גמרא
תני דבי ר' ישמעאל נדבה אחת דכתיב ויאמר א) המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בהיכל בית ה' ויקב חור בדלתו והא דכתיב ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה אמר רב חונא מפני הטמאים ר"ח בשם ר' יוסף (על שם) אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות וגו':
הדרן עלך פרק י"ג שופרות
הלכה א מתני' מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים לנדבה יפלו לנדבה מחצה למחצה יפלו לנדבה בין עצים ללבונה קרוב לעצים יפלו לעצים ללבונה יפלו ללבונה מחצה למחצה יפלו ללבונה בין קינין לגוזלי עולה קרוב לקנין יפלו (א) לקינין קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה בין חולין למעשר שני קרוב לחולין יפלו לחולין למעשר שני יפלו למעשר שני מחצה למחצה יפלו למעשר שני זה הכלל הולכין אחר הקרוב להקל מחצה למחצה להחמיר: גמ' לא הוצרכה דלא בין שקלים לקינים ר' אבון בשם ר' פנחס (ב) כמין בוכלייאר היו עשוין מחצה למחצה יפלו לנדבה (לא צורכה דלא מחצה למחצה יפלו לשקלים) אית דבעי מימר שמא יפלו לשירי הלשכה אית דבעי מימר מחצה למחצה כמי שמת א"ר ב) יסא עד דאנא תמן שמעית קל רב יהודה שאל לשמואל הפריש שקלו ומת אמר ליה יפלו לנדבה (מותר) עשירית האיפה שלו רבי יוחנן אמר יוליכם לים המלח רבי לעזר אמר יפלו לנדבה וקשיא ויש חטאת קריבה עולה חזקיה (אחי) בשם רבי שמעון בן לקיש תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות האשה הזאת במה היא מתכפרת אמר ג) ר' יצחק [א] תנאי ב"ד הוא המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות לא צורכה דלא בין קטורת לעצים ללבונה לזהב לכפורת ותניתה בסופה זה הכלל הולכין אחר הקרוב מחצה למחצה להחמיר: הלכה ב מתני' מעות ד) שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר ובהר הבית חולין (ג) ובירושלם בשאר כל ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר בשר שנמצא בעזרה איברים עולות וחתיכות חטאות ובירושלם זבחי שלמים זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה נמצא ה) בגבולין אברים נבילות וחתיכות מותרות ובשעת
קרבן העדה ומשנת אליהו
ומסתמא לשני מינין נדבות עשה אותן: מפני הטמאין. לעולם נדבה א' היתה אלא שיהוידע נתנו בפנים אבל המלך אמר שיתנהו בחוץ כדי שיוכלו גם הטמאים דהיינו טמאי מת ושרץ ליתן לתוכו שהם מותרים לבא במחנה לויה: על שם וכו'.כלומר ע"כ לומר דשתי נדבות היו דבמלכים כתיב אך לא יעשה בית ה' ספות מזמרות וכו' מן הכסף המובא בית ה' ובד"ה כתיב וככלותם וגו' את שאר הכסף ויעשוהו כלי שרת אלא ודאי דשתי נדבות היו ומן הכסף המובא בית ה' והיינו הנדבה הכתובה במלכים לא נעשו כלי שרת אבל מנדבה הכתובה בד"ה והיא ניתנה חוץ לבית ה' ממנה עשו כלי שרת: ה"ג ספות כסף וכו'. מן כסף המובא בית ה': הדרן עלך פרק שלשה עשר שופרות הלכה א מתני' יפלו לשקלים.דבתר קרוב אזלינן כדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל: מחצה על מחצה יפלו לנדבה. בגמ' מפרש טעמא: מחצה על מחצה יפלו ללבונה. דלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן: מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. מפרש בגמ': גמ'ופריך לא צורכה. לא היה לו לתנא לשנות אלא מעות שנמצאו בין שקלים לקיני' שהרי שופר של שקלים היה סמוך לקינים כפי סדר השנוי בפ' דלעיל ולא לנדבה שהנדבה בסוף ושקלים בראש: ומשני כמין כובליים. פי' בעיגול סביב היו עומדין והיו השקלים סמוך לנדבה