מבוא: הלכות כלליות

א. מן התורה חייבים להפריש תרומות ומעשרות רק מדגן תירוש ויצהר,¹ לאמור חמשת מיני דגן,² יין ושמן זית,³ שנאמר: 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ (דברים יח, ד). בשאר פירות האילן יש מחלוקת ראשונים אם חייבים להפריש תרומות ומעשרות מדאורייתא או מדרבנן בלבד.⁴

ב. ירקות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן בלבד, ואינם חייבים מן התורה. שנאמר 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה' (דברים יד, כב), וירקות אינם מוגדרים 'תבואה'.⁵

ג. מדרבנן, חייבים להפריש תרומות ומעשרות מכל גידולי הקרקע שנאכלים על ידי אדם,⁶ ואשר גדלו בארץ ישראל.⁷

ד. התרומות והמעשרות מסודרות במחזור של שבע שנים, המתחיל בשנה א' לשמיטה ומסתיים בשנת השמיטה. זמני חיוב של כל אחד מן התרומות והמעשרות יובאו להלן.

ה. בזמן הזה חיוב תרומות ומעשרות הוא מדרבנן בלבד.⁸

ו. איסור טבל הוא איסור אכילה ואיסור הנאה, שחלים על הפירות לפני שהפרישו מהם תרומות ומעשרות.

ז. אסור לאכול טבל מן התורה, שנאמר (ויקרא כב, טו-טז): וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'. וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.¹

ח. יש אומרים שאף איסור הנאה מפירות טבל הוא מדאורייתא, במקרה שההנאה נגרמת יחד עם איבודו של הפרי, שנאמר (ויקרא, יח, ח): 'וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם'.²

ט. יש חומרה יתרה באיסור טבל, שכן חז"ל גזרו וחייבו להפריש תרומות ומעשרות במצב של ספק, אפילו במציאות ש'רוב עמי הארץ - מעשרין הן' (שבת יג ע"א). לכן אין לאכול פירות וירקות בלא ידיעה ברורה שהפרישו מהם תרומות ומעשרות.³ 

י. נאמר בתורה (דברים יח, ג-ד):

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם...

רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ.        

כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים.

יא. התרומה הגדולה ניתנת על ידי הבעלים (ישראל) לכוהן, שנאמר: 'וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם...'

יב. מן התורה כמות הפרי שניתנת לכוהן היא 'כלשהו',¹ ואין לה מידה מינימאלית, שנאמר 'ראשית', לאמור אפילו 'כלשהו'.²

יג. התרומה הגדולה, שניתנת לכוהנים, מותרת באכילה לכוהנים ואסורה באכילה ובהנאה לישראל,³ שנאמר: 'וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'' (ויקרא כב, טז). כיום כל הכוהנים נחשבים טמאים,⁴ ולכן אסור להם לאכול תרומה.

יד. יש לשמור על התרומה הגדולה ויש להיזהר שלא לטמא אותה, שלא להפסידה, דהיינו להשחית אותה, ושלא לבזות אותה, שנאמר: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי' (במדבר יח, ח).⁵

טו. מפרישים תרומה גדולה מהפירות שגדלו בשש השנים הראשונות לשמיטה (שנים א-ו), ואילו מהפירות שגדלו בשנת השמיטה פטורים מתרומות ומעשרות.⁶

טז. נאמר בתורה (במדבר יח, כא):

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

יז. המעשר הראשון ניתן על ידי הבעלים ללוי.

יח. המידה שחייב הבעלים להפריש ולתת ללוי היא 'מעשר', דהיינו עשירית מן הפירות.

יט. חייבים להפריש ולתת מעשר ראשון בכל השנים (שנים א'-ו') מלבד שנת השמיטה, כדלעיל בסעיף טו.

כ. חובת הנתינה של המעשר הראשון ודרך ביצועה יתבארו להלן בפרק טו.

כא. נאמר בתורה (במדבר יח, כו-כח):

וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.

וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:

כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

כב. לאחר שהלוי קיבל את המעשר מן הבעלים, הוא צריך להפריש מתוכו את תרומת המעשר, שנאמר: 'ואל הלויים תדבר לאמור'.

כג. המידה שחייב הלוי להפריש מהמעשר היא עשירית מן הפירות שקיבל, שנאמר: 'והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר'.

כד. עשירית זו מתוך המעשר שהלוי מקבל, הוא צריך לתת לכוהן, שנאמר: 'ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרון הכהן'.

כה. הבעלים יכול להפריש את תרומת המעשר במקום הלוי, ולתת לו את המעשר לאחר מכן.¹ כיום אנו נוהגים כך, וב'נוסח הפרשת תרומות ומעשרות' אנו כוללים גם את המעשר וגם את תרומת המעשר, ועל ידי כך מפקיעים את איסור הטבל מן הפירות.

