תוכן עניינים
הלכות פסח מבוארות בטעמיהן ליוצאי אשכנז וספרד עם פסקי הלכות מאת הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א
לדעת הלל הזקן, בזמן שבית המקדש קיים אוכלים את קרבן הפסח, את המצה ואת המרור כרוכים יחד, שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"1. זכר לכך, אנו כורכים יחד כזית מצה עם כזית מרור, ואוכלים אותם יחד. לשם כך לוקחים כזית מהמצה השלישית, מצרפים לו כזית מרור, טובלים את המרור בחרוסת, ואוכלים את כולם יחד2. כאשר אין במצה השלישית מספיק כדי לחלק לכל אחד מהסועדים שיעור כזית, אפשר להשלים את השיעור ממצות אחרות. מכיוון שחיוב אכילת כורך הוא מדרבנן, אפשר לסמוך על השיטה המקלה בחישוב השיעורים (הגרא"ח נאה), ולהסתפק בכ-29 סמ"ק (כחצי מצת מכונה). מי שקשה לו לאכול אף שיעור זה, יכול להקל עוד, ולסמוך על שיטת הרמב"ם ששיעור כזית הוא כשליש ביצה, ולהסתפק בכ-19 סמ"ק (כשליש מצת מכונה)3.
יש להסב בזמן אכילת ה'כורך', מכיוון שב'כורך' אוכלים מצה, שהיא זכר לגאולה1. אדם שאכל את ה'כורך' ולא הסב, אינו צריך לחזור ולאכלו, מכיוון שבדיעבד יש לסמוך על הסוברים שאין צריך להסב באכילת ה'כורך', שכן אוכלים בו גם מרור, שהוא זכר לשעבוד2.
ראוי שלא לדבר בדברים שאינם מעניין המצווה, מברכת "על אכילת מצה" עד אחרי אכילת ה'כורך', כדי שהברכה תעלה גם לאכילת ה'כורך'. אדם שדיבר, אינו צריך לחזור ולברך, מכיוון שאכילה זו היא רק זכר למנהגו של הלל. לפני אכילת ה'כורך', אומרים "זכר למקדש כהלל" כפי הנוסח הכתוב בהגדה. ואין זה הפסק בין הברכה לאכילה, מכיוון שאמירה זו היא צורך המצווה1.
יציאת מצרים - "יסוד ושורש הכול"
פרק יא - כורך