מצד א': ופריך לא צורכה. לא הל"ל אלא מחצה למחצה יפלו לשקלים שמביאין מהן קרבנות צבור הקבועים משא"כ נדבה שאינן אלא לקיץ המזבח: ומשני אית דבעי וכו'. יש שרצו לתרץ דהיינו טעמא דלא יפלו לשקלים דלפעמים יתותרו השקלים ושירי שקלים לחומת העיר ולא לקרבנות באין נמצא שהנדבה חמורה ממנה: מחצה למחצה. שקלים שנמצאו במחצה למחצה ה"ל כשקל שמתו בעליו שנופל לנדבה כדמסיק: עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי ששאל ר"י לשמואל הפריש שקלו ומת מה יעשה בו: מותר עשירית האיפה שלו. של כה"ג מה יעשה בו: יוליכם לים המלח לא נהנין ולא מועלין בו. וקשיא ויש חטאת וכו'. אמתני' פריך דתני בין קינין וכו' מחצה למחצה יפלו לגוזל עולה בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבה הוה כאילו הן ודאי גוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספיקא שדינן להו לגוזלי עולה קשיא וכי חטאת יכול להקריב עולה מספק: ומשני תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות. אע"ג דמותרות חטאת הן ה"נ תנאי בית דין הוא שיקרבו עולות: ופריך האשה הזאת שהביאה המעות הללו במה תתכפר. כלומר שמא מקיני חובה נפלו ובמה תתכפר שהרי לא הקריבה חטאתה: ומשני תנאי ב"ד הוא המספק את הקינין מספק את הפסולות. ואף זו מן הפסולות היא וצריך המספק קינין ליתן קינין כפי המעות הנמצאים ושוחטן חטאת על הספק דחטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת: ופריך לא צורכה. וכי לא היה צריך לתנא לשנות נמי בין קטורת לעצים ובין לבונה לזהב לכפורת מה דינם: ומשני ותניתה בסיפא. כבר תנא בסיפא זה הכלל הולכין אחר הקרוב וכו' ומרבינן הכל בזה הכלל ומיהו הנך דתני איצטריך לאשמעי' שום חידוש כדשנינן: הלכה ב מתני' לעולם מעשר. אפי' כל השנה כולה לפי שעולי רגלים אינן מספיקין להוציא כל מעשר שני שלהם ברגלים ומניחין אותן לקרוביהם או לאהוביהן בטובת הנאה והן אוכלין אותן בקדושתן ועיקר אכילת מעות מעשר שלמים היו מביאין מהן הלכך לוקחין מהן בהמות ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרין נפלו ונתחללו כבר כיון דלוקחין הוי רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר א' אמרי דלוקחין הן ולא נתחללו והרי הן מעשר: בהר הבית חולין. ואפילו ברגל שרוב מעות שביד בני אדם אז הן של מעשר אפ"ה הוי חולין דאזלינן בתר רובא דשתא ואימור מקמי רגל נפיל: בירושלם. שלא בשוק הבהמות: בשעת הרגל הכל מעשר. ולא אזלינן בתר רוב שתא לפי ששוקי ירושלם עשוי להתכבד בכל יום ואי נפל מקודם כבר נמצאו אבל הר הבית לא היה עשוי להתכבד לפי שהוא גבוה והרוח מכבד ומסיר כל האבק וגם אין אדם רשאי ליכנס להר הבית באבק שברגליו לפיכך אין אבק מצוי שם:איברים עולות. כיון שמנותח כדרך הנתוח המפורש בעולות בידוע שהן של עולות: וחתיכות חטאות. דאין אוכלין בעזרה אלא חטאות ואשמות: בירושלם זבחי שלמים. דרוב בשר הנאכל בירושלם הוי שלמים: זה וזה. בין שנמצא בעזרה בין שנמצא בירושלים תעובר צורתן לפי שנפסל בהיסח הדעת אסורין באכילה ואין לזלזל בהן ולשרפן עד שיפסלו בודאי הלכך טעונין עיבור צורה והיינו שיפסלו בנותר ועבור צורה דשלמים עד יום השלישי: נמצאו בגבולין. בערי ישראל: איברים נבילות. שכן דרך שחותכין הנבילות לאיברים ומשליכן ברחובות שיאכלוהו הכלבים: חתיכות מותרין. שאין דרך לחתוך לחתיכות
ריבבן ותקלין חדתין
ריבב"ן
