הגמרא (ביצה לח ע"א) מספרת שכאשר ר' אבא עלה לארץ ישראל הוא אמר: 'יהא רעוא שאימר מילתא דתתקבל' [יהי רצון שיתקבלו דברי]. כאשר הגיע לארץ, פגש כמה מחכמיה, ואלו שאלו אותו שאלה בדין 'עירובי תחומין'. רבי אבא ענה מה שענה, והגמרא מספרת שהחכמים צחקו עליו. הוא תמה על התנהגותם המזלזלת ואמר: 'גולתיכו שקלי?' [מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי]. שוב חזרו וצחקו ובהמשך אמר רב אושעיא טוב עשו שצחקו עליו.

השאלה שנשאלת היא מדוע באמת צחקו עליו? ויתירה מכך מה ראו חז"ל לספר זאת? בפרט שרבי אבא התפלל בתחילה 'יהי רצון שיתקבלו דברי'.

ה'חתם סופר' (שו"ת או"ח סי' רח) מסביר את התפילה שנאמרת בכניסה לבית המדרש (ברכות כח ע"ב):

רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש... גמרא. תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

שואל ה'חתם סופר' איך ייתכן שהחכמים בזמן חז"ל, נהגו להתכבד בקלון חבריהם שנכשלו בדבר הלכה, עד שכל הנכנס לבית המדרש צריך לבקש 'שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי'? והוא מביא מעשה בר' איליש שהורה הלכה וכמעט נכשל, ורבא רבו הציל אותו מכך. אמנם ר' עיליש לא נכשל, אך היה זה בזכות רבו, ואילו בתפילה אנו מבקשים שנזכה לכוון אל האמת, ולא נכשל בדבר הלכה בזכות עצמנו.

לאור זאת מסביר ה'חתם סופר' את הגמרא בביצה הנ"ל: ר' אבא מבקש שיתקבלו דבריו, ואין זו בקשה ראויה, כי באמת אין זה משנה אם דבריו מתקבלים אלא האם הם מכוונים אל האמת. יתירה מכך, כל דיון וכל מחלוקת אין מטרתם לשכנע ולשנות זה את עמדתו של זה, אלא מטרתם היא להעמיד כל צד אל נקודת האמת שלו. ההקשבה לצד האחר גורמת לתיקון ולדיוק דברינו, לאור דבריו של הצד האחר. וזו לשון ה'חתם סופר' שם:

עד"ז אני מפרש לא תענה על ריב לנטות [שמות כ"ג - ב'], שלא יהי' כוונת המתווכחים בדין בין ריב לריב ובין דם לדם, לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו, אך יהי' הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כנים דבריו אחזור בי ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי, ומה לי בכך אם יודה לי או לא כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי, וכן יהי' דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו, ואחר הויכוח הזה אחרי רבים להטות. אבל אותם הרוצים דוקא שחברו יודה לו וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו, אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח ויצא משפט מעוקל...

אם כן לדעת ה'חתם סופר' בקשתו של רבי אבא לא הייתה ראויה. חכמים צחקו עליו, וחז"ל מספרים זאת כדי ללמדנו איך מתנהל דיון וכיצד מתנהלת מחלוקת בהלכה: אין המגמה בהכרח לשכנע, ובוודאי שלא 'לכופף' את הצד השני. המגמה הראויה היא למקד ולהבהיר את דעתך, מתוך שמיעת הביקורת של החולקים עליך, 'ומיניה ומיניה תתברר שמעתתא'.

אפשר להציע תשובה אחרת לשאלה, מדוע ציינו חז"ל את העובדה שחכמים צחקו על ר' אבא. הגמרא מציינת שהתפילה והבקשה של ר' אבא הייתה לפני עלייתו לארץ ישראל 'כי סליק ר' אבא' [עלה ר' אבא]; ובהמשך שוב, 'כי סליק'. רבי אבא פגש אז את החכמים שדנו בדברי המשנה בביצה, ואמר מה שאמר. בין החכמים היו מחכמי ארץ ישראל: 'אשכחיה לרבי יוחנן ורבי חנינא בר פפי ורבי זירא, ואמרי לה רבי אבהו ורבי שמעון בן פזי ורבי יצחק נפחא'. ביניהם היה ר' זירא שעלה אף הוא מבבל לארץ ישראל. אך רבי זירא הנהגה אחרת הייתה עמו: לפני שעלה לארץ ישראל הוא התענה מאה תעניות כדי שישכח את תורתה של בבל (ב"מ פה ע"א) 'רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה'.

