גמרא
תנן התם מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת איבעיא להו מפירין נדרים בשבת לצורך השבת או דלמא אפי' שלא לצורך ת"ש דתני רב זוטי דבי רב פפי אין מפירין נדרים אלא לצורך השבת אמר רב אשי הא לא תנן הכי נדרה עם חשיכה מפר לה עד שלא תחשך ואי אמרת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא מאי איריא חשכה אפי' בתוך היום אינו יכול להפר דשלא לצורך תנאי היא הפרת נדרים כל היום רבי יוסי ברבי יהודה ור"א בר' שמעון אמרו מעת לעת למ"ד כל היום אין טפי לא אפילו שלא לצורך השבת מפר למאן דאמר מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת איבעיא להו כשלא היה להם פנאי או דלמא כשהיה להם פנאי ת"ש דאיזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב זוטרא בריה דרב זעירא אפילו בנדרים שהיה להם פנאי מבעוד יום סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרי' בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא משום דמתחזי כדינא א"ל אביי כיון דסבירא לן אפי' מעומד אפי' בקרובים ואפי' בלילה לא מיתחזי כדינא אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב הלכה מפירין נדרים בלילה והא מתניתין היא נדרה בלילי שבת אלא אימא הלכה נשאלין בלילה א"ל ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל אישתיק אמר ליה אישתיק קא אמרת או שתי קאמרת אמר רב איקא בר אבין איזדקיק ליה רב לרבה בקיטונא
רשי
תנן התם. במסכת שבת בפרק בתרא: מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו ואב לבתו: ונשאלין. לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדרה מאכילה או מתכשיטין: נדרה עם חשיכה. משמע אפי' נדרים שלא לצורך השבת דמסתברא מילתא הואיל ונדרה בשבת עם חשיכה דלאו לצורך השבת נדרה דאי משום עונג אכילה ושתייה כבר אכלה מבעוד יום ואי משום תכשיטי שבת נדרה ההיא שעתא לאו זמן תכשיט הוא דהא משחשיכה רגילים להפשיט תכשיטי שבת אלא ודאי בנדרה שלא לצורך שבת קמיירי וקתני מפר לה עד שתחשך ואי אמרת שלא לצורך השבת אין מפירין בשבת מאי איריא דקתני דמשהחשיך אין יכול להפר אפי' כי נדרה בתוך השבת נמי אין יכול להפר שזה אינו לצורך השבת אלא דמדקתני דמפר לה עד שתחשך שמע מינה דמפירין אפי' שלא לצורך השבת וקשיא לרב דימי דאמר אין מפירין אלא לצורך השבת: למ"ד כל היום אין טפי לא. הלכך אפי' שלא לצורך השבת מפר שאם אינו מפר עכשיו בשבת שוב אין יכול להפר: למ"ד מעת לעת קסבר שלא לצורך השבת אין מפירין. כשנדרה בשבת מפני שיכול להפר אחר השבת: כשלא היה להן פנאי. לישאל עליהן מבעוד יום הוא דקאמר דנשאלין עליהן בשבת: או דלמא אפשר לישאל עליהן מבעוד יום. נמי נשאלין עליהן בשבת: דאיזדקיקו ליה רבנן. שנטפלו חכמים כולן להתיר לו בשבת ואפילו בנדרים שהיה לו אפשר לישאל עליהן מבעוד יום: ביחיד מומחה. לרבים הוא דנשאלין לו: אבל בג' לא. בין הדיוטות בין מומחין דכל בי תלתא מיתחזי כי דינא וקיימא לן דאין דנין בשבת: אפי' מעומד. כדאמר לעיל דרבה בר רב הונא הוה יתיב וקאים: ואפילו בקרובין ואפילו בלילה לא מתחזי כי דינא: והא מתני' היא. דקתני בהדיא מפירין בלילי שבת ומאי קמ"ל רבי אבא: אלא אימא נשאלין. נדרים לחכם בלילה: אמר רב הכי. דנשאלים נדרים בלילה: אמר ליה אישתיק. רב בשעה ששמע הדבר שתק: אמר ליה אישתיק קאמרת. כלומר מי קאמרת הוה אינש דאמרה קמיה דרב דנשאלין נדרים בשבת ושמע רב ושתק ומדאישתיק רב קאמרת דהכי סבירא ליה או דלמא הכי קאמרת דרב הוה שתי בההיא שעתא דאיתמר קמי' שמעתא ואת נפקת לברא מקמי דליפסוק למישתי ולא ידעת מאי מהדר: והתניא
רן
תנן התם. בפרק מי שהחשיך (שבת קנז.) : מפירין נדרים. בעל לאשתו: ונשאלים. נדרים לחכם: מפירין נדרים בשבת לצורך השבת. הא דקתני לצורך השבת אכולה מתניתין קאי דאפי' הפרה דוקא לצורך השבת או דלמא אפי' שלא לצורך השבת דלא קאי אלא אשאלה משום דכיון דצריך חכם או שלשה הדיוטות מיחזי כדינא א"נ שאין שעה עוברת לשאלה: אפי' בתוך היום נמי לא יפר דשלא לצורך הוא. דכיון דעם חשיכה נדרה מאי צורך שבת יש בהפרתה אלא ודאי אפי' שלא לצורך מפר לפי שהזמן עובר וכדקתני שאם חשכה ולא הפר שוב אינו יכול להפר וכדמסקינן בפלוגתא דהנך תנאי תליא: תנאי היא. ולא קשו מתניתין