פרק ט - רחצה ומוציא מצה

לאחר שתיית הכוס השנייה, נוטלים ידיים בברכה לקראת אכילת המצה. אף שהידיים כבר ניטלו לפני אכילת הכרפס, יש ליטול אותן שוב, מכיוון שעבר זמן רב מהנטילה הראשונה, וייתכן שמתוך חוסר תשומת לב, במשך אמירת ההגדה אדם נגע בדבר מלוכלך, כגון במקומות מכוסים שבגופו¹.

יש נוהגים שהמסובים אינם קמים ליטול את ידיהם, אלא מביאים לשולחן קערה לנטילת ידיים, ונוטלים למסובים את הידיים, כדרך בני חורין, שאחרים משרתים אותם¹.

לאחר הנטילה, ניגשים לקיים את מצוות אכילת מצה. לוקחים את שלוש המצות מהקערה - את שתי המצות השלמות (המצה העליונה והמצה התחתונה), שבהן מקיימים את מצוות לחם משנה, ואת חצי המצה האמצעית, שהיא "לחם עוני", ובה מקיימים את מצוות אכילת מצה. אוחזים את המצות יחד ומברכים "המוציא לחם מן הארץ". לאחר הברכה, שומטים את המצה התחתונה, שאין אוכלים ממנה כעת, אלא עתידים לאכול ממנה ב'כורך', והיא הובאה בשביל לקיים את מצוות לחם משנה; אוחזים את המצה העליונה השלמה ואת חצי המצה האמצעית, מברכים "על אכילת מצה", ואוכלים מכל אחת מהן כזית¹.

אוכלים כזית מחצי המצה האמצעית, כדי לקיים מצוות אכילת מצה, ששיעורה בכזית. ואוכלים כזית גם מהמצה השלמה, משום שלדעת מקצת מהראשונים, יש לקיים את מצוות אכילת מצה בכזית מהמצה השלמה. כדי לצאת ידי חובה לפי שתי הדעות, אנו אוכלים כזית מהמצה הבצועה, וכזית מהמצה השלמה. נבאר את טעמה של כל שיטה. 

לדעת רוב הראשונים, מקיימים את מצוות אכילת מצה באכילת המצה הבצועה, מכיוון שיש לקיים את מצוות אכילת מצה ב"לחם עוני", ו"לחם עוני", הוא לחם פרוס, כדרך העני שמקמץ בסעודתו, ושומר שאריות פת מיום ליום. אמנם לדעת מקצת מהראשונים, ראוי יותר לקיים את מצוות אכילת מצה באכילת המצה השלמה. זאת מכיוון שלפי דבריהם, יש לברך את ברכת "המוציא לחם מן הארץ" על המצה הבצועה, משום שברכת "המוציא" נאמרת כל השנה והיא מסמלת את האכילה הקבועה של העני, ואכילתו הקבועה של העני היא מלחם בצוע - "לחם עוני". ומכיוון ש'אין עושים מצוות חבילות חבילות', כלומר שאין עושים כמה מצוות יחד, אי אפשר לומר גם את ברכת "המוציא" וגם את ברכת "על אכילת מצה" על המצה הבצועה. לכן אומרים את ברכת "על אכילת מצה" על המצה השלמה, ומקיימים את מצוות אכילת מצה באכילתהּ. 

נמצא שלדעת רוב הראשונים, יש לברך "על אכילת מצה" על המצה הבצועה, ולקיים את מצוות אכילת מצה באכילתהּ; ולדעת מקצת מהראשונים, יש לברך "על אכילת מצה" על המצה השלמה, ולקיים את מצוות אכילת מצה באכילתהּ. כדי לצאת ידי כולם, אנו אוחזים את שתי המצות בזמן הברכה, ומתכוונים בברכה גם למצה השלמה וגם למצה הבצועה, ואוכלים מכל מצה כזית¹.

