גמרא
מתני' הנודר מן הבית מותר בעלייה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עלייה בכלל הבית הנודר מן עלייה מותר בבית: גמ' מאן תנא בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העלייה אמר רב חסדא רבי מאיר היא דאי רבנן האמרי רבנן עלייה בכלל הבית למה לי קרא בבית לריבויא אביי אמר אפי' תימא רבנן בעיא קרא דסלקא דעתך אמינא בבית ארץ אחזתכם כתיב דמחבר בארעא שמיה בית עלייה הא לא מחבר בארעא כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה טעמא דא"ל בית שבביתי אני מוכר לך אבל בית סתם אינו מראהו עלייה לימא רבי מאיר היא אפילו תימא רבנן מאי עלייה מעולה שבבתים: מתני' הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי רבי מאיר וחכ"א דרגש בכלל מטה הנודר מן הדרגש מותר במטה: גמ' מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא אמרו ליה רבנן לעולא הא דתנן כשהן מברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש כולה שתא לא יתיב עלה ההוא יומא יתיב עלה מתקיף לה רבינא מידי דהוה אבשר ויין דכולה שתא אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ההוא יומא אנן יהבינן ליה אלא הא קשיא דתניא דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו ואי אמרת ערסא דגדא הוא והתניא הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך הבית הוא כופה הא לא קשיא מידי
רשי
מתני'מותר בעלייה. שאין עלייה בכלל בית: הנודר מן עלייה כו'. דברי הכל אין בית בכלל עלייה: גמ'ר"מ היא. דאמר עלייה לאו בכלל בית היא: דאי וכו'. בבית ארץ משמע דמחובר בארעא הוי בית: עלייה דלא מיחבר בארעא לא הוי בכלל בית ארץ ולהכי בעי קרא לרבויי דהואיל דסמיכא אקירות הבית מטמאה: האומר לחבירו בית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה. משום דאמר בית בביתי משמע עלייה בתוך ביתי: טעמא דאמר בית בביתי הא אם אמר בית סתם אין יכול להראות לו עלייה. דאין עלייה בכלל בית: לימא ר"מ היא. דאמר אין [עלייה] בכלל [בית]: אפי' תימא רבנן. לא תימא עלייה ממש מאי עלייה דקתני: מעולה שבנכסיו. הבית המשובח שבבתיו צריך ליתן לו היכא דקאמר בית בביתי אבל אי הוה אמר בית סתם היה יכול להראות לו עלייה ממש דעלייה בכלל בית: מתני'מותר בדרגש. דאין דרגש בכלל מיטה: דרגש בכלל מיטה. ואסור אבל הנודר מן הדרגש דברי הכל אין המיטה בכלל דרגש: גמ'ערסא דגדא. מיטה שעורכין אותה למזל ואין שום אדם ישן עליה: כשהן מברין אותו. לכ"ג כשהוא אבל: כל העם כו' יתיב עליה. בתמיה מכלל דדרגש לאו ערסא דגדא הוא: אנן יהבינן ליה. משום דכתיב ויין למרי נפש ה"נ אף על גב דכולה שתא לא יתיב עליה השתא יתיב: לא היה כופהו. ממש הכרעים מלמעלה: אלא זוקפו. שמעמידו על שני כרעיו ודיו: ואי אמרת ערסא דגדא. דמיטה חשובה היא כ"כ אמאי אין צריך לכפותה: והתניא וכו'. וזו נמי הואיל ומיטה חשובה היא צריך לכפותה אלא שמע מינה דרגש לאו ערסא דגדא הוא: המיוחדת
רן
