פרק י - מרור

מצווה מהתורה לאכול כזית מרור בליל ט"ו בניסן, שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"1, ואכילה היא בכזית². טעם המצווה הוא כדי שנזכור את המרירות שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, ומתוך זיכרון המרירות, נתעורר להודות לה' על החסד והטובה שעשה עמנו, שהוציאנו מעבדות לחרות. 

מהתורה, אכילת המרור אינה מצווה בפני עצמה, אלא היא נלווית למצוות אכילת קרבן פסח, כמו שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"³. לכן בזמן הזה, שבו לצערנו איננו זוכים להקריב קרבן פסח, המצווה לאכול מרור אינה מצווה מהתורה, אלא מצווה מדברי חכמים⁴.

מרור הוא ירק מר¹. במשנה נמנו חמישה סוגים של ירקות שאפשר לקיים בהם את מצוות אכילת מרור, והמעולה שבהם הוא החזרת, שהיא חסה, ויש בה רמז שה' חס עלינו. ועוד, שהחסה בתחילת גידולה היא רכה ולא מרירה, אבל בהמשך גידולה, הקלח שלה מתקשה והיא נעשית מרירה. וגם זה זכר לשעבוד, שהתחיל בפה רך, ובתחילה המצרים שידלו את ישראל לסייעם בעבודה, ובהמשך היה מר וקשה².

עלי החסה נגועים מאוד בחרקים, ויש להקפיד על כשרות החסה וניקיונה מחרקים¹. מכיוון שלא כולם בקיאים בדרך בדיקת החסה מתולעים, רצוי לרכוש חסה מגידול מפוקח ללא תולעים, עם כשרות טובה. אם משתמשים בחסה מגידול רגיל, רצוי לנקות את החסה מתולעים לפני החג, כדי שלא להיכנס לחששות הנוגעים לאיסור בורר ולאיסור נטילת נשמה². אדם שלא בדק את החסה בערב החג, יבדוק את החסה בחג. אם יראה חרק גדול, יסיר אותו, ואין בזה איסור בורר, מכיוון שהחרק ניכר ואינו נחשב כמעורב עם עלי החסה. ואם יראה חרק קטן, לא יסיר אותו בפני עצמו, אלא יסיר חלק מהעלה יחד עם החרק, שכן בהפרדת אוכל ופסולת (החרק והעלה שעמו) מתוך אוכל (עלי החסה הנותרים), אין איסור בורר³.

מטבלים את המרור בחרוסת, זכר לטיט ולתבן שנשתעבדו בהם ישראל במצרים, וגם כדי לבטל את השפעתו השלילית של חומר מזיק שעלול להימצא בחסה. אחרי הטיבול, יש לנער מעט את החרוסת מהמרור, כדי שטעם המרירות יורגש¹.

אין צורך להסב באכילת המרור, משום שהמרור נאכל זכר לעבדות¹. מי שרוצה להסב באכילת המרור, רשאי², משום שאף שהמרור הוא זכר לשעבוד, יש מקום להסב בו. זאת כיוון שקושי השעבוד השלים את מניין השנים החסרות מארבע מאות השנים שנגזר עלינו להיות במצרים, ובזכותו הקדמנו לצאת ממצרים ולא שקענו בחמישים שערי טומאה. נמצא שבעומק הצרה טמונות גאולה וישועה³.