השבת - השלמת הבריאה

אמנם נשאלת השאלה, מדוע השבת, שהיא היום שבו נח ה' ממלאכת הבריאה, נקבעה להיות יום העדות על בריאת העולם? לכאורה, הימים שבהם ברא ה' את העולם היו צריכים להיקבע כזכר למעשה בראשית, ולא היום שבו הוא נח ממלאכתו?

כדי להשיב על שאלה זו יש להבין מהי המנוחה שנח ה' ביום השבת. מנוחה אנושית נובעת בדרך כלל ממגבלות האדם. אדם עובד ועמל, וכאשר כלים כוחותיו הוא מפסיק את פעילותו ונח. במנוחה הוא נמנע מעשייה, וכך מחדש את כוחותיו. כשלעצמה, אין במנוחה כל תוכן חיובי. אולם שונה היא מנוחת ה' ביום השביעי לבריאה. "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹקֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע"¹ - ריבונו של עולם אינו מתעייף, ולכן מנוחתו אינה אמצעי לאגירת כוחות, אלא מבטאת הגעה אל התכלית. השבת היא התכלית שלשמה נבראה הבריאה כולה, וכשהיא מגיעה - נשלמת הבריאה. וכך מבאר רש"י: "'ויכל אלקים ביום השביעי'... מה היה העולם חסר? מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה"². 

מדברי רש"י אנו למדים שמנוחת ה' ביום השבת היא עצמה 'גמר המלאכה' של בריאת העולם. תוכן מנוחת השבת אינו תוכן שלילי של הימנעות מיצירה בלבד, אלא הוא תוכן חיובי, מהות שהעולם חסר בלעדיה, ורק בבואה נשלמת הבריאה. 

מהי אותה מהות של מנוחה שהיה העולם חסר, מה יש בה בשבת שמשלים את הבריאה כולה? על כך משלו חכמים: "משל למלך שעשה לו חופה, סיידה וכיירה (-צייר בה ציורים נאים), מה היתה החופה חסרה? כלה שתכנס לחופה. כך מה היה העולם חסר? שבת"³. השבת נמשלת לכלה. ביום נישואיה נקשרת הכלה לחתן, מתקדשת לו וכורתת עמו ברית. ששת ימי הבריאה נמשלו ליצירת חופה מתוקנת וערוכה, מסוידת, מצוירת ויפה - שמטרתה היא אותה ברית ואותם קידושין בין החתן לכלה. וכך מבאר המהר"ל: "השבת קראו חכמים בלשונם 'כלה', ומה ענין כלה לשבת? אלא שעל ידי השבת יש לעולם חבור בו יתברך ולכך נקרא השבת 'כלה', שהיא עומדת להתחבר בבעלה. וזוהי כוונת הפסוק 'וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה⁴', מלאכתו היא העולם, ויצירתו הסתיימה ביום השבת, כיוון שביום זה נוצר החבור הקדוש והדבוק העליון בין ה' יתברך לעולם, וזהו גמר מלאכת העולם"⁵. 

מהותה של השבת היא אפוא הדבקות והחיבור בין הבריאה לבורא. בשבת מתגלה תכלית הבריאה כולה, לשם מה נוצרו שמים וארץ וכל אשר בם - כולם נבראו לשם הדבקות של הבריאה בבורא. זהו היום שבו העולם מתחבר לבוראו, יום של קדושה וקרבת אלוקים. ביום השביעי 'נכנסה הכלה לחופה' - העולם כולו התקדש והתגלתה תכלית בריאתו - החיבור והדבקות בה' יתברך. 

אם כן, כשם שביום השביעי תמה מלאכת עשיית החופה ונכנסה הכלה אליה, כך גם בכל שבת שובתים ישראל ממלאכה, והרי הם ככלה הנכנסת לחופה ומתקשרת לחתנה - בוראם. וכך כותב הרדב"ז: "וכדי שיהיו פנויים לשמוח בשמחת חתן וכלה ציווה שלא לעשות מלאכה, לכוון דעתו ומחשבותיו ליחד הייחוד כראוי"⁶. שביתת המלאכה בשבת היא שביתה של דבקות בבורא העולם, על ידה מפנה האדם את עצמו מכל ענייניו ופונה לייחד מחשבתו ודעתו לבוראו. 

כשם שהקב"ה שבת ממלאכת בריאת העולם ביום השביעי וייחד יום לקשר הבריאה בבורא, כך גם אנו שובתים ממלאכה ומפנים עצמנו לדבוק בו. בששת ימי המעשה טרוד האדם ועמל לפרנסתו ולבניין העולם החומרי. הוא שוקע בענייני הקיום היום-יומי, ומתוך התביעה הנמרצת שהם תובעים, עלול הוא להתרחק מחיי הרוח. עלולה להתפתח בו תפיסת עולם שלפיה השגשוג החומרי והנאות העולם הם עיקר החיים, ולא ערכי החסד, הדבקות בה' וקרבת האלוקים. בא יום השבת בתכונתו הקדושה ובאיסור המלאכה הנובע ממנה, ומסיר את המסווה מעל חיי האדם. הוא מטהר את מחשבות החולין ומפנה את ליבו להידבק בה', ולהתרומם במעלות הקודש⁷.