מתני' מעות שנמצאו בין שופר שקלים לשופר נדבה הולכין אחר הקרוב בין להקל בין להחמיר: מחצה על מחצה יפלו לנדבה.דנדבה חמורה דכולה עולה אבל שקלים שיריהן קילי קדושתייהו דניתנין לחומת העיר ומגדלותיה. לבונה חמירא דלבונה היא עצמה קריבה אבל עצים הן מכשירי קרבן. בין קינין לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה. סתמן כרבנן דקיני חובה הן ואחד לעולה וא' לחטאת וחטאת הבשר נאכל לכהנים ומיד שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה והעולה כליל וחמירא טפי. בין חולין למעשר שני. לאו במקדש עסקינן אלא אם היו שני צבורי מעות בתיבתו מחצה למחצה יפלו למע"ש ויאכלם בירושלים כגון שנשתמש בהן כאחד דאי לא הוה אזלינן בתר בתרא כדמוכח בפסחים בפ"ק (דף ז) : מתני' מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמהבירושלים לעולם מעשר שני לפי שרוב מעות מעשר שני לשלמים אזלא דאתיא שם שם כתיב הכא ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך וגו' עד ואכלת שם וגו' והתם [כתיב] וזבחת שלמים ואכלת שם [דברים כז] לא שאינו רשאי לאוכלן בתורת חולין כלל אפילו בירושלים דאפילו בהתפסה לשלמים לא תפסי דאמרינן בפרק התודה א"ר אמי המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קנו שלמים ואם רצה ליקח בהן חטין או דבר אחר רשאי ותניא התם הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין כגון שלקחה ממעות מעשר שני ומפרש דאפילו העור אינו בתורת לצאת העור לחולין כשאר שלמים שהעור לחולין ואפילו של מע"ש דאמרינן בעירובין פ"ג בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו דפשיטא שהעור חולין גמור: ובהר הבית חולין. ירושלמי אמר רבא בר חייא בשם ר' יוחנן חזקה שאין כהן מוציא מעות מן הלשכה עד שמתחללת על הבהמה: [ובירושלים] בשאר כל ימות השנה חולין ובשעת הרגל מעשר. מפרש בפסחים פ"ק אמר רב שמעיה בר זירא מ"ט הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום וקמאי קמאי אזלו להו: מתני' דלא כר' יוסי דתניא [תוספתא פ"ג] א"ר יוסי אלו דברי בית שמאי אבל ב"ה אומרים לעולם מעשר חוץ מהנמצאין בהר הבית בשאר ימות השנה שהן חולין: מתני' אברין עולות. ודווקא שמנותחין כמפורש במס' יומא פ"ב.וחתיכות חטאות. וה"ה דאיכא לספוקי באשם אבל חטאת שכיחא טפי מ"מ אכילתן שוה ליום ולילה ודוקא בעזרה איכא לספוקי בחטאת אבל בירושלים לא דאינה נאכלת חוץ לעזרה בירושלים בין אברין בין חתיכות זבחי שלמים וה"ה דאיכא לספוקי בתודה ובמעשר בהמה ומידי דשכיחא נקט: זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השרפה. ירושלמי אמר ר' יוסי יאות לאוכלו אי את יכול שמא נתקלקלה צורתו פי' שמא הוא נותר לשורפו אי את יכול שמא לא נתקלקלה צורתו כלומר שמא עדיין לא בא לידי נותר לפום כן צריך מימר תעובר למחר ויצא לבית השרפה ולזבחי שלמים צריך אתה לפרש תעובר צורתו עד יום ג' שמא היום נשחט ואינו נותר עד יום ג' לשחיטתו: מתני' אברין נבלות.והאוכלן לוקה לפי שנתנבלה השליכוה אברין. חתיכות מותרות.ירושלמי חתיכות מותרות לא ממש מותרות אלא מותרות משום נבילה שאין
גמרא
ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף איברים מותרות: גמ' לא צורכה דלא בהר הבית קודש (א) רבי בא ר' חייה בשם רבי יוחנן חזקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה: בשר שנמצא כו': רבי א) לעזר בשם ר' הושעיא הסיע דעת טעון עיבור צורה א"ר הושעיה [א] מתני' אמרה כן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה א"ר יוסי ויאות לאכלו אין את יכול שמא נתקלקל צורתו לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה: נמצא בגבולין כו': רבי קריספא בשם (ב) רבי יוסי ברבי חנינה איברים נבילות לוקין עליהן משום נבילה מתניתא אמרה כן איברי נבילות וחתיכות מותרות חתיכות מותרות [ב] לא ממש ודכוותה איברים נבילות לוקין עליהן משום נבילה רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה אם ב) היו מחרוזות מותרות תשע חנויות [ג] מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה נתחלפו לו חושש ולנמצאת הולכין אחר הרוב תשע ג) חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה נתחלפו לו חושש ולנמצאת הולכין אחר הרוב א"ר יוחנן הנמצא ביד נכרי כנמצא בפלטיא (ג) רבי לעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לר' מנא חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא א"ל הדא היא דאמר רבי יוחנן הנמצאה ביד נכרי כנמצא בפלטיא א"ל כן א"ר יוסי ר' והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל חד בר נש בציפורין אזיל בעי מיזבון קופד מן טבחא ולא יהב ליה אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה א"ל לא נסבית על כרחיה א"ל ולאו בשר דנבילה יהבית ליה רבי ירמיה בשם ר' חנינה מעשה ד) בא לפני ר' ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורין רב נחת לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן חד בר נש אזיל בעי
קרבן העדה ומשנת אליהו
לחתיכות קטנות אלא הכשרות למכרן או לתת אותן לקדרה: שהבשר מרובה.ואין חותכין הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלים אותו איברים איברים: גמ'ופריך לא צורכה. לא ה"ל לתנא למתני אלא בהר הבית קדש דודאי מתרומת הלשכה נפל שהרי אין אדם רשאי לכנוס לשם במעות צרורין בסדינן: חזקה שאין הכהן. הגזבר אין מוציא מעות מן הלשכה אלא אם כן נתחלל הלכך כל הנמצא בהר הבית חולין: הסיע דעת. היסח הדעת מן הקדשים אע"ג דפסולין טעונין עיבור צורה קודם שריפתו: מתניתא אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקי:ויאות. בתמיה וכי שפיר קאמרת דלמא במתני' אין הטעם משום היסח הדעת דכל שהוא בעזרה לא מיקרי היסח הדעת דליכא למיחש לשום טומאה והכא היינו טעמא דפסול שמא כבר נתעברה צורתו לפיכך טעון עיבור צורה ודאי אבל כל שנפסל בהיסח הדעת בודאי אפי' עיבור צורה אין צריך: לוקין עליה משום נבלה. דודאי נבלה היא: חתיכות מותרות לא ממש. דמותרות לאכול ה"נ איברים נבלות נבלות ממש דלוקין עלייהו: אם היו מחרוזות. קשורות זו בזו מותרות דודאי נפלו מיד אדם בשוגג: נתחלפו לו. אינו יודע איזו היא: חושש.ומספיקא אסורות כולן אבל אין לוקין עליו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: ולנמצאת הולכין אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש וכודאי טריפה הוא ולוקין עליו וכן אם הרוב כשירות אם פריש מותר אפילו באכילה: הנמצא ביד נכרי.בשר הנמצא ביד נכרי כאילו נמצא ברה"ר אם רוב טבחי ישראל מותר: הוה מסמך. היה סמוך על רבי מנא וראה נכרי א' חותך בשר מן הסוס ויוצא לחוץ:א"ל הא דאר"י הנמצא ביד נכרי כנמצא ברה"ר. ומותר אמאי ניחוש דלמא מן בהמתו חתך ואפי' מקולין וטבחי ישראל נינהו יש לאוסרו: א"ל. הכי אר"י רבי והוא שראו הנכרי יוצא מן המקולין של ישראל אז סמכינן להתירו: חד בר נש וכו'. אדם אחד בציפורי הלך ליקח בשר מן הטבח ולא נתן לו: א"ל. לחד נכרי שיקח לו והביא לו: א"ל. הרי בר נש לטבח לא לקחתי בע"כ ממך שהנכרי הביא לי: אמר. הטבח ולאו בשר נבילה מכרתי לנכרי: מעשה זה בא לפני רבי. ושאל לו אם נאמן הטבח לאסרו: ואמר. רבי לאו כל כמיניה לאסור מקולין דציפורי וכיון שלא הכריזו טריפה בו ביום הבשר מותר: רב. ירד לבבל ראה אותן שהן מקילין באיסור בשר להניחו ביד נכרי והחמיר עלייהו ואסר כל בשר שנתעלם מן העין וכדמסיק: חד
משנת אליהו
לאידך טעמא: לא צריכא דלא בהר הבית קדש. בפסחים ז' א' בתוס' ד"ה בהר הבית הקשו בשם ר"י היאך נמצאו שם הא אמר פ' הרואה לא יכנס בהר הבית במעות הצרורין בסדינו ותירצו דדוקא בסדינו בפרהסיא דגנאי הוא כמו הולך לסחורה אבל בצנעה שרי והתוי"ט הביא הקושי' זו דוקא לפי' הא' של הרע"ב בפ' בתרא דברכות דאפונדתו הוא אזור חלול ששמים בו מעות ודבריו מוכיחים דלפי' הב' שהוא פי' הרמב"ם שהוא בגד הזיעה א"כ ל"ק דשרי לילך במעות כיון דבמתני' לא מיירי באיסור לילך שם עם מעות ושגגה היא דהא הרמב"ם גופי' בחבורו פ"ז מהל' ב"ה הלכה ב' פוסק דאסור ליכנס במעות צרורין בסדינו ולא באפונדתו ומוצאו נראה שהוא משום דתוספתא ערוכה היא בפ"ו דברכות לא יכנס להר הבית במעות צרורין בסדינו כו' ולא באפונדתו החגורה לו מבחוץ משום שנאמר שמור רגליך כו' שלא ככ"מ שציין למתני' ולשון התוס' מעות שבסדינו כו' וכ"ה בתוס' ב"מ כ"ו א' ואפשר דבאפונדתו ס"ל כפי' הרמב"ם מדלא הקשו ממתני' דעדיפא לאקשויי מינה אם לא משום דבתוספתא מפורש מעות הקשו ממנה ואפשר דלשון התוספתא משמע דאפונדתו החגורה מבחוץ בלא מעות ג"כ אסור משום בזיון כדקאמר משום שנאמר כו' וכה"ג פי' מ"ש במתני' אפונדתו ושיטת רש"י דמתוספת' משמע דשניהם במעות איירי אלא דזה בסדינו וזה באפונדתו החגורה מבחוץ ורגילין לשום בה מעות ולכן פירש גם במתני' כן ולדעת הרמב"ם אי הי' גירסתו ג"כ מבחוץ בתוספתא צ"ל דבמתני' חשיב לה למילתא אחריתא דהא פירושו בגד הזיעה מלבוש שנותן תחת בגדיו לקבל הזיעה ואין רגילין לילך בו כ"א בבגד עליון עליו וא"כ לא שייך החגורה מבחוץ אלא דמילתא אחריתי הוא ותרוייהו אסירי משום בזיון ומזה הפירוש דפליגי רש"י ותוס' עם הרמב"ם נראה דנתחלקו ונפרדו שיטתם בסוגי' דפסחים במעות הנמצאות כו' דרש"י פי' דעיקר טעמא דהואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד לא קאי רק להסביר דלמה בירושלים בשעת הרגל מעשר ולא חולין כמו בהר הבית דשם לעולם חולין אע"ג דיש לתלות בירושלים ממעות שקודם הרגל נפול כמו בהר הבית והיינו מטעם דשוקי ירושלים עשויין להתכבד אבל לא הר הבית דמשופע והיינו משום דלחילוקם בהר הבית היו יכולים לבוא עם מעות שלא כדרך בזיון וא"כ הא דבהר הבית אף בשעת הרגל חולין ע"כ משום דאמרינן קודם הרגל נפול ממה שהביאו לשם מעות חולין דבשעת הרגל גם מה שהביאו הוא מעשר וא"כ למה לא נימא הכי גבי ירושלים דקודם הרגל נפול אע"כ משום דעשויין להתכבד כו'. אבל הרמב"ם דשיטתו דלהר הבית אסור לבוא עם מעות בכל ענין כדסתם בחבורו בר"פ מהל' ב"ה. וטעמא דבהר הבית חולין מפרש הרמב"ם במתני' כמו דמשני בירושלמי שהגזברין מחללין המעות על הבהמה והמעות נעשו חולין ולא ימצא בהר הבית רק חולין לכן שיטתו בסוגי' דפסחים שם דטעמא דהואיל ושוקי ירושלים לא קאי אשינוי דהר הבית מירושלים בדינא דשעת הרגל. כדפירש במתני' טעמא דשעת הרגל משום שכל ישראל יש להם אז מעות מעשר בבואם לעלות לרגל וכן בהר הבית ג"כ מטעמא דירושל' שאין שם רק חולין אלא מפרש דקאי אירושלים ובשאר ימות השנה ולכן סתם הרמב"ם ז"ל בהלכות מ"ש ונ"ר פרק ו' הלכה ט' י' מעות הנמצאות בירושלים כו' הרי אלו חולין הואיל ושוקי ירושלים מתכבדין בכל יום כו' בד"א בשאר ימות השנה אבל ברגל הכל מעשר מעות הנמצאות