מתני' מן הבית מותר בעלייה. דלרבי מאיר עלייה ליתא בכלל בית ורבנן פליגי עליה דסבירא להו דעלייה בכלל בית מיהו מודו דהנודר מן העלייה מותר בבית: דרגש. מפרש בגמ': מותר ליכנס לתחומה. תוך אלפים אמה הסמוכים לעיר: לעיבורה. תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר: מן האגף ולפנים. מסתימת הדלת ולפנים אבל מה שעומד לחוץ כשהדלת נועלת מותר בו: גמ' בבית דכתיב בנגעי בתים דהיינו בבית ארץ אחוזתכם לרבות את היציע. כך היא הגירסא בנסחאות ואמרו בתוספות דלא גרסי' ליה דהא בת"כ תניא איפכא בקירות הבית ולא בקירות היציע ולפיכך כתב הרב ר' משה בר שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא יציע אלא צבוע כלומר בית צבוע במיני צבעונים ואצטריך לרבויי דסד"א נילף מנגעי בגדים שהצבועים אינן מטמאין בבגדים דכתיב צמר ופשתים מה פשתים שלא נשתנו אף צמר שלא נשתנה קמ"ל רבויא: בבית ארץ כתיב. כלומר בית המחובר לארץ: מראהו עלייה. אם רצה מוכר אומר לו ללוקח עלייה מכרתי לך אע"ג דגריעא דיד לוקח על התחתונה: לימא ר"מ היא ולא רבנן. דלרבנן אע"ג דלא אמר בית בביתי אלא בית אני מוכר לך מראהו עלייה דהא לדידהו עלייה בכלל בית: מאי עלייה מעולה שבבתים. וה"ק מראהו עלייה ע"כ של מוכר דכיון דאמר ליה בית בביתי צריך לברור לו המעולה ודוקא דאמר בית בביתי הא אמר בית סתם לא אלא מראהו גרוע והך מסקנא דהכא מחלפא אמסקנא דפ"ב דמנחות (דף קח:) דאמר התם שור בשורי הקדש הגדול הקדיש תור בתורי קאמר ואקשינן עליה מהא דאמר רב הונא בר חייא משמי' דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה מאי לאו עלייה ממש ופרקי' לא מאי עלייה מעולה שבנכסיו מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך נפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך מת מראהו מת ואם איתא ליחזי הי נפל והי מת אמר ליה לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא יד בעל השטר על התחתונה ולפום הך מסקנא דאמרי' דעלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא לאוקמה לדרב הונא כרבנן דאם כן למה לי בביתי דקאמר אפי' בית נמי עלייה בכלל בית הוא ואי הכי אפשר דקיימא לן כר' מאיר מיהו כתב הרמב"ן דאפי' למסקנא דהתם הא דרב הונא כרבנן אתיא דאיכא למימר דהאי דנקט בית בביתי ולא נקט בית סתם לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בית סתם דמראהו עלייה דגריעא אלא אפי' כי אמר בית בביתי דבכי האי גוונא למעליותא משמע כדאמרי' התם הגדול הקדיש אפי' הכי גבי לוקח מראהו עלייה דגריעא הילכך כיון דלפום מסקנא דהתם איכא למימר דמימריה דרב הונא כרבנן אתיא נקיטינן כוותייהו דעלייה בכלל בית וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכות נדרים הלכה ט"ו] : ערסא דגדא. נוהגין היו להציע מטה למזל הבית גדא מזל ודומה לו בסוף פרק במה אשה יוצאה (שבת דף סז.) גד גדי וסנוק לא: כשהיו מברין אותו. לכהן גדול [צ"ל למלך] שאירע לו אבל ומתני' היא בפרק כהן גדול: כולה שתא לא יתיב עלה. עד עכשיו לא ישב על אותו מטה. שהרי מונחת היא לשר הבית והשתא דאבל הוא יתיב עלה מהיכא תיפוק לן: נוטל קרביטיו. מתיר
גמרא