כדי שכל המסובים יוכלו לקיים חומרה זו, ולאכול כזית מהמצה השלמה העליונה וכזית מהמצה הבצועה, עורך הסדר צריך לחלק לכל אחד מהמסובים כזית מהמצה האמצעית, וכזית מהמצה העליונה. המצות שלנו קטנות, ואין בהן כמות מספקת לחלק מהן כזית לכל אחד מהמסובים. לכן, עורך הסדר ייתן לכל אחד חתיכה קטנה מהמצה העליונה, כדי לקיים מצוות לחם משנה, וכל אחד ייקח מצה נוספת ממגש המצות, וישלים לו לשיעור כזית. במקרה זה, המסובים אינם צריכים לאכול שני כזיתים, מכיוון שבלאו הכי אינם אוכלים את הכזית, לא מהמצה הבצועה ולא מהמצה השלמה¹. ויש שמחמירים להניח לפני כל אחד מהסועדים שלוש מצות, כדי שכל אחד יוכל לקיים את המצווה בשלמות, ולאכול כזית אחד מהמצה השלמה וכזית אחד מהמצה הבצועה², וזו הדרך המומלצת³.

כדי לדעת מהו שיעור האכילה של כזית מצה למעשה, נזכיר כי כמבואר לעיל, ישנה מחלוקת מהו שיעור כזית - לדעת החזון איש, שיעור כזית הוא כ-50 סמ"ק, ולדעת הגרא"ח נאה, שיעור כזית הוא כ-29 סמ"ק. נפח מצת מכונה ממוצעת הוא כ-60 סמ"ק, ואם כך, שיעור כזית לדעת החזון איש הוא מעט יותר משלושת רבעי מצה, ושיעור כזית לדעת הגרא"ח נאה הוא כחצי מצה. כיוון שמצוות אכילה מצה היא מצווה מהתורה, רבים נוהגים להחמיר ולאכול שלושת רבעי מצה, ויש מקילים ומסתפקים באכילת חצי מצה.

אכילת שני כזיתים היא חומרה, ולכן אין צורך להחמיר באכילה זו ולאכול שני כזיתים לפי השיעור המחמיר של חזון איש, ואפשר להקל ולאכול שני כזיתים לפי השיעור של הגרא"ח נאה¹. כאמור לעיל, שיעור כזית לפי הגרא"ח נאה הוא כ-29 סמ"ק, ושני כזיתים לפי שיעור זה הם כ-58 סמ"ק, שהם כמצה שלמה. 

אדם שקשה לו לאכול מצה שלמה, יכול להקל ולאכול עבור שני הכזיתים כשני שליש מצה. זאת משום שכמבואר לעיל, ישנה מחלוקת בין הראשונים מהו היחס בין שיעור כזית לשיעור כביצה. לדעת התוספות, שיעור כזית הוא כחצי ביצה, ולדעת הרמב"ם, שיעור כזית הוא כשליש ביצה. בדרך כלל נוקטים כפי שיטת התוספות, שהיא השיטה המחמירה, אך כאן, שאכילת שני כזיתים היא חומרה, אפשר לחשב את שני הכזיתים לפי שיטת הרמב"ם. לשיטה זו שני כזיתים הם כשני שליש ביצה. שני שליש ביצה לפי הגרא"ח נאה הם כ-38 סמ"ק, שהם כשני שליש מצה, והרוצים להקל, יכולים להסתפק באכילת שיעור זה².

יש לאכול כל כזית במשך זמן של 'כדי אכילת פרס'¹, כדי שהאכילה תיחשב אכילה אחת של כזית, ולא כמה אכילות שבכל אחת מהן אוכלים פחות מכזית². 'פרס' הוא מלשון פרוסה, ומובנו חצי כיכר לחם, והכוונה למשך הזמן שלוקח לאכול חצי כיכר לחם שהיו נוהגים לאכול בזמן חז"ל³. האחרונים נחלקו מהו שיעור 'כדי אכילת פרס' בדקות⁴, אך כל מי שאוכל את המצה ברצף ללא הפסקות - כדרך שבני אדם אוכלים בנחת⁵ - ודאי יוצא ידי חובה, מכיוון שב'פרס' יש כמות הגדולה פי כמה וכמה מאשר בכזית, ולכן אכילת כזית ברצף, בוודאי נעשית לכל היותר במשך הזמן שלוקח לאכול 'פרס'⁶.