לפני סוחרי כו' והנמצאות בהר הבית לעולם חולין שחזקתן מתרומת הלשכה שחללום הגזברין על הבהמה. נראין דבריו להדיא דטעמא דהואיל לא קאי רק אשאר ימות השנה. רק שצ"ע למה לן טעמא על שאר ימות השנה בירושלים שרוב העיר חולין א"ל משום סמוך לרגל מאחריו ועי' בשיטה מקובצת לר' בצלאל בב"מ שם שכתב בשם הראב"ד דהטעם קאי על שאר ימות השנה בלבד דנימא משעת הרגל נשארו שם וגם צ"ע למה השמיט הרי"ף והרמב"ם כל סוגי' דפת שעיפשה וכן אוקימתות דאוקמוהו אמוראי בתיבה של חולין כו' ופסק הרמב"ם שם הלכה י"א כסתמא דברייתא תיבה של חולין כו' דאזלינן בתר רובא וצ"ע ולשון התוס' שהקשו היאך נמצאו שם בהר הבית חולין תמוה שהוא נגד סוגי' דירושלמי שהגזברין היו מחללין ולשיטתם הי' להם להקשות אמאי בהר הבית אף ברגל חולין הא מביאין שם מעות מעשר ג"כ לשיטתם שאינו אסור להביא מעות לשם רק דרך בזיון וכ"ה שיטת רש"י וברש"י שברי"ף מפורש משום בזיון ע"ש וצל"ע בדעת הרמב"ם הנ"ל: ה"ג היסח הדעת פסול וטעון עיבור צורה כו' כמ"ש בפנים. ועי' מה שפי' בקונטרס וכך נראה לי ברור שזהו טעם דרבינו הגדול משום דבפסחים (ל"ה א') פליגי בזה ר"ל ור"י ורבי יוחנן ס"ל דפסול טומאה הוי ור"י ורבי הושעיא דהכא בשיטתא חדא קיימין דר"י תלמידיה הוה וטעם סברת רבינו כדפרישית בקונטרס דבעזרה מספיקא דטוטמאה טהור כדאמרינן בפסחים (י"ט ב') עזרה רה"ר היא וספק ברה"ר טהור וכן הנמצא בירושלים ג"כ טהור מספק טומאה דמסקינן בעירובין (ק"א א') דירושלים רה"ר היא אחר שפרצו בה פרצות וכן מוכח סוגיא דפסחים (ס"ו א') ועי' תוס' שם ד"ה תוחב כו' דיש איסור רה"ר בירושלים כו' לאחר שנפרצו בה פרצות ועיין שם בי' דאיסורא דאורייתא כו' וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהל' ק"פ הל' י"ח ואף את"ל דירושלים כרמלית היא בחילוק הסוגיות והמסקנות אינו ענין לדינא דידן דהא פסק הרמב"ם בפרק כ' מהל' אבות הטומאה הל' ב' דכל שהוא כרמלית לענין שבת הוי רה"ר לענין טומאה והוא בפ"ו דטהרות וא"כ אף דאיכא למיחש לטומאה ספק טומאה טהור בנידון דידן אלא משום דכה"ג דמתני' שנמצאו איכא למיחש שמא נתקלקלה צורתה ונפסלו בנותר וזהו דאמר ויאות כו' וגרסינן לשרפה כו' שמא לא כו' וזהו דוקא למ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי משא"כ למ"ד פסול הגוף הוי אפשר לשריפה תיכף דהא לדידיה אפי' יבוא אליהו ויאמר טהורה היא אין שומעין לו ולא עדיף נמצא בעזרה וירושלים מאם בא אליהו כו' ודוחק לאוקמי' בדחויא דחיקא כיחידאה ודלא כהלכתא כדדחיק בבבלי שם (ל"ד ב') האי תנא ס"ל דאפי' פגול טעון עיבור צורה ושם אליבא אידך מ"ד דחיק לשנויי כן דהיא דעה דחויה לד"ה וכ"פ הרמב"ם שם הלכה ב' קרבן שנתפגל או נפסל ישרף מיד וכל שפסולו מספק תעובר צורתו ומה מתוק לפ"ז פסק הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין פרק י"ט הלכה ד' בשר הנמצא בעזרה איברים עולות כו' והנמצא בירושלים הכל תעובר צורתן ויצא לבית השריפה שמא נותר הוא כתב טעמא שמא נותר הוא כסוגיין דירושלמי זו דמספק טומאה ליכא למימר בב' מקומות אלו לא בעזרה ולא בירושלים כדכתיבנא והגאון בעל משנה למלך כתב שם שלא מצא דין זה אצל רבינו אם פסק כמ"ד היסח הדעת פסול טומאה או פסול הגוף וציין למ"ש הרע"ב במתני' זו והיינו שכתב דלאכלה א"א משום שכבר נפסל בהיסח הדעת ונשאר בצ"ע ולפי מאי דפרישית דברי הרמב"ם בזה הדין גופא מפורש הוא דאי הוה פסק דהיסח הדעת טומאת הגוף הוי היה לו לפסוק בכה"ג דישרף מיד ולא לומר שמא נותר כו' דאיהו גופי' פסק