וברייתא דתני רב זוטי אהדדי דפלוגתא דתנאי היא למ"ד כל היום כולו טפי לא מפר אפי' שלא לצורך השבת דכיון שהזמן עובר הקילו להפר שלא לצורך משא"כ בשאלה דאפשר בחול למ"ד מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא כיון דאפשר בחול הלכך לענין הלכה לדידן דקיי"ל דהפרת נדרים כל היום ותו לא מפירין נדרים בשבת אפי' שלא לצורך השבת: אתבעי להון בשלא היה אפשר להן מבעוד יום. כגון שנדרה ערב שבת עם חשכה א"נ דלא אזקיק לה חכם מבעוד יום ואסיקנא דאפי' בנדרים שהיה להן אפשר מבעוד יום נשאלין לצורך השבת: ביחיד מומחה אין בשלשה לא משום דמתחזי כדינא. וקיימא לן דאין דנין בשבת אבל ביחיד מומחה אפי' למאן דסבירא לי' דמאי מומחה סמוך וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד לא מנכרא מילתא ולא מחזי כדינא: כיון דסבירא לן אפי' מעומד. ואילו לדינא אמר בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל:) דישיבה בעיא: ואפי' בקרובין. שפסולין לדין: ואפי' בלילה. שאינה כשרה לדין: לא מחזי כדינא. דאיכא הכירא טובא: והא מתניתין היא. ומאי קא משמע לן רב: אלא אימא הלכה נשאלין נדרים בלילה. ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דבעינן חכם או שלשה הדיוטות דדמי לדינא אפילו הכי נשאלין בלילה: אשקיין קאמרת. רב הונא שאל את רבי אבא מה שאתה שואלני אמר רב הכי משום דס"ל הא שמעתא ולהשקות לי כוס קאמרת או אשתיקן קאמרת שאתה תמה היכי אמר רב הכי ונתכוונת לשתק אותי ולפי פירוש זה לא גרס ת"ש אלא הא דרב איקא מימרא באפי נפשה היא ואית דגרסי אמר רב הכי אמר ליה אישתיק א"ל אשקיין קאמרת או אשתקך קאמרת אמר ליה ת"ש דאמר רב איקא וכו' וה"פ אמר רב הכי רבי אבא שאל לרב הונא אם שמעה מרב בפירוש והשיב לו רב הונא דאיהו אמר קמיה דרב ורב שתק ושאל לו ר' אבא לרב הונא הא דשתק לך רב משום דהודה לדבריך כאדם האומר לחבירו אשקייך או דלמא האי דשתק לך משום שרצה לשתקך ולא חש להשיבך ומייתי ת"ש דרב גופיה עבד עובדא להתיר נדרים בלילה: בקיטונא
גמרא
בקיטונא דבי רב עומד יחידי ובלילה אמר רבה אמר רב נחמן הלכה נשאלין נדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפי' היה להן פנאי מבעוד יום עומד והתניא ירד ר"ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה מיעקר נדר' בעינן ובעי עיוני אהכי ישב ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה ואפילו מעומד א"ל רבא לרב נחמן חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא ואמר איזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת דתני רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא אמר רב זביד מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין זה נדר לא אמר כלום יפה עשית ואין כמותך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין: לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בש"א בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו ובה"א אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתני' זה הדבר החכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול ומה חכם שאין מפר מתיר בעל שמפר אינו דין שמתיר ת"ל זה
רשי
והתניא. במסכת עירובין (דף סד:): ירד ר"ג וישב כו'. אלמא דבעי ישיבה: ר"ג סבר פותחין בחרטה. דצריך החכם לפתוח לו בתחלת הנדר ולהעמיד תחילת הנדר בטעות שיהא מתחרט על כך כדאמרינן אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה דהשתא עקר ליה לנדריה לגמרי דכמאן דלא הוי נדר דמי הלכך הואיל ולא אפשר בהיתר אי לאו דמיעקר נדרא בעי עיוני טפי למיעקרי' ואהכי ישב: ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה. ואי לא אמר בפירו' מיחריטנא [לא] שרינן ליה ולא בעי לעיוני ויכול להפר אפילו מעומד: ואמרו ליה זיל בעי רחמי אנפשך. כך פתחו לו בחרטה: הא לא חדלת. אלא נדרת אית בך חטא: אי אפשי שתידור לא אמר כלום. דאין הפרה בלשון הזה: ואם בא לקיימו ואמר לה יפה עשית שנדרת ואין כמותך אשה חשובה לפי שנדרת ואם לא נדרת אני הייתי מדירך שכל כך ישר בעיני: דבריו קיימין. דאין לך קיום גדול מזה: טלי ואכלי טלי ושתי. להכי נקט הכי משום דהוו דברים שיש בהם עינוי נפש וצרכי שבת נינהו: וצריך שיבטל בלבו. שיאמר בלבו מופר ליכי: חכם שאמר בלשון בעל. מופר ליך: ובעל שאמר בלשון חכם. מותר ליך: זה
