פרק ט - מצה שרויה

מצה שנילושה ונאפתה כראוי, אינה יכולה להחמיץ לאחר אפייתה. ואפילו אם יפוררו אותה לקמח וילושו אותה שוב במים והעיסה תשהה כך זמן רב, העיסה לא תחמיץ¹. לכן מותר להניח שברי מצה בתוך מרק או לערבב קמח מצה ומים, ולהשהות אותם כך זמן רב, ואין חשש שהמצה או קמח המצה יחמיצו. 

אף על פי כן נהגו בכמה קהילות, בעיקר בקהילות חסידים, שלא לשרות מצה או קמח מצה במים. זאת מחשש שהבצק שממנו הכינו את המצה לא נילוש כראוי, ונשאר בו מעט קמח שלא התערב בעיסה, וכאשר אותו קמח יבוא במגע עם מים, הוא יחמיץ². ואף שמעט הקמח שלא התערב בעיסה נאפה בתנור, וקמח שנאפה אינו מחמיץ³, יש לחשוש שהקמח נבלע בלב המצה, והבצק שסביבו מנע ממנו להיאפות כראוי⁴. 

בזמננו, החשש שמעט קמח נבלע בלב המצה ולא נאפה כראוי הוא חשש רחוק, כיוון שנוהגים לעשות את המצות דקות מאוד⁵. נוסף על כך, כיום רוב המצות נילושות היטב על ידי מכונות, והחשש שמעט קמח לא התערב כראוי בעיסה, קטן יותר⁶. למרות זאת החשש עדיין ישנו, ולכן הנוהגים להחמיר בכך ממשיכים במנהגם גם כיום⁷. ומי שמסורת אבותיו להימנע מאכילת מצה שרויה, צריך לנהוג כפי מסורת אבותיו⁸.

הנוהגים שלא לאכול מצה שרויה - וקשה להם ללעוס את המצה כמות שהיא¹ - יכולים לשרות את המצה ביין או במיץ ענבים, או למרוח עליה דבש או גבינה, כיוון שכל אלו נחשבים למי פירות, שאינם מחמיצים, ולכן גם אם יש במצה קמח שלא נאפה, הוא לא יחמיץ². וכן מותר להם להרטיב את המצה במים ולאוכלה מיד, כיוון שבזמן מועט זה, הקמח אינו מחמיץ³.

אדם שמסורת אבותיו שלא לאכול מצה שרויה, וברצונו להתיר לעצמו את אכילתה על ידי התרת נדרים, נחלקו אחרונים בדינו. יש סוברים שאין בידו להתיר את מנהגו על ידי התרת נדרים, כיוון שהתרת נדרים מועילה להתיר הנהגות טובות שאדם קיבל על עצמו אישית, אך המנהג שלא לאכול שרויה הוא מנהג של קהילה, והתרת נדרים אינה מתירה מנהג כזה¹. ויש חולקים וסוברים שהמנהג שלא לאכול שרויה הוא כמנהג אישי, ואפשר להתירו על ידי התרת נדרים². וכל אחד יתייעץ בעניין זה עם רבו³.