בפסול הגוף כמו פגול ושאר פסול דישרף מיד כדלעיל אלא ודאי ברור דס"ל כנ"ל וז"ש שמא נותר כו' וכן בפירושו למתני' זו וכתב ג"כ שמא נותר הוא וכסוגיין דירושלמי והוא דלא כהרע"ב והתוי"ט הביא פי' הרמב"ם ולא הרגיש בטעמו ובק"ע שגג בכאן ולא עיין בכמה סוגיות ונדחק מאד: חתיכות מותרות לא ממש. ובחולין בבבלי (צ"ה א') פלוגתא דרב ס"ל מותרות משום נבילה ולוי ס"ל מותרות באכילה דסתמא דסוגיין כלוי: א"ל לחד רומאי ואייתי לי'. בבבלי שם ההוא טבחא דהוי א"ל לחברי' אי הוי פייס' מינאי מי לא ספית לך משור של פטם דעבדי אתמול א"ל אכלי משופרי שופרי א"ל מנא לך א"ל דזבן פלוני נכרי
ריבבן ותקלין חדתין
ריבב"ן
שאין לוקין עליהן אבל אסור באכילה אברין נבילות ולוקין עליהן משום נבילות. ובשעת הרגל שהבשר מרובה אפילו אברין מותרין. ודוקא מותר משום נבילה אבל באכילה אסור ואע"ג דאמרינן ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה וא' בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואינו יודע איזו לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב ומותר באכילה. התם חתיכות ולא הרגיש כשנפל אבל אברין שמא נתנבלה והשליכוה ולא נפלה מידו דמתוך כובדה היה מרגיש לפיכך השליכוה לאברין: בהמה שנמצאת וכו'. בפ"ב דקדושין מייתי להא זכרים עולות ופריך זכרים עולות הוא דהוו ושלמים לא הוו אמר ר' הושעיא בבא לחוב בדמיה עסקינן וה"ק חיישינן שמא עולות נינהו ור"מ היא דאמר הקדש במזיד חילל
תקלין חדתין
מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל נפלו כדאמרינן בנמצאין בהר הבית הואיל ושווקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום מפני הטיט ואי נפול קודם הרגל הוי משתכחי בשעת כיבוד אבל הר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפרו ועוד שאין אדם נכנס באבק שעל גבי רגליו ואינו עשוי להתכבד: גמ' לא צריכא כו'. פריך על מ"ש בהר הבית לעולם חולין. וכי לא צריכא שלא יהיה בהר הבית אלא קודש דמתרומת הלשכה נקחין שם המעות והן קודש דמחוץ אסור להביא שם מעות כדתנינא בתוספתא פ"ו דברכות ולא יכנס במעות הצרורין לו בסדינו א"נ אע"ג דנימא דדוקא דרך בזיון אסור להביא לשם מעות בפרהסיא כמו בסדינו שנראה שהוא דרך גנאי כהולך לסחורה אבל בצנעה שרי מ"מ למה לעולם חולין והלא שם מעות קדש מצויין: ומשני חזקה שאין כו' עד שהוא מחללן על הבהמה תחלה. וכל המעות הנמצאים שם חולין ולפי' השני צ"ל אף על גב דברגל אפשר שיובא לשם מעות מעשר גם כן מכל מקום כיון דמעות דמקומן רק חולין ומחוצה לה בפרהסיא אסור רק בצנעא ה"ל חולין רובא ולכן הכל חולין: מתני' איברים עולות. שכן דרך העולות שכולן כליל ואין חותכין אותן חתיכות ודי להן לעשותן איברים איברים מה שאין כן חטאות שנאכלין חותכין אותן לחתיכות: בירושלים זבחי שלמים. כי שלמים נאכלים בכל ירושלים ולפיכך חוששין בבשר הנמצא שם שמא הוא שלמים ולכן דינן כשלמים: זה וזה. בין שנמצא בעזרה בין שנמצא בירושלים:תעובר צורתן. שיפסלו ודאי בנותר וכדמפרש בגמרא ומה שיש תועלת בין אם יהיה הבשר עולה או שלמים. היינו אם עבר אדם ואכלו חתיכות הנמצאות בירושלים או כהן לחתיכות הנמצאות בעזרה אינם חייבים כלום שהן שלמים משא"כ איברים הנמצאים בעזרה אם אכלן חייב שהן עולה שכולה כליל: בגבולין. בשאר מקומות: איברים נבלות. דחיישינן שמא נבילה הוא וחתכו להאכיל לחיות או למכור ואם הוא חתיכות לא חיישינן להכי דאין דרך לחתוך חתיכות אלא מה שאוכלין אותו בני אדם ואם כן בשר שחוטה הוא ומותר באכילה