הלכות חלה

המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות בחוץ לארץ, מלבד איסורי ערלה, כלאי הכרם וחלה; וזו לשון המשנה במסכת קידושין (פ"א מ"ט):

כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים...

המכנה המשותף לשני איסורים אלו, ערלה וכלאי הכרם, שהם אינם רק איסורי אכילה אלא הם גם איסורי הנאה, ולכן בגלל חומרתם היתרה,[1] הם נאסרו אף בחו"ל - ערלה מדברי סופרים,[2] וכלאי הכרם מדרבנן. שאר המצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, מתנות עניים, שמיטה ויובל, נוהגות רק בארץ ישראל. מצוות חלה היא מיוחדת. אף שהיא מוגדרת בתור מצווה התלויה בארץ ואין בה חומרה יתרה, היא נוהגת אף בחוץ לארץ. ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' שכב סעי' ג) ניתנת לכך סיבה מעניינת: 'מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל'.

השאלה שנשאלת היא מדוע דאגו חכמים לתודעה הציבורית של מצוות חלה, וחייבו להפריש חלה בחו"ל 'כדי שלא תשתכח תורת חלה',[3] ולא חששו שתשתכח תורת שאר מצוות התלויות בארץ? וכי אין חשש שתשתכח תורת תרומות ומעשרות וכן תורת שמיטה ויובל במשך אלפיים שנות גלות?

בניגוד לדעה הרווחת, מצווה התלויה בארץ אינה מצווה שתלויה בארץ ישראל, אלא כדברי הגמרא (קידושין לז ע"א), זוהי מצווה שהיא 'חובת הקרקע', היא מוטלת על הקרקע ועל גידוליה.[4] המשנה מזכירה קטגוריה נוספת של מצוות - מצוות שהן חובת הגוף, ואלו נוהגות גם בחוץ לארץ. מצוות חלה היא מצווה התלויה בארץ, שכן היא מוטלת על גידולי הקרקע. אומנם מצוות חלה שונה במהותה משאר המצוות התלויות בארץ, כפי שיוסבר להלן.

יש הסבר נפלא של הגרי"ד סולוביצ'יק בספר 'שיעורי הרב' (עמ' 10-9). ההסבר עוסק בשאלה מדוע פרשת חלה מוזכרת בפרשת שלח, בצמוד לפרשת המרגלים? מדוע נעלם מקומה מפרשת קרח, שבה מוזכרות כל מתנות הכהונה? הגרי"ד סולוביצ'יק מביא את דברי הרמב"ן (במדבר יג, כח) המסבירים את חטאם של המרגלים: המרגלים אמרו אמת, הם ספרו על מה שראו עיניהם: 'וגם זבת חלב ודבש וזה פריה' וכן: 'והערים בצרות גדלת מאד', הם אפילו צדקו כשאמרו ש'עז העם' - הם השיבו בדיוק על מה שנשאלו בעת מינויים למרגלים. חטאם היה בכך שהם הוסיפו את המילה 'אפס', לאמור אין אנו מסוגלים לבצע את המשימה ואיננו יכולים לכבוש את הארץ; כלשון הרמב"ן: 'אבל רשעם במלת אפס, שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין'.

הגרי"ד סולוביצ'יק מבחין בין מצוות חלה לבין שאר המצוות התלויות בארץ. מצוות הפרשת תרומות ומעשרות למשל, נוהגת בפירות שגדלים בארץ ישראל, ועל פירות אלו חלים דינים אף לפני ההפרשה - הם אסורים באיסור טבל. לעומת זאת, מצוות הפרשת חלה אינה נוהגת דווקא בקמח שנוצר מחיטה שגדלה בארץ ישראל, אלא מעשה האדם - ה'גלגול' (= לישה) הוא הגורם את החיוב. אם לשו את העיסה בארץ ישראל (גם אם מקור הקמח בחו"ל), אזי חייב בחלה מן התורה. לאור הבחנה זו הוא מסביר את ההבדל במגמה היסודית בין כלל מצוות התלויות בארץ לבין מצוות חלה. מצוות התלויות בארץ מגלות את מהות קדושתה של ארץ ישראל, לכן חלים דינים מיוחדים על פירותיה ועל גידוליה. מצוות הפרשת חלה מגלה ומעצימה את פועלו של האדם מישראל בארץ ישראל, ולכן מעשה ה'גלגול' הוא המחייב בחלה. מצוות הפרשת החלה באה לאחר החולשה הנוראה של המרגלים שאמרו 'אפס', כדי להחדיר בלבנו את הקריאה הגדולה של כלב 'כי יכול נוכל לה' (במדבר יג, ל), ולהעצים את פועלו של האדם מישראל בארצו.

לאור האמור יובהר מדוע דווקא את מצוות חלה חייבו חכמים בחוץ לארץ, ואת שאר מצוות התלויות בארץ לא חייבו. חז"ל לא רצו להחיל את חיובי כל המצוות התלויות בארץ בחו"ל 'שמא תשתכח תורתם', כי יש בכך בעייתיות גדולה. חיובים אלו היו מביאים לזלזול בארץ ישראל. הרי אם את כל המצוות התלויות בארץ חובה לקיים גם בחו"ל, אזי במה שונה ארץ ישראל משאר הארצות - הלא כשם שקרקע ארץ ישראל חייבת במצוות, כך גם קרקע חו"ל חייבת בהן? אם כן יצא שכרנו בהפסדנו. אך מצוות חלה - שונה היא: במידה מסוימת קיימים בה גם הסממנים של חובת הגוף. אין היא תלויה רק בגידולי הקרקע אלא גם במעשה האדם, בגלגול העיסה, שגורם את החיוב. הפרשת חלה היא גם מצווה התלויה בארץ וגם חובת הגוף, ולכן אין החיוב לקיימה בחו"ל מביא לזלזול בארץ ישראל. אך יותר מכך, על ידי קיום המצווה רצו חז"ל לצייד את היהודי בגלות, בעוז ובתעצומות של כלב בן יפונה: 'כי יכול נוכל לה', כדי שלא ישקע חס ושלום בהתאהבות בגלות, בבחינת 'אהבתי את אדוני - לא אצא חופשי'.

אנו מאחלים שבע"ה יקבץ הקב"ה נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, ויגאלנו מהרה גאולה שלמה.