logo-white

תוכן עניינים

הלכות שבת

הלכות שבת מבוארות בטעמיהן ליוצאי אשכנז וספרד עם פסקי הלכות מאת הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א

פרק כה – דיני המלאכה. פרק כה – דיני המלאכה

הגדרת המלאכה

facebook email whatsapp

מלאכת לישה היא אחת משלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת1. מלאכה זו נעשתה במשכן בתהליך הפקת הצבע לצביעת יריעות המשכן ובגדי הכהונה. לשם הפקת הצבע צריך היה לטחון את הצמחים שהפיקו מהם את הצבע וללוש אותם2.

עניינה של מלאכת לישה הוא הדבקת חלקים נפרדים והפיכתם לעיסה אחת3. הדוגמה המצויה למלאכה זו היא לישת קמח ומים, שגורמת להדבקת גרגרי הקמח אלו לאלו והופכת אותם לעיסה אחת, ועל כן היא אסורה. דוגמאות נוספות למלאכת לישה הן הכנת דייסות למיניהן, והכנת מחית תפוחי אדמה ('פירה') מאבקה. בכל אלו, החלקים המוצקים נדבקים יחד על ידי הנוזל המעורב בהם, והופכים לעיסה אחת, ועל כן הן אסורות4

מלאכת לישה כוללת גם לישת דברים שאינם אוכל, כגון חול, גבס ומלט5. לכן אסור להרטיב חול המשמש למשחק ילדים, כיוון שהמים מדביקים את גרגרי החול אלו לאלו6.

איסור לישה אינו רק כאשר נוצרת עיסה בעלת מרקם אחיד, כגון בצק, אלא גם כאשר נוצרת עיסה שמרקמה אינו אחיד7. לדוגמה אסור להוסיף פתיתי גרנולה רבים ללֶבֶּן ולערבם יחד כך שפתיתי הגרנולה ידבקו אלו לאלו8. וכן אסור לשפוך דבש על פתיתי גרנולה, כיוון שהדבש גורם להדבקתם אלו לאלו9

במצבים מסוימים התירו חכמים לעשות עיסה בשבת בשינוי, כפי שיבואר בפרק כו.

9 הערות

1.
שבת עג א, רמב"ם שבת ז א.
2.
רש"י שבת מט ב ד"ה הם זרעו, ערוך השולחן שכא יז.
3.
משנ"ב שכא נ, ותהלה לדוד שכא כט, שביתת השבת הקדמה למלאכת לש אות ח, חוט שני חלק א עמ' קה. ועיין חזון איש סימן נח ס"ק ח ד"ה יש, ואגרות משה אורח חיים חלק ד סימן עד טוחן סוף אות ב, וחזון עובדיה חלק ד עמ' רפו, ושמירת שבת כהלכתה פרק ח סעיף ג, שמעיכת פרי ולישתו בלחות היוצאת ממנו אינה נחשבת לישה, ועיין פסקי תשובות שכא כד. ועיין חוט שני חלק א עמ' קט, שלישת כמה מיני פירות בלחות של עצמם נחשבת לישה, כיוון שלחות פרי אחד נחשבת משקה לגבי המין האחר, ועיין חזון עובדיה חלק ד עמ' רפו, שחולק.
4.
שמירת שבת כהלכתה פרק ח סעיף ל, פסקי תשובות שכא כח.
5.
משנ"ב שכא נ.
6.
שלחן שלמה סימן שלז אות ג, שמירת שבת כהלכתה פרק טז סעיף ד. ועיין משנ"ב שכא נז, ובן איש חי שנה שניה פרשת משפטים סעיף טז, ומאמר מרדכי פרק ק סעיף כו, שאין להטיל מי רגליים על עפר רך או על חול, כיוון שמי הרגליים גורמים לגרגרי העפר ולגרגרי החול להידבק זה לזה, ועיין מאמר מרדכי שם, שכאשר אין אפשרות אחרת, מותר להטיל מי רגליים על עפר רך או על חול, כיוון שמדובר באיסור דרבנן, ואין כוונת האדם לדבק את גרגרי העפר ואת גרגרי החול אלו לאלו, וההימנעות מהטלת מי רגליים כרוכה בצער, ועיין משנ"ב שם, ובן איש חי שם, שכתבו כעין זה. ועיין חזון עובדיה חלק ד עמ' רפז, שחולק וסובר שמותר להטיל מי רגליים על עפר רך או על חול. ועיין ארחות שבת פרק ו סעיף נט, ופסקי תשובות שכא כב והערה 251.
7.
עיין שו"ע שכד ג, ומשנ"ב שכא נ.
8.
דרך למלאכת הלש עמ' כג.
9.
עיין באור הלכה שיט יז ד"ה שנותנין, ודרך למלאכת הלש עמ' כג.

עוד בפרק זה

2023 תשפ"ג © כל הזכויות שמורות למכון התורה והארץ