והיינו דוקא בעיר שכולה ישראל אבל בעיר נכרים אסור מחמת בשר שנתעלם מן העין: בשעת הרגל שהבשר מרובה. אצל בני אדם אין צריכין לחתכן חתיכות אלא שמבשלין אותן איברים ולפיכך אף איברים מותרים: גמ' ה"ג ר"א בשם רבי הושעיא היסח הדעת פסול וטעון עיבור צורה. כלומר דאיכא למ"ד דס"ל היסח הדעת פסול הגוף הוי שהוא מעלה בקדשים שנפסלין בכך ואפי' יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן אין שומעין לו ולהך מ"ד לא בעי עיבור צורה בפסול דהיסח הדעת ורבי הושעיא ס"ל כאידך מ"ד דהיסח הדעת פסול טומאה הוי מחשש שמא נטמא וכיון דלא חזינא ליה שנטמא אלא חששא בעלמא לכן א"א לשרפו בלא עיבור צורה שמא לא נטמא וזהו דאמר פסול וטעון עיבור צורה: מתני' אמרה כן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. ואי ס"ד פסול הגוף הוה ל"ל עיבור צורה: ויאות. מפרש טעמא דמתניתין דמצריך עיבור צורה לשרוף והא בנידון דידן דליכא בהא מילתא אלא ספק טומאה ומתני' איירי בעזרה וקי"ל בפסחים (י"ט ב') דעזרה רה"ר לטומאה וכן ירושלים ג"כ קי"ל דהוי רה"ר כדאמרינן בעירובין (ק"א א') וקי"ל דכל ספק ברה"ר טהור ולמה יצטרך עיבור צורה ולשרפו לדידיה דס"ל דפסול טומאה הוי: דלאכלו אי אפשר. גם דמחשש טומאה הוי טהור בכה"ג אבל יש לחוש שמא הוא נותר דהא בנמצא איירי מתני' וזהו שמא נתקלקלה צורתו לשורפו אי את יכול שמא לא נתקלקלה צורתו ולכן אי אפשר כי אם שתעובר צורתו ויצא לבית השריפה: נמצא בגבולין כו' רבי קריספא כו' איברי נבלות לוקין כו'. דלאו לאיסור אכילה בלחוד משום חששא אלא דודאי נבילה ולוקין על אכילתה דאיברין מוכיחים דודאי נבילה היא וחתכה להאכילן לחיות או למכרן לנכרים או לזרקן לאשפה: חתיכות מותרות. וכי לא ממש מותרות משום שאין דרך נבילות לחתכן לחתיכות רק לבשר שחוטה ה"נ באיברים נבילות ממש: מחרוזות מותרות. קשורות בחוט לפי שאין דרך לחרוז נבילות ולכן אף איברים מותרים בגבולין. ולי נראה דגם ארישא קאי בנמצא בעזרה וכדתנינא בתוספתא פרק בתרא דמכילתין בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותרות שאין עושין בשר הקודש מחרוזות שע"ג אשפה בכל מקום אסור: נתחלפו לו. היינו שלקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק איסורא לחומרא: ובנמצא.בשר הנמצא בקרקע בין החנויות: אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש דכיון דפריש אין כאן קבוע: הנמצא ביד נכרי כנמצא בפלטיא. והולכין אחר הרוב וקמ"ל דאף בידי נכרי מותר והוא שרוב טבחי העיר ישראל: מסמיך לרבי מנא. שר' מנא היה נשען עליו: מקטע מן סוסיה. מחתך מן סוס שלו ונשאן לחוץ: ה"ג לית הדא כו'. כלומר שנדחה דברי רבי יוחנן שהתיר נמצא ביד נכרי דהא ראינו שנכרי מוציא בשר נבילה: והוא שראהו יוצא. שם התיר ר"י ובההיא עובדא שראינו לא יצא הנכרי ממקולין של ישראל: קופר. בשר: ולא מיתן ליה. שהיו שונאים זה לזה: לחד ארמאי. לנכרי אחד שלקח מהטבח הזה בשר כמו שהיו רגילין הטבחי ישראל ליתן לנכרי בשר שימכור במקולין להשתכר בו ולטריפה ליכא למיחש דבתר רוב טבחי העיר שהם ישראל אזלינן: ולא נסבית ע"כ. שלא ברצונך לקחתי מבשר שלך: לא בשר נבילה כו'. שנתתי לנכרי: לא כולא מינה כו'. אינו נאמן זה הטבח לאסור מקולין של העיר וכי בשביל שזה הטבח הטעה את חבירו ומכר טרפה לנכרי למכרה במקולין וחבירו לקח מהנכרי נאסור בשביל זה ליקח בשר היום מן הנכרי במקולין הואיל ורוב טבחי העיר ישראל. והכי איתא הסוגיא בפרק גיד הנשה בבבלי (צה א) : נחת לתמן. לבבל וראה אותן מקילין בבשר