תוכן עניינים
הלכות פסח מבוארות בטעמיהן ליוצאי אשכנז וספרד עם פסקי הלכות מאת הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א
כאמור, המצה שמקיימים בה את מצוות אכילת מצה, צריכה להיות משומרת מכל חשש חימוץ, ושמירה זו צריכה להיעשות לשם מצוות מצה1. הראשונים נחלקו אם חובת השמירה חלה משעת קצירת החיטים או משעת טחינתן. לדעת הרמב"ם, כבר משעת הקצירה צריך לשמור על החיטים שלא יחמיצו, מכיוון שמשעה זו החיטים בשלות לגמרי והן יכולות להחמיץ. לדעת הרא"ש, החובה לשמור על המצה שלא תחמיץ חלה רק משעת הטחינה ואילך, מכיוון שמשעה זו החיטים קרובות להחמיץ, שכן פעמים ששוטפים את החיטים קודם טחינתן; אבל קודם לכן, אין זה מצוי שהחיטים יחמיצו. לדעתו, החובה לשמור את המצה מכל חימוץ נאמרה רק כאשר יש חשש קרוב שבלא שמירה מיוחדת, המצה תחמיץ, אך כאשר החשש שהמצה תחמיץ הוא חשש רחוק, אין חובה לשמור את המצה בשמירה מיוחדת.
בימינו, נוהגים לכנות את המצות שנשמרו משעת הקצירה 'מצות שמורות'. ואת המצות הרגילות, הנשמרות משעת הטחינה ואילך, נוהגים לכנות 'מצות שאינן שמורות' או 'מצות רגילות'. להלכה, נכון להחמיר ולקיים את מצוות אכילת מצה ב'מצה שמורה', שנשמרה כבר משעת הקצירה, אך אדם שאין לו מצה השמורה משעת הקצירה, יכול לקיים את המצווה במצה 'רגילה', השמורה משעת הטחינה, ולברך עליה2.