כו. דין תרומת המעשר כדין התרומה הגדולה, שנאמר: 'ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב'.² לכן כל הדינים שחלים על התרומה הגדולה, כגון שאסור לישראל לאכול אותה, אסור לטמא אותה, להשחיתה, לבזותה ולהפסידה, חלים גם על תרומת המעשר.³

כז. נאמר בתורה (דברים יד, כב-כג):

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה

וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.

כח. מעשר שני מיוחד הוא בכך שאינו ניתן למישהו, כגון לכוהן, ללוי או לעני, אלא אוכלים אותו הבעלים ובני ביתו בירושלים.

כט. כאמור, שנות המעשר מסודרות לפי מחזור של שבע שנות השמיטה. מעשר שני נוהג בשנים א'-ב', ובשנים ד'-ה', ואינו נוהג בשנים ג', ו' (ובהן מפרישים מעשר עני). בשנת השמיטה פטורים לגמרי מהפרשת תרומות ומעשרות, ובכללם מהפרשת מעשר שני. סדר זה נלמד מן הפסוקים האמורים לגבי חובת ביעור המעשרות (דברים כו, יב): כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה...', לאמור, השנה השלישית היא שנת המעשר, אך בשנתיים שקדמו לה מפרישים מעשר שני.¹

ל. בזמן המקדש היה כל אחד מעלה את פירותיו לירושלים ואוכל אותם שם. בזמן הזה אין אפשרות לאכול את הפירות בטהרה, ולכן מחללים ופודים את קדושת המעשר השני שבפירות על פרוטה (לגבי שווי הפרוטה, ראה להלן עמ' 30 והערה 41). החילול נלמד מן הפסוקים הללו (דברים יד, כה-כו):

   וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

לא. נאמר בתורה (דברים כו, יב): כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה...', לאמור, השנה השלישית היא שנת מעשר עני.¹ וכן נאמר (דברים יד, כח-כט):

מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

לב. מעשר עני - כשמו כן הוא: מעשר, לאמור עשירית מן הפירות, המיועד לעני.

לג. יש להפריש את מעשר העני מן הפירות של שנה ג' ושל שנה ו'.²

לד. פרטי הדינים וסדרי הנתינה של מעשר העני יתבארו ויפורטו להלן בפרק טו. 

לה. ישנן שלוש פעולות שנצרכות להפרשת תרומות ומעשרות, (לעיתים יש צורך רק בחלק מהן): 1. הפרשה 2. קריאת שם 3. נתינה.

לו. נאמר בתורה (במדבר יח, כו): וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. ולומד הירושלמי:¹ 'מה מחשבה במסויים אף התורם במסויים', לאמור, יש לקבוע במדויק את המקום של התרומה או המעשר, ויש 'לקרוא שם', דהיינו לומר שהפירות שנמצאים במקום המסוים הם תרומה גדולה או מעשר וכו'.²

לז. ההפרשה, דהיינו ההבדלה של חלק מן הפירות מכלל הפירות, וקריאת השם מפקיעות את הפירות מאיסור טבל ומתירות אותם באכילה.

לח. לאחר ההפרשה וקריאת שם, יש חובה לתת למי שייעדה לו התורה את התרומה או את המעשר. את התרומה יש לתת לכוהן, שנאמר (דברים יח, ג): 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ... תִּתֶּן לּוֹ '. את המעשר הראשון יש לתת ללוי, שנאמר (במדבר יח, כא): 'וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל', וכן נאמר (שם, כו): 'וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם'. את תרומת המעשר יש לתת לכוהן, שנאמר (במדבר, שם, כח): 'וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן'. את מעשר העני יש לתת לעני, שנאמר (דברים כו, יב): 'וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה'.

לט. אם לא נתן את ההפרשה למי שייעדה לו התורה, הריהו גזלן וביטל מצוות נתינה, אך איסור הטבל פוקע מן הפירות על ידי ההפרשה וקריאת שם, גם ללא הנתינה.³

מ. בימינו אין נותנים את התרומה הגדולה ותרומת המעשר לכוהן כי הן אסורות באכילה, לכן ההפרשה נצרכת רק בהן, שכן השארתן עם שאר הפירות יאסרו את כל הפירות באכילה.⁴ לעומת זאת, אין צורך בהפרשה של מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני, כי הם מותרים באכילה, ואינם אוסרים את הפירות (לאחר 'קריאת השם').

מא. יש להפריש תרומות ומעשרות 'מן המוקף', דהיינו שהתרומה תהיה סמוכה לפירות שאותם אנו רוצים לתקן (כדי להתירם באכילה),¹ שנאמר (במדבר יח, כט): 'מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ.²

מב. החובה להפריש 'מן המוקף' חלה רק בתרומה גדולה, ואינה חלה במעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני.³