פרק ח - מצת מכונה ומצה שמורה

המצה שמקיימים בה את מצוות אכילת מצה, צריכה להיות משומרת במיוחד מכל חשש חימוץ, ושמירה זו צריכה להיעשות לשם מצוות מצה, שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת"¹. בעקבות הלכה זו, התעוררה מחלוקת אם אפשר לקיים את מצוות אכילת מצה במצות מכונה, לכן נברר כאן את מידת הכשרות של מצות המכונה לכל ימי הפסח, ואת האפשרות לקיים בהן את מצוות אכילת מצה בליל הסדר².

לפני כמאתיים שנה, הומצאה לראשונה בצרפת מכונה לעשיית מצות. הייתה זו מכונה מכנית, והיא הופעלה על ידי אנשים שסיבבו גלגל שיניים שהניע אותה. המכונה שימשה ללישת הבצק ועריכתו, ושאר הפעולות נעשו על ידי אנשים. רבני צרפת היו הראשונים להכשיר את מצות המכונה, ושמחו בפיתוח טכנולוגי זה. בימים ההם היו בעיות כשרות שונות בחלק מהמאפיות שאפו בהן מצות יד. הצורך לאפות מצות לכל עם ישראל בזמן קצר, יצר עומס על המאפיות, ובעקבות זאת פעמים שהועסקו במאפיות עובדים שאינם יראי שמים, שלא הקפידו כראוי על נהלי הכשרות, "וכמה מכשולות לאין מספר יצאו מתחת ידם"¹. אפיית מצות על ידי מכונה אפשרה לצמצם את מספר העובדים, וניתן היה ביתר קלות למנות אנשים יראי שמים, שיקפידו על כל נהלי הכשרות וידקדקו בהם. כמו כן, מצות המכונה נאפו במהירות רבה, הרבה יותר מהמצות שנעשו בעבודת יד, והחשש שהן תחמצנה היה פחוּת. כך כתבו רבני צרפת בכתב ההכשר שנתנו למצות: "עמדנו וראינו עשיית המצות על ידי מכונה, ונוכחנו שהמצות נעשות במהירות ובנקיות, יותר ממה שנעשות על ידי אנשים בידיים, ואין בהן שום חשש חמץ"².

תוך שנים מספר, הלך והתפשט השימוש במכונה לאפיית מצות, ושאלת כשרותן הונחה לפתחם של גדולי הדור. ראשי המכשירים את מצות המכונה היו רבי יוסף שאול נתנזון, בעל שו"ת 'שואל ומשיב'; רבי יעקב עטלינגר, בעל ה'ערוך לנר'; ורבי אברהם שלמה סופר, בעל ה'כתב סופר', רבה של פרשבורג¹. בעקבות עמדתם, השימוש במכונות לעשיית מצות התפשט עוד יותר. אולם כאשר הגיעו המכונות לאפיית מצות למזרח אירופה, התעוררה התנגדות חריפה לשימוש בהן. ראשי המתנגדים היו רבי שלמה קלוגר, והאדמורי"ם החסידיים - בעל 'חידושי הרי"ם', בעל ה'דברי חיים' מצאנז, ורבי אברהם מסוכטשוב, בעל ה'אבני נזר'². 

שתי טענות עיקריות טענו המתנגדים לאפיית המצות על ידי מכונה. טענה אחת הייתה שהמצות מחמיצות בתהליך הייצור, וטענה שנייה הייתה שהמצות פסולות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. 

החשש שהמצות מחמיצות נבע מכמה סיבות, שהעיקרית ביניהן היא הקושי לנקות את חלקי המכונה כראוי. הרבנים האוסרים טענו שחלקי בצק ופירורים נתקעים בין חלקי המכונה ומחמיצים, ולאחר מכן חוזרים ומתערבבים בבצק. כמו כן עלה חשש שהסיבוב המהיר של חלקי המכונה מחמם את העיסה, וההלכה היא שעיסה חמה ממהרת להחמיץ³. 

כאמור, הטענה השנייה להתנגדות למצות מכונה הייתה שהמצות פסולות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. טענה זו מבוססת על ההלכה שהמָצוֹת שמקיימים בהן את מִצוות אכילת מצה בליל הסדר צריכות להיעשות לשם מִצווה. לדוגמה: מצה שנעשתה על ידי שוטה פסולה למצת מצווה, גם אם ידוע שהיא לא החמיצה, כיוון שאין לשוטה דעת, ואין הוא יכול לעשות את המצה לשם מצווה. הרבנים האוסרים טענו שמצה הנעשית על ידי מכונה הרי היא כמצה הנעשית על ידי שוטה, ולא ניתן לקיים בה את מצוות אכילת מצה⁴. 

הרבנים המתירים לא קיבלו את עמדת האוסרים. בנוגע לטענה הראשונה, הם טענו שהעיסה אינה מתחממת ו"לא נדבק שום בצק בשום מקום, והכל נעשה בזריזות נפלאה ונקיות יתירה"⁵. ובנוגע לטענה השנייה, השיבו הרבנים המתירים שכיוון שבני אדם הם אלו שמניעים את גלגלי המכונה, נחשב הדבר שהמצות נעשות על ידי אדם⁶.

עם השנים, המכונות לאפיית מצות הלכו והשתכללו, והיה בכך יתרון וחיסרון. היתרון היה בכך שמבנה המכונות שופר מאוד, וסודרו פתרונות לחששות שונים שהיו במכונות הישנות, כך שאפיית המצות נעשית ללא כל חשש חמץ, באופן מהודר מאוד¹. החיסרון בשכלול המכונות היה בכך שהמכונות הופעלו בכוח החשמל, ואפיית המצות נעשתה אוטומטית, ללא מגע יד אדם. מצב זה החריף את השאלה אם ניתן לקיים במצות אלו את מצוות אכילת מצה בליל הסדר. יש שטענו שהרבנים שהכשירו את מצות המכונה, עשו זאת משום שהמכונות לעשיית המצות באותה תקופה הופעלו על ידי כוח אדם; אך מצות הנעשות על ידי מכונה המופעלת על ידי כוח החשמל, פסולות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר, כיוון שעשייתן אינה מיוחסת לאדם אלא למכונה, ונמצא שהן אינן עשויות לשם מצווה². ויש שטענו שהעובדה שאדם לוחץ על מכשיר ההפעלה ומפעיל את המכונה לשם מִצווה, מספיקה כדי להחשיב את המצות בתור מצות שנאפו לשם מצווה³.

למעשה, יש להבחין בין שאלת כשרותן של מצות מכונה לימי הפסח, לבין שאלת כשרותן למצת מצווה בליל הסדר. בנוגע לכשרותן לימי הפסח, התקבלה הדעה שאין במצות המכונה כל חשש חמץ, והן כשרות לאכילה בימי הפסח. אך בנוגע לאפשרות לקיים במצות מכונה את מצוות אכילת מצה בליל הסדר, נותרה המחלוקת בעינה. לