לחיות עפ"י סדר אלוקי שמיוחד לנו.