רש"י מפרש שרבי זירא הבין שרבי יוחנן וחכמי ארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה, דהיינו מיישבים את הקשיים בצורה פשוטה בלי להסתבך בקושיות מיותרות ובתירוצים שאינם מכוונים אל האמת תמיד. אך יש להוסיף שהוא הבין גם שאינה דומה תורת בבל לתורת ארץ ישראל, כדברי חז"ל (ב"ר פר' טז): 'וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י - וזאת מפני שאוירא דארץ ישראל מחכים' (ב"ב נח ע"ב).

נראה שאת זאת לא הבין רבי אבא בצורה מספקת. הוא לא הבין את ההבדל בין תורת ארץ ישראל לתורתה של בבל, ולכן לפני עלייתו לארץ ישראל^[1] אמר יהי רצון שיתקבלו דברי' - ועל כך הייתה הקפדתם של ר' זירא, ר' יוחנן ושאר חכמי ארץ ישראל.

ספר 'הלכות הארץ' - כפשוטו וכמדרשו - הלכות ופסקים של המצוות המיוחדות לארץ ישראל. בספר כלולים הלכות תרומות ומעשרות, חלה, ערלה, כלאיים ומתנות עניים, הלכות שמתאימות לכל אדם בביתו. אין דומות הבעיות של המגזר הציבורי והפתרונות המוצעים להן, ואף לא הפסיקה עבור מגזר זה, לבעיות המגזר הפרטי ופתרונותיהן ולפסיקה עבור מגזר זה. לכך ראינו צורך לחבר קיצור של פסקי הלכות המיוחד למגזר הפרטי.

התשתית לנכתב בספר מצויה במאמרים שנכתבו לאורך השנים על ידי רבני המכון ורבנים נוספים, בספרי ה'התורה והארץ', חוברות 'אמונת עתיך' ושאר ספרי המכון ובראש ובראשונה בפסיקות של מו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בספרים ובחוברות הנ"ל, בספרי תשובותיו 'באהלה של תורה' וכן בהערות שהואיל להעיר ולהאיר לספר זה. השתתפו בכתיבה והעירו הערות לספר במיוחד הרב יהודה הלוי עמיחי, הרב אהוד אחיטוב, הרב אברהם סוחובולסקי, הרב אביגדור לוינגר, הרב דוד אייגנר ולאגרונום המכון, אג' מרדכי שומרון - לכולם - תודה.

המגמה שהייתה לנגד עינינו בכתיבת הספר, להוציא לאור ספר כתוב בלשון השווה לכל נפש בלשון הנהוגה בימינו. השתדלנו להביא את ההלכות השכיחות, שאנשים נתקלים בהן ולהתעלם ממקרים והלכות שאינם מצויים, גם אם נכתבה סביבם ספרות הלכתית ענפה. כמו כן השתדלנו עד כמה שאפשר להביא הלכה פסוקה, למעט ולקצר בהערות, ולציין רק את המקורות המרכזיים והמקורות המסכמים את הנושא.

מאז הוצאת המהדורה הראשונה של הספר בתשע"ו, קיבלנו הערות רבות, ולכן במהדורה השנייה של הספר תיקנו והוספנו כמה הלכות, מקורות וציונים.

בינתיים נפטר חמי, ר' נפתלי בן יעקב לנצ'נר ז"ל, איש תמים, ישר, אוהב את הבריות, אוהב ארץ ישראל ומדינת ישראל. אני מודה לחמותי נעמי שתחי' שלקחה על עצמה להשתתף בהוצאת המהדורה השנייה של הספר, לע"נ חמי ז"ל.

אחרונה חביבה, ברצוני להודות לאשתי אורית שתחי', שאפשרה לי שנים רבות ללמוד תורה – בע"ה נזכה שיהיו צאצאינו וצאצאי צאצאינו עוסקים בתורה ובעבודה.

יואל פרידמן

כסלו תשע"ז