סחיטת לימון

משנ"ב שכ כב, בן איש חי שנה שניה פרשת יתרו אות ה, עיין מנחת יצחק חלק ד סימן צט אות ב סעיף ד, מאמר מרדכי פרק צו סעיף כז, חוט שני חלק ב עמ' נח, שמירת שבת כהלכתה פרק ה סעיף ב, אז נדברו חלק א סימן טז, מנוחת אהבה חלק ב פרק ו סעיף יא. ועיין שמירת שבת כהלכתה פרק ה סעיף יא, שמותר לתת פלח לימון לתוך כוס תה (עיין פרק ד) אף שהלימון נותן טעם בתה ואין זה נחשב סחיטת הלימון, אך אין ללחוץ על פלח הלימון כדי לסחוט אותו ולהוציא ממנו מיץ.

חזון עובדיה חלק ד עמ' קלד, אור לציון חלק ב פרק לב סעיף ב: "מעיקר הדין מותר לסחוט לימון בשבת ומכל מקום טוב להחמיר".

עיין שו"ת רדב"ז חלק א סימן י, וחזון עובדיה חלק ד עמ' קלד, ושלמי יהונתן סימן שכ עמ' שעג. ביתר ביאור: עיין בית יוסף סימן שכ ד"ה תותים שכתב: "יש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימונים לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג, ואין נמנעים מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים, ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר. [א] ואפשר דלא מיתסר אלא כששותים מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר. [ב] אי נמי דלא מיתסר אלא כשסוחטים מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר שרי". ועיין משנ"ב שכ כו, שבימינו אסור לסחוט לימונים בשבת, כיוון שהטעם העיקרי להיתר סחיטת לימונים הוא הטעם השני שהובא בבית יוסף (שסוחטים את הלימונים לתוך משקה אחר), וטעם זה כבר אינו שייך היום, כיוון שכיום נהוג לסחוט לימונים גם לחביות ריקות, ללא ערבוב מידי עם משקה אחר. ועיין חזון עובדיה שם, שחולק וסובר שהטעם העיקרי הוא דווקא הטעם הראשון (שאין שותים את מיץ הלימון בפני עצמו), ולכן גם בימינו מותר לסחוט לימונים בשבת, שכן גם בימינו אין שותים את מיץ הלימון בפני עצמו.

ועיין משנ"ב שכ כב, ובן איש חי שנה שניה פרשת יתרו אות ה, וכף החיים שכ לו, ומאמר מרדכי פרק צו סעיף כט, ואור לציון חלק ב פרק לב שאלה א, ושמירת שבת כהלכתה פרק ה סעיף ו, שמותר לסחוט לימון לתוך סוכר, גם אם בדעת האדם ליתן את הסוכר עם המיץ הספוג בו למים, ועיין חזון איש אורח חיים סימן נו ס"ק ז, שחולק וסובר שאם המטרה הסופית של סחיטת הלימון היא לתת אותו במשקה, סחיטתו נחשבת סחיטה למשקה, אף שבשלב ראשון הוא נסחט לתוך אוכל.