מידי דהוה אמטה המיוחדת לכלים דתניא אם היתה מטה המיוחדת לכלים אין צריך לכפותה אלא אי קשיא הא קשיא דתניא רשב"ג אומר דרגש מתיר קרביטיו והוא נופל מאליו ואי דרגש ערסא דגדא הוא קרביטין מי אית ליה כי אתא רבין אמר שאילתיה לההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא שמיה דהוה שכיח בשוקא דצלעי ואמר לי מאי דרגש ערסא דצלא איתמר איזהו מטה ואיזהו דרגש אמר רבי ירמיה מטה מסרגין אותה על גבה דרגש מסרגין אותו מגופו מיתיבי כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם בעור הדג ואי מטה מסתרגת על גבה למה לי שיפת עור הדג אלא הא והא מגופן מטה אעולי ואפוקי בבזיני דרגש אעולי ואפוקי באבקתא א"ר יעקב בר אחא אמר רבי מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו א"ר יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כרשב"ג: מתני' הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה של עיר ואסור ליכנס לעיבורה אבל הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים: גמ' מנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי א"ר יוחנן דאמר קרא ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש"מ בעיבורה אימא אפי' בתחומה הא כתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר: הנודר מן הבית אינו אסור אלא מן האגף ולפנים: אבל מן האגף ולחוץ לא מתיב רב מרי ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לביתו ויסגיר ת"ל אל פתח הבית אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר תלמוד לומר מן הבית עד שיצא מן הבית כולו הא כיצד עומד בצד המשקוף ויסגיר ומנין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת השקוף והסגיר שהסגירו מוסגר ת"ל והסגיר את הבית מכל מקום שאני גבי בית דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו: מתני'
רשי
המיוחדת. ליתן עליה כלים והואיל ואין ישנים עליה אין צריך לכפותה: קרביטין. לולאות שבו: קרביטין מי אית ליה. הכי קים להו דלא הוו להו קרביטין שאינה עשויה להתפרק אלא עומדת מוצעת לעולם: רבן שמעון אומר אין צריך לזוקפה. אלא הוא האבל נוטל קרביטין והיא נופלת: דצלעי. מוכרי עורות: ערסא דצלא. של עור שישן עליה אבל אינה חשובה כל כך ולהכי הואיל ואינה חשובה לא היה כופה אלא זוקפה ודיו והלכך אמרי' במתני' דמותר בדרגש שאינה מטה חשובה וערסא דצלא אית לה קרביטין ופליג רשב"ג בגמרא ואמר דבעי כפיה כל כך שמתיר קרביטין והעור נופל מאליו לפי שיש רצועות סביב לעור ומותחין אותו בין ארוכות המטה וקושרין הרצועות בארוכות ושוכבין עליו וכשמתירין הרצועות והעור נופל אין לך כפיה גדולה מזו: מטה מסרגין אותה על גבה. שכורכין הבגד או העור שישנים עליו סביב אותם עצים שעומדים מראשותיו ומרגלותיו נקובים ומכניסין המשיחות שבבגד או שבעור לתוך אותן נקבים: משישופם בעור הדג. שמשפשף העצים של מטה הארוכות והקצרות בעור הדג כדי לעשותן צהובין וחלקים: למה לי שיפת עור הדג. והלא העור מכוסה מן החבלים או מן הבגד או מן העור: הא והא. מסתרגין מגופן: לעיולי ולאפוקי אבזיוני. שמכניסין ראשי המשיחות שבבגד דרך הנקבים וקושרים זה בזה: אעולי ואפוקי באבקתא. שקושרין לו לאות בעצי המטה מראשותיו וממרגלותיו ומכניסין ראשי משיחות בנקבים וקושרין בלולאות והיינו קרביטין: שנקליטיה יוצאין. כדאמרי' התם נקליטין שנים ואותה מטה אין אדם יכול לכפותה מפני נקליטיה אלא זוקפה על ב' מרגלותיה ומניחה ודיו: הלכה כרבן שמעון. דאמר מתיר קרביטין: מתני'לתחומה. בתוך אלפים אמה: לעיבורה. היינו פגום נכנס פגום יוצא של אותה העיר: גמ'אלא שמע מינה בעיבורה הוה קאי. וקרי ליה ביריחו: אימא ואפילו בתחומה. הוי בתוך העיר והאי דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו בתחומה הוה קאי: תחומה אקרי חוץ לעיר דכתיב ומדותם מחוץ לעיר: מן האגף ולפנים. מן סגירת הפתח ולפנים אגף כמו (יומא יח.) הגפת דלתות אבל מן האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור: יכול ילך לביתו ויסגיר. ע"י שלוחו: ת"ל אל פתח הבית. של מנוגע צריך לעמוד: הכי גרסינן על השקוף. על עובי המפתן: עד שיצא מן השקוף. דעל השקוף איקרי בית: בצד השקוף. מבחוץ מדקאמר עד שיצא מן הבית כולו אלמא דשקוף נמי הוי בית ואמאי הנודר מותר מן האגף ולחוץ: שאני גבי בית וכו'. אבל גבי נדרים מותר מן האגף ולחוץ שקוף היינו אסקופה משקוף מה שעל הפתח: מתני'
רן
מתיר קרביטיו דהיינו לולאותיו בימי אבלו: קרביטין מי אית ליה. הרי כשאר מטות הוא עשוי: בשוקא דצלעי. מעבדי עורות: ערסא דצלא. מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצים לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותן נופל מאליו והן הן קרביטיו וכדי שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסרוגו למעלה אמר תנא קמא דאינו כופהו וקאמר ר"ג דמתיר קרביטיו והוא נופל: מטה מסרגין אותה על גבה. החבלים מרכיבים על ארוכות המטה: דרגש מסרגים אותו מגופו. שיש נקבים בארוכותיו ותוחבים בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבין ואין מרכיבין הרצועות ע"ג ארוכות המטה: והעריסה. עריסת תינוקות: משישופם בעור הדג. כדי להחליק הארוכות ליפותן: למה לי שיפת עור דג. והרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבי המטה: אעולי ואפוקי בבזעים. בנקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל: באבקתא. לולאות תלוין בנקבי ארוכותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור: שנקליטיה יוצאין. נקליטין ב' עצים ארוכין שמעמידין אותם במטה אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה ומופצלין הן בראשיהן ומניחין קנה מזה ומזה ועליו פורשין הכילה ויש שמחברין אותן נקליטין למטה והיינו [יוצאים] שמחוברין ויוצאין מן המטה עצמה ואין יכול לכפותה מפני נקליטיה ומשום הכי זוקפה ודיו: מנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי וכו'. אלא ש"מ בעיבורה תוך ע' אמה ושירים של יריחו היה יושב: הא כתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר. אלמא תחום העיר חוץ לעיר מיקרי ואינו מן העיר: ילך לביתו ויסגיר. על ידי חבל ארוך: ת"ל אל פתח הבית. דמשמע שצריך לעמוד על הפתח בשעת הסגר: אי אל פתח הבית. כלומר אי כתביה לחודיה ולא כתב מן הבית ה"א שיעמוד על האסקופה תחת המשקוף ויסגיר להכי איצטרי' מן הבית ללמד שצריך לצאת חוץ לאסקופה שתחת המשקוף ומדאצרכיה הכי אלמא כל שתחת המשקוף אע"פ שהוא מן האגף ולחוץ הוי בכלל בית: שאני גבי בית. דכתיב קרא מן הבית עד שיצא מן הבית כולו דכיון דכתב רחמנא מן הבית יתירא לרבויי יציאה אחרת אתא והיינו שיצא מכל מה שתחת המשקוף דהא אי לא כתיב מן הבית אלא ויצא הכהן אל פתח הבית הוה אמינא דעומד תחת המשקוף ומסגיר אע"ג דכתיב ויצא דמן האגף ולחוץ כלחוץ. ומכאן לאותן שנשבעין לעמוד בבית אחד דמן האגף ולפנים מותרים מן האגף ולחוץ אסורין: מתני'