הלימוד היומי כ' תמוז ה'תשפ"ד

גמרא
מתני' הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מסתוניות מותר בחומץ סתוניות רבי יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו ונודר הימנו אסור ביוצא הימנו וחכמים מתירים: גמ' [חכמים] היינו ת"ק איכא בינייהו הדא דתניא כלל זה אר"ש בן אלעזר כל שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול כגון תמרים ודבש תמרים נדר בו אסור ביוצא ממנו נודר מיוצא ממנו אסור בו כל שאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול נודר בו אין אסור אלא ביוצא ממנו שלא נתכוון זה אלא ליוצא ממנו: מתני' הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן החומץ מותר בחומץ סתוניות מן הכרישין מותר בקפלוטות מן הירק מותר בירקות השדה שהוא שם לוויי: גמ' תניא הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא איזיל בתר רובא קא משמע לן ספק איסורא לחומרא הנודר מן הירק בשאר שני שבוע אסור בירקות הגינה ומותר בירקות השדה ובשביעית אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגינה אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל לא

רשי
מתני'מן הסתוניות. היינו ענבים קשים שמניחן בכרם כל ימי הסתיו ועושין מהן חומץ: כל ששם תולדתו קרויה עליו. כגון חומץ זה שיצא ממנו קרוי נמי על שם אמו חומץ סתוניות ולא חומץ סתם: נדר ממנו אסור ביוצא וכו'. והכי נמי כי נדר בסתוניות אסור נמי בחומץ היוצא ממנו: וחכמים מתירין. וקא פריך בגמרא היינו תנא קמא דקתני מותר בחומץ סתוניות: גמ'נדר בו. בתמרים: אסור ביוצא ממנו. בדבש תמרים: כל שאין דרכו לאכול. כגון סתוניות דדרך היוצא ממנו לאכול והן עצמן אין דרכן לאכול. תנא קמא דמתניתין דאמר מותר בחומץ סתוניות לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר אלא קסבר נדר בו אין אסור אלא בו אע"ג שאין דרכו לאכול וחכמים תנא בתרא אית להו דרבי שמעון בן אלעזר ודקתני וחכמים מתירים בו בגופו אבל ביוצא ממנו לא דאין אסור אלא ביוצא ממנו והיינו כר' שמעון בן אלעזר דאמר לא נתכוון זה כו' ורבי יהודה בן בתירא היה אוסר בו וביוצא הימנו: מתני'מן השמן. משמע שמן זית להכי מותר בשמן שומשמין: כרישין. קטנית: מותר בירקות השדה. דהיינו שם לוויי ירק השדה ולא ירק סתם: גמ'מותר בשמן שומשמין. לפי שאין מצוי בא"י שמן שומשמין אלא שמן זית ובאותו שמן נדר: מזה ומזה. משמן זית ומשמן שומשמין: ספק איסורא לחומרא. ומשמן שמסתפקין בו נדר בין רב בין מעט: אסור בירקות הגינה. גרי"ס המור"ה במסכת"א ז"ו ומותר בירקות השדה שעליהן סומכין בשביעית שהפקירו הגנות לעניים ואין מסתפקין אלא בירקות השדה: לא

רן
כולי האי לדיוקא משמע דדעתיה אכל מאי דנפיק מינייהו וכי תימא תינח בשאני טועם כיון דלא צריך וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאני אוכל מאי איכא למימר דהא כיון דלא סגי ליה אם אמר קונם פירות האלו דאי הכי משמע בין באכילה בין בהנאה ואיהו לא בעי למסרינהו אלא באכילה הלכך כי אמר שאני אוכל ליכא שום הוכחה למיסר אפילו ביוצא מהן איכא למימר דכיון דהוה מצי למימר קונם פירות האלו באכילה עלי וקאמר שאני אוכל אף יוצא מהן משמע ואמרו לפי זה דבשבועה דלא מצי למימר באכילה עלי דלשון נדר הוא ועל כרחיה אית ליה למימר שאני אוכל לא מיתסר ביוצא מהן ואחרים אומרים זה הוא דעת הרמב"ם ז"ל דלא שנא נדר ולא שנא שבועה דלאו משום יתורא דלישנא הוא אלא שהלשון בעצמו מוכיח כן דלשון שאני אוכל ושאני טועם משמע שאוסר כל אכילה וטעימה הבאה מהם: מתני' הנודר מן התמרים וכו' מסתוניות מותר בחומץ סתוניות. סתוניות ענבים שאינם מתבשלים ועומדים בימי החורף: כל ששם תולדתו קרויה עליו. כגון דבש תמרים וחומץ סתוניות: וחכמים מתירים. בגמרא פריך היינו ת"ק ואיכא למידק תנא קמא מני לא ר' יוסי ולא רבנן דהא אמרינן לעיל בפלוגתא דקום וחלב דכל היכא דקרו ליה קומא דחלבא אסור אפילו לרבנן ודבש תמרים וחומץ סתוניות ליתסר מהאי טעמא [י"ל] דלא דמי דאילו גבי קום דחלב הקום לא נשתנה מצורה לצורה דמעיקרא נמי כשהיה מעורב בחלב באותה צורה עצמה היה אבל הכא הרי נשתנה הגוף. הרשב"א ז"ל. ועוד דבקום כי קרי ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרו ליה ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה אבל הכא כי אמרו דבש תמרים וחומץ סתוניות לא שיהא עדיין תורת תמרים וסתוניות עליהן אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר: גמ' חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו הא דתניא כלל אר"ש [ב"א] כל שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול כגון תמרים ודבש תמרים נדר בו אסור ביוצא ממנו [ביוצא ממנו] אסור בו וכל שאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול נדר בו אסור ביוצא ממנו. כך גרסינן בהלכות הרמב"ן ז"ל וה"פ דבהא פליגי ת"ק פליג אדרשב"א בתרווייהו דסבירא ליה לתנא קמא דבין דרכו לאכול בין אין דרכו לאכול אסור בו ולא ביוצא ממנו ורשב"א סבירא ליה דבשדרכו [לאכול] ודרך היוצא ממנו לאכול אסור בשניהם ובשאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול אסור ביוצא ממנו ולא בו ובהא מפיך ליה לת"ק לגמרי ור' יהודה בן בתירא סבר לה כר"ש בדרכו [לאכול] ודרך היוצא ממנו לאכול דאסור בשניהם ופליג עליה בשאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול דרבי יהודה בן בתירא לא שני ליה ומיתסר נמי בתרוייהו ולרשב"א שני ליה ולא מיתסר אלא ביוצא ממנו ורבנן בתראי דמתני' היינו ר' שמעון בן אלעזר ושריותא דידהו קאי אאין דרכו לאכול דשרי הוא גופיה ומשמע לי דמשום הכי משמע ממלתייהו דאהאי גוונא מדקתני סתמא וחכמים מתירים דמשמע דאתרוייהו פליגי ובמאי [דשוו] ת"ק ור' יהודה לאיסורא שרו אינהו ומש"ה פשיטא דאסתוניות קאי דאיכא טעמא להיתרא דמשום שאין דרכו לאכול איכא למימר דלא נתכוון אלא ליוצא מהן דאתמרים דשוו נמי תרווייהו לאיסורא ליכא למימר דשרו רבנן בתראי מן התמרים דלישרי בתמרים גופייהו ליכא טעמא להיתרא: ולענין הלכה קיימא לן כתנא קמא דבין בתמרים בין בסתוניות אינו אסור אלא בהן אבל לא בדבש וחומץ שלהן: מתני' הנודר מן היין מותר ביין תפוחים. דכיון שיש לו שם לויי לא מיקרי יין סתם: מותר בקפלוטות. דלא הוי בכלל כרישין: מותר בירקות השדה. דסתם ירק לא משמע אלא ירק גינה: אספרגוס. מין כרוב הוא: אסור מן המקפה. תבשיל עב של גריסין ואסור משום דקרו ליה מקפה דגריסין: ר' יוסי מתיר. דבאתריה קרו למקפה מקפה ולגריסין גריסין: אסור בשום. משום דמקפה כולל כל דבר קפוי ועבה ושום נמי קרוי מקפה על שם שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך: מותר לכוס חיים. שהכוסס אינו כוסס אחת אחת בפני עצמה אבל פת כיון שהוא גוף אחד חיטה מיקרי והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם חטה ואת מר כן בתמיה אמר רבי יוסי ארחא דבר נשא מחמי פיתא נקטה ומימר בריך דברא הדא חיטתא: גמ' מותר בשמן שומשמין. דבא"י אינן מסתפקין כלל אלא בשמן זית: ספק איסורא לחומרא. וכיון דאיכא מיעוטא דמסתפקי מההוא מינא איכא לספוקי דלמא אפי' לאלו נתכוין: אסור בירקות הגינה. דסתם ירק של גינה משמע ולא ירק שדה שיש לו שם לווי מיהו אפ"ה הנודר מן היין אסור בחמרא מבשלא וכן כתב הרמב"ן ז"ל ולא דמי לירקות השדה דהני מינא אחרינא נינהו אבל חמרא וחמרא מבשלא חד מינא נינהו ומפני שנתבשל לא הפסיד שמו: בשביעית אסור בירקות השדה. אם נדר בשביעית א"א לומר שנתכוון לירק גינה דהא אין זורעין ולא נוטעין בשביעית אלא ודאי לירק השדה שעולה מאליו נתכוון: אבל

גמרא
לא שנו אלא במקום שאין מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ לארץ אסור כתנאי אין מביאין ירק מן חוצה לארץ לארץ רבי חנניה בן גמליאל אומר מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ מ"ט דמאן דאמר אין מביאין אמר רבי ירמיה משום גוש: מתני' מן הכרוב אסור באיספרגוס מן האיספרגוס מותר בכרוב מן הגריסין אסור במקפה ורבי יוסי מתיר מן המקפה מותר בגריסין מן המקפה אסור בשום ור' יוסי מתיר מן השום מותר במקפה מן העדשים אסור באשישים ר' יוסי מתיר מן האשישים מותר בעדשים חטה חטין שאני טועם אסור בהן בין קמח בין הפת גריס גריסין שאני טועם אסור בהן בין חיין בין מבושלין רבי יהודה אומר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים: גמ' תניא ר' שמעון בן גמליאל אומר חטה שאני טועם אסור לאפות ומותר לכוס חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר לאפות חטה חטין שאני טועם אסור בין לכוס בין לאפות גריס שאני טועם אסור לבשל ומותר לכוס גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל גריס גריסין שאני טועם אסור בין לבשל בין לכוס: הדרן עלך הנודר מן המבושל

רשי
(גמ')לא שנו. דשביעית מותר בירקות הגינה אלא במקום שאין מביאין ירק מח"ל דכיון שאין מביאין ודאי לא נדר אלא מאותם שמסתפקים שם היינו מירקות השדה ולהכי מותר בשל גינה: אבל במקום שמביאין כו' אסור. אף בירקות הגינה הואיל ורגילין לאכול שם בין ירקות השדה בין ירקות הגינה דודאי אדעתא דהכי נדר: כתנאי כו'. לדעתא דמ"ד אין מביאין ירקות כו' לדידיה מותר בירקות גינה ואסור בירקות שדה דכיון דאין מביאין לאו עליה נדר ולמ"ד מביאין אסור אף בירקות גינה: משום גוש. שמא יש מעפר חוצה לארץ בעיקרייהו וטמא משום ספק מת: מתני'אסור באיספרגוס. דהוי בכלל כרוב דמין כרוב הוא: מותר בכרוב. דאין כרוב בכלל איספרגוס: אסור בשום. שנותנים ממנו בקדרה דהיינו בכלל מקפה: מותר במקפה. דאין מקפה בכלל שום: אסור במקפה. של גריסין: מותר בגריסין. ד"ה דאין גריסין בכלל מקפה: מן המקפה. של גריסין: ר' יוסי מתיר. דקסבר אין מקפה בכלל גריסין: אסור בשום. של מקפה: אסור באשישים. בפת שמעורב בו קמח עדשים דיש בכלל עדשים אשישים: ומן אשישים כו'. דברי הכל היא: ר' יהודה אומר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס. חטה וגריס סתם דלא אמר חטה חטין גריס גריסין דקסבר [ר"י גריס או חטה] מבושלים משמע חיין לא משמע ור' יהודה לא פליג עליה דתנא קמא: גמ'אסור לאפות. דאדעתא דהכי אמר חטה כדי לאפות דחטה גרגיר א' משמע ומגרגיר לא קאמר: חטין. משמע חיין: גריס. משמע מבושל: גריסין. משמע נמי חיין: הדרן עלך הנודר מן המבושל

רן
אבל במקום שמביאין ירק מח"ל לארץ אסור. כלומר אסור בשניהם דהוי ליה מקום שמסתפקין זה מזה: משום גוש. חוששין להביאו משום חששא דגוש הנדבק בו וגושא דארץ העמים טמא כדאיתא בפ"ק דשבת (דף טו:) : חטה שאני טועם אסור לאפות. דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקין ביחד: הדרן עלך הנודר מן המבושל