בברכת "על אכילת מצה", יש לכוון גם על האפיקומן, מכיוון שיש ראשונים הסוברים שמקיימים את מצוות אכילת מצה באכילת האפיקומן⁷. 

אסור לדבר בין הברכה לאכילה, כדי שהברכה תהיה צמודה לאכילה. אדם שדיבר דיבורים שאינם קשורים לאכילה, צריך לברך שוב את שתי הברכות⁸.

לכתחילה, האכילה צריכה להיות רצופה, בלי הפסקות ובלי דיבורים¹. יש לאכול את המצה כפי שהיא, ואין ללפת אותה בסלט או במאכל אחר, כדי שלא יבטלו את טעם המצה². מי שקשה לו לאכול את המצה כמות שהיא, יכול להשרותה לזמן מועט במים כדי לרככה מעט, שכן המים אינם מבטלים את טעם המצה³.

מטבלים את המצה במלח, כפי שנוהגים כל השנה, כדי שהפת שעליה אמרו את הברכה תהיה טעימה יותר. זוהי דעת מרן השלחן ערוך, וכן נוהגים יוצאי ספרד. לדעת הרמ"א, אין לטבול את המצה במלח, מכיוון שהמצה היא "לחם עוני", ודרכו של עני לאכול פת טפלה ללא טיבול, וכן נוהגים יוצאי אשכנז¹.

יש להסב בזמן אכילת המצה, משום שהמצה היא זכר לגאולה, ויש לאוכלה כדרך בני חורין. אדם שאכל את המצה בלא להסב, צריך לחזור ולאכול את המצה בהסבה¹, אך לא יברך שוב, כיוון שלעניין הברכה חוששים לדעת הראבי"ה, שבזמן הזה אין צריך להסב²

לפני אכילת המצה, יש לכוון שבאכילתה מקיימים את המצווה מהתורה לאכול מצה בליל הסדר¹. כאמור, בזמן אכילת המצה אסור לדבר, וזהו זמן מתאים להתבונן בעניינה של המצה. המצה מיוחדת בכך שהיא מזכירה גם את השעבוד וגם את הגאולה. היא נקראת "לחם עוני", ובכך מזכירה את השעבוד ואת לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. והיא נעשית בחיפזון, "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנִגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם מיד", ובכך מזכירה את הגאולה. אפשר שיש ללמוד מכך שמטרת השעבוד היא הגאולה. השעבוד לא נועד להיפסק ולאפשר חזרה למצב הקודם, אלא הוא נועד לרומם ולהביא את עם ישראל למעלה חדשה, שלא הייתה יכולה להיות מושגת בלעדיו². כך הוא גם בחיים האישיים, 'אין דבר רע יורד מלמעלה'. תכלית הקשיים והייסורים הבאים על האדם היא להצמיח אותו, ולהוציא מתוכו כוחות חיים שלא היו מתגלים לולא הקושי. 

החמץ, שלצורך הכנתו מתפיחים את הבצק, מסמל התנשאות וגאווה. ואילו המצה, שעיסתה איננה תופחת ואין מוסיפים לה שום חומר מלבד הקמח והמים שבה, רומזת לענווה ולשחרור מתאוות ומידות רעות, המטות את האדם מעמידה על עצמיותו. בסגולת אכילת המצה לזכך את הנפש ולהחליש את כוח התאווה. לכן בזוהר הקדוש, המצה נקראת 'לחם של אמונה' ו'לחם של רפואה', מכיוון שבכוחה לרפא את הנפש מחולשותיה, ולחזק את האמונה³.

יש הנוהגים לנשק את המצה והמרור לפני אכילתם, משום חיבוב מצווה, ואשרי העובד את ה' בשמחה⁴.

חולה צליאק שאינו יכול לאכול מצות מקמח חיטה, יאכל מצה משיבולת שועל שאין בה גלוטן, אף אם הדבר יגרום לו סבל קל, שכן יש לאדם לסבול סבל קל כדי לקיים מצוות עשה¹.