רן
בקיטונא דבי רב. בחדר של בית המדרש: ה"ג ר"ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח מתוך הנדר ולפי שצריך לעיוני בפתחא ירד מן החמור וישב: ורב נחמן סבר פותחין בחרטה. הלכך אפילו מעומד ולא פירש כן רש"י ז"ל בפרק הדר (ערובין סד:) וכתב הרשב"א ז"ל דלדידן דקיימא לן פותחין בחרטה כיון דמעיקרא דמילתא פותחין בחרטה ולא בעינן יושב אפילו לא נתחרט ואנו צריכין לחזר אחר פתחים להתירו לא בעיא יושב דכיון דעיקר דינא מעומד סוף דינא מעומד ולפי שלא ירדתי לטעמו איני אומר כן: חזי מר ההוא צורבא מרבנן דקאמר. דבמערבא אמרי שהנודר חוטא הוא: תניא האומר לאשתו. אחר שנדרה כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי אין רצוני שתהא נודרת מכאן ואילך אף על גב דמשמע ממילתיה דמאי דנדרה עד השתא ניחא ליה ומקיים להו לנדריה שנדרה עד עכשיו אפילו הכי לא אמר כלום שאין זו הקמה ואילו רצה אח"כ להפר ביום שמיעה רשאי אבל אם אמר לה יפה עשית (אין כמותיך) כשנדרת נדרים הללו אי נמי דאמר לה אין כמותיך אי נמי דאמר לה אם לא נדרת אני מדירך דבריו קיימין דכל הני לישני הקמה משמע ולפי פי' זה כולה ברייתא בהקמה אלא דלישנא דרישא לא מהני בה והני לישני דסיפא מהני בה ולהאי פירושא לא גרסינן בהך ברייתא אין זה נדר לא אמר כלום דלישנא דאין זה נדר לא משמע אלא בנדרים שנדרה כבר ומאן דגריס ליה מפרש לברייתא הכי האומר לאשתו בנדרים שעברו אי אפשי שתדורי כלומר אי אפשי בהן אי נמי דאמר לה אין זה נדר לא אמר כלום דבהפרה לשון מפורש בעיא וכי קתני כל נדרים שתדורי עתיד במקום עבר הוא ושנדרת קאמר ואשכחן טובא דכוותיה אי נמי שתדורי דוקא ואליבא דר"א דאמר בעל מפר נדרים שלא חלו וסיפא קתני דנהי דבהפרה בעיא לשון מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמן קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים בלבו אבל בהפרה כיון דקי"ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור: תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול. הא דאסרינן למימר הכי לאו משום גזירה דהיתר נדרים דחכם הוא דהא כיון דאמר לה טלי אכלי לצורך השבת הוא ואפילו בשאלה שרי אלא טעמא דמילתא דכיון דאפשר לשנויי משנינן: וצריך שיבטלנו בלבו. דאע"ג דאמר לה טלי ואכלי צריך שיאמר בלבו שיהא הנדר בטל: ובחול מוציא בשפתיו. אם נדרה בחול צריך להוציא ההפרה בשפתיו: אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד חול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו כיון שאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי דהך ברייתא נמי אאידך קיימא ואית דגרסי ולערב בחול מוציא בשפתיו וכולה אנדרה בשבת קאי דנהי דבשבת משתריא בביטול שבלב לערב בחול צריך שיוציא בשפתיו ולא נהירא דאי הכי מאי אחד זה ואחד זה דקאמרי ב"ה אלא ודאי לא גרס לערב ומקשו הכא היכי אמרי ב"ה אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו נהי דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מי עדיף לישנא מאין כאן נדר ואי אפשי שתדורי דאמרינן לעיל לפום פירוש בתרא דכתבינן בההיא דלא מהני בהפרה וכ"ת שאני התם שלא בטלו בלבו הא תניא לקמן דהפרה בלב לא מהניא והא לאו קושיא היא דכי אמר לקמן הפר בלבו אינו מופר ה"מ היכא דלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני דנהי דאי אפשי שתדורי ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו אי אפשי שתדורי ואין זה נדר כך העלו בתוספות ויש לרמב"ם ז"ל בזה דרך אחרת שאינה מחוורת וכבר השיגו בה הראב"ד ז"ל וכי קתני בברייתא דלעיל לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול לאו למימרא דבחול צריך למימר הכי דהא אמרי ב"ה דבין בשבת בין בחול כל שאמר לה טלי ואכלי ובטל בלבו סגי אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר: אמר ר' יוחנן חכם שאמר בלשון בעל. דהיינו מופר ליך ובעל שאמר בלשון חכם שאמר מותר ליך לשון בעל מפורש הוא בכתוב דהיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר ליך משמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו ובירושלמי