גמרא
שבתחלה היתה עליו בכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתירה הראשון ת"ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה בשלמא לרבא דאמר הא מני רבנן היא הכא הכי קאמר מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה (נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להיתירה הראשון) רצה אוכלה רצה אינו אוכלה רצה אינו אוכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה אלא לרב יצחק בר אבדימי דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא וכי תימא רצה לתאבון אוכלה רצה אכילה גסה אוכלה אכילה גסה מי שמה אכילה והאמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מלא תעונה אלא רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה והכתיב לא תאפה חמץ חלקם ואמר ריש לקיש ואפילו חלקם לא תאפה חמץ אלא רצה מצה אוכלה רצה חלוט אוכלה האי חלוט היכי דמי אי מצה היא הא מצה היא ואי לא מצה היא מצות אמר רחמנא לא לעולם אימא לך מצה היא ולהכי תנא ביה קרא לעכב אלא חלוט מצה היא דקאמרינן למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע"פ דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח: מתני' החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה ואם יש שם אב נכסים של אב הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו ר' יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב: גמ' פשיטא סד"א חליצה במקום יבום קיימא ונשקול כולהו נכסי קמ"ל אי הכי הרי הוא כאחד מן האחים אינו אלא כאחד מן האחים מיבעי ליה אלא סד"א הואיל ואפסדה מיבום לקנסיה קמ"ל: אם יש שם אב: דאמר מר אב קודם לכל יוצאי ירכו: הכונס את יבמתו וכו': מ"ט יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם: ר' יהודה אומר וכו': אמר עולא הלכה כר' יהודה וכן א"ר יצחק נפחא הלכה כר' יהודה ואמר עולא ואיתימא ר' יצחק נפחא מ"ט דר' יהודה דכתיב והיה הבכור אשר תלד כבכור מה בכור אין לו בחיי האב אף האי נמי אין לו בחיי האב אי מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת האב אף האי נוטל פי שנים לאחר מיתת האב מידי יקום על שם אביו כתיב יקום על שם אחיו כתיב ולא על שם אביו אימא היכא דליכא אב דלשקול נחלה תתקיים מצות יבום היכא דאיכא אב [דלא] שקיל נחלה לא תתקיים מצות יבום מידי יבום בנחלה תלה רחמנא יבומי מיבמי ואי איכא נחלה שקולי ואי לא לא שקיל יתיב ר' חנינא קרא קמיה דר' ינאי ויתיב וקאמר הלכה כר' יהודה א"ל פוק קרי קרייך לברא אין הלכה כר' יהודה תני תנא קמיה דרב נחמן אין הלכה כר' יהודה א"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים א"ל אסמייה א"ל לא את הלכה אתנייך ומוקשה הוא דאקשי לך ואפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת: מתני' החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו הוא
רשי
שבתחלה. קודם שהוקדשה מנחה זו היתה עליו בכלל היתר: ונאסרה. כשהוקדשה וחזרה והותרה בהקטרת הקומץ: יכול תחזור וכו'. כדמפרש: בשלמא לרבא דאמר רבנן היא. ומצוה קתני ולא קתני למצוה: ה"ק כו' ואכלו אותם. את הקדשים אשר כופר בהם כי היכי דתהוי כפרה שלימה: רצה הוא. כהן שעבד עבודתה: אלא לרב יצחק. דתני למצוה ואבא שאול היא: הכא מאי תרי גווני איכא. דקא ממעט תנא יכול תחזור להיתירה הראשון ת"ל דלא והא ליכא למימר תחזור להיתירה הראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת"ל דלא דהא כל כמה דבעי ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה אבל הכא מאי קעביד וע"כ בתרי גווני בעיא לאוקמי דומיא דרישא: אכילה גסה מי מקריא אכילה והאמר ר"ל כו'. וכיון דלאו אכילה היא מואכלו אהרן ובניו דרישא נפקא: פטור. דלא עבר על אשר לא תעונה שאף זה עינוי הוא שמזיק את עצמו: אלא. תרי גווני הכי תיבעי למימר רצה מצה אוכלה רצה חמץ אוכלה ת"ל מצות תאכל ולא חמץ: לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה. להכי סמיך חלקם ללא תאפה חמץ לומר אפי' שירי מנחה שהם חלקם של כהנים לא תאפה חמץ ומהתם נפקא: חלוט. ברותחים: רצה חלוט אוכלה. ת"ל מצות ולא חלוט: אי מצה היא מצה היא. והיכי מימעיט ממשמעות דמצות תאכל: ואי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא. בשירי מנחת חובה דכתיב בצו את אהרן ואכלוה מצות וה"ה לשאר מנחות ולמה לי מצות תאכל: מתני'הרי הוא כאחד כו'. ולא הפסיד חלקו בנכסי אחיו: זכה בנכסי האח. ואפילו גירשה למחר: גמ'פשיטא. דלא איבד זכותו: מהו דתימא. כלומר לאו לאשמועינן דלא איבד זכותו תניא לה אלא לאשמועינן דלא שקיל כולהו נכסי: אי הכי. דלגרועי אתא הוה ליה למיתני אינו אלא כאחד כו': ה"ג אלא סלקא דעתך אמינא ליקנסיה הואיל ואפסדה מייבום. שפסלה על האחין: אף האי נמי. לאחר מיתת האב אם מת האב לאחר יבומו של זה מודה ר"י דנוטל זה חלקו וחלק אחיו: על שם אחיו כתיב. ולא על שם אביו כתיב וכיון דבשעה שקם על שם אחיו לא שקל תו לא שקיל [דאי שקיל השתא לא מנכסי אחיו שקיל אלא מנכסי אביו דהא ירתינהו]: היכא דאיכא אב דלא שקיל. יבם נחלה לא תתקיים מצות יבום: איסמייה. לכולה מתני' דמשנה שאינה צריכה היא: אמר ליה לא. תסמייה דאת הלכה כרבי יהודה אתנייך ומשנה צריכה הואי: ומיקשה הוא דקשיא לך. היכי שביק רבנן ועביד כרבי יהודה ואפכת לה ושפיר עבדת דאפכת לה: מתני'אסור בקרובותיה. כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה: הוא
תוספות
רצהכהן אחר אוכלה. והא דדרשינן בפ"ב דקדושין (דף נג.) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו היינו של אותו משמר או של אותו בית אב א"נ הכא מרבוי [ילפינן] דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה:
מאיתרי גווני איכא. דליכא למימר רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה:
אכילהגסה ביוה"כ פטור. וא"ת דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר דף כג. ושם) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד) משל לב' בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם פסחו ואחד אכלו אכילה גסה ומשמע התם דתרוייהו נפקי אלמא הויא אכילה וי"ל דתרי עניני אכילה גסה הם (א) :
מצותאמר רחמנא. פי' בקונט' ואכלוה מצות אצל המזבח וגו' ובשמיני של מלואים כתיב ואפילו לשמואל דאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט:) דלא ילפינן דורות משעה שמא הכא איכא שום יתור:
שנהבה קרא לעכב. הך דהכא לא הוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב דעלמא דמהיכא תיתי לעכב דדלמא למצוה הוא דאמר רחמנא דלא ליעבד חלוט אלא לעכב כלומר דבעינן מצה מעלייתא ולא חלוט :
כיוןדהדר אפייה בתנור. או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) לחם עוני פרט לחלוט ואשישה אר"ת דהתם בלא הדר אפייה בתנור ועוד אר"ת דהתם בחלוט גדול דומיא דאשישה ולא חשיב לחם עוני לפי שהוא גדול ולא משום דחלוט א"נ התם בבלילתו קשה והכא בבלילתו רכה כגון סופגנין או חלת המשרת דמפרש התם דהיינו חלוט של בעלי בתים דלא מחייב בחלה ולא חשיב לחם אלא על ידי אפיה ולהכי חשיב שפיר לחם עוני אע"ג דחלטיה אבל בלילתו עבה מיפסל לעשות דחשיב לחם עשירות אפי' לא הדר אפייה ובפ' כל שעה (שם ד"ה פרט) הארכתי: אבל
גמרא
הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה ובבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין והיא אסורה באביו ובאבי אביו ובבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו: גמ' איבעיא להו גזרו שניות בחלוצה או לא בערוה דאורייתא גזרו בהו רבנן שניות בחלוצה לא גזרו רבנן שניות או דלמא לא שנא ת"ש הוא אסור באמה ובאם אמה ואילו אם אם אמה לא קתני דלמא היינו טעמא דלא תני משום דקבעי למיתני סיפא והאחין מותרין ואי תנא אם אם אמה ה"א האחין מותרין דוקא באם אם אמה אבל באם אמה ובאמה לא וליתני אם אם אמה וליתני האחין מותרין בכולן קשיא ת"ש היא אסורה באביו ובאבי אביו קתני מיהא אבי אביו מאי לאו משום חולץ דהויא לה כלת בנו לא משום מיתנא דהויא לה כלת בנו ת"ש ובבן בנו מאי לאו משום חולץ דהויא לה (משום) אשת אבי אביו לא משום מיתנא והויא לה אשת אחי אבי אביו הא אמימר מכשר באשת אחי אבי אביו אמימר מוקי לה בבר ברא דסבא אי הכי היינו אחיו ובן אחיו תנא אחיו מן האב וקתני אחיו מן האם ת"ש דתני ר' חייא ארבע מדברי תורה וארבע מדברי סופרים אב ובנו אחיו ובן אחיו מדברי תורה אבי אביו ואבי אמו בן בנו ובן בתו מד"ס קתני מיהא אבי אביו מאי לאו משום חולץ והויא לה כלת בנו לא משום מיתנא דהויא לה כלת בנו ת"ש אבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא לה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא לה כלת בתו ת"ש ובן בנו מאי לאו משום חולץ דהויא לה אשת אבי אביו לא משום מיתנא דהויא לה אשת אחי אבי אביו והא אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו אמימר מוקים לה משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה ת"ש ובבן בתו מאי לאו משום חולץ דהויא לה אשת אבי אמו לא משום מיתנא דהויא לה אשת אחי אבי אמו והא גבי שניות דערוה לא גזרו אלא לאו משום חולץ ושמע מינה גזרו שניות בחלוצה שמע מינה: מותר אדם וכו': אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצה הולד ממזר מאי טעמא באיסורה קיימא אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו אי אמרת בשלמא צרה אבראי משום הכי מותר באחותה אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא אמאי מותר לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן דאמר בין הוא בין אחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על צרתה כרת אמר לך רבי יוחנן ותסברא אחות חלוצה דאורייתא והאמר ר"ל כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים מאי שנא האי ומאי שנא האי הך
רשי
הוא אסור כו'. כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו: בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות: באביו. משום כלתו: ובאבי אביו. משום כלת בנו אע"ג דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים דהא כלת בנו משניות דרבנן היא ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה: בבנו. משום אשת אב: בבן בנו. משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות: באחיו. משום אשת אח: בבן אחיו. משום אשת אחי אביו: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה: ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן וטעמא מפרש בגמרא: גמ'גזרו שניות בחלוצה או לא. כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל דף כב.) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה הכא מאי: בערוה דאורייתא. כלומר באשתו דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא גזרו רבנן שניות אבל בחלוצה דאפילו עריות דידה דרבנן לא גזרו שניות בהן: או דלמא לא שנא. וממתני' לא דייק דקתני היא אסורה באבי אביו משום כלת בנו דהוי שניה הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו: ה"א האחין מותרין. לא קאי אלא אאם אם אמה דלא גזרו שניות בזיקה אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה לא משתרו אחין דגזרו עריות בזיקה ואפי' לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד משום הכי לא תנייה: ת"ש מבן בנו מאי לאו משום חולץ דהוי ליה אשת אבי אביו. והיא מן השניות: לא משום מיתנא. שהיתה זו אשתו גמורה ואסורה על בן בנו של חולץ דהויא לה אשת אחי אבי אביו וקס"ד דהא נמי משניות היא: והא אמימר מכשר כו'. בפרק כיצד (לעיל דף כא:): אמימר מוקי לה. להאי בן בנו דמתני' אסבא אביהן של מת וחולץ דתנא ברישא דקתני היא אסורה באביו והדר תני ובבנו של אביו שהוא אחי המת והחולץ וקמה עליה בלא יבנה משחלץ לה האחד ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו: וקתני אחיו מן האם. שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם ולאו משום חולץ דא"כ הויא לה שניות בחלוצה דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם והא בשניות תנינן לה אלא משום מיתנא דהוי שניה משום ערוה דאורייתא דאשתו מעלייתא הוה וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב: דתני רבי חייא. בחלוצה: ארבע מדברי תורה. כלומר דלגבי אשתו הויין דאורייתא: אב. של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת דהויא ליה כלתו של אב: ובנו. של חולץ שהיה המת אחי אביו וערוה היא לגביה: ואחיו. של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה: ובן אחיו. של חולץ שהיה המת אחי אביו: אבי אביו. משום כלת בנו: ואבי אמו. משום כלת בתו: ובן בנו. קס"ד משום חולץ דהויא ליה אשת אבי אביו: ובן בתו. דהויא ליה אשת אבי אמו וכל הנך שניות נינהו: הכי גרסינן ת"ש ובאבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא ליה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא ליה כלת בתו וכגון שהיו אחין אף מן האם: אמימר מוקי לה. ודאי כדקאמרת משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא: באיסורה קיימא. חלוצה היא דקיימא בלא יבנה ותו לא אבל צרתה קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת והולד ממזר: אי אמרת בשלמא צרה אבראי קיימא. באיסורא קמא ולא אמרינן חלוצה שליחותא דידה עבדא: משום הכי שרי באחותה. דלאו אחות חלוצה היא ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא לא משויא ליה בלא יבנה אלא באיסורא קמא קיימא: אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא. דחלוצה שליחותא דידה עבדא ומשוי לה בלא יבנה א"כ הויא לה צרה כחלוצה ואמאי שרי באחותה: דר' יוחנן. בפרק קמא (לעיל י:): ולא על צרתה כרת. החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה: ותסברא. דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין ראיה היא וכי חלוצה גופא דאורייתא (דרבנן היא) דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה: והאמר ר"ל. לקמן אמתניתין דלקמן: כאן שנה רבי. במשנה זו למדנו רבי אחות גרושה מדברי תורה וכו' ולקמן מפרש לה וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור: מאי שנא. רישא קרובת צרת חלוצה דשריא ומאי שנא סיפא צרת קרובת חלוצתו ששתיהן נכריות היא וצרתה נשואות לנכרי וקתני אסור: הך
תוספות
אבלאמה ואם אמה לא. והא דתנן בפרק ב' (לעיל כג:) אחד חולץ ואחד מייבם אלמא שרי באחותה שאני התם משום דאימור דידיה איתרמי ליה והא נמי דתנן לקמן בפרקין (דף מא.) החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה היינו דיעבד:
וליתניאחין מותרין בכולן קשיא. הא דלא קאמר אלא שמע מינה דלא גזרו שניות בחלוצה היינו משום דלקמן מסיק דגזרו ולא שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שניה אלא הני דאורייתא לחוד:
אמימרמוקי לה כו'. כל סוגיא דשמעתין דלא כאמימר כדפרשתי לעיל (דף כא: ד"ה אמימר) :
בבןבתו לאו משום חולץ. לא בעי לאוקמי בבן בתו דסבא דומיא דבן בנו דלא מיירי בבן בנו דסבא דא"כ הויא ליה אשת אחי אביו דאורייתא:
שמעמינה גזרו שניות בחלוצה. והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר ומיהו רבי חייא דקתני מנינא קשה דלא תנא בן אחותו ובן אחיו מן האם ויש לומר דלא תנא אלא ארבע כנגד ארבע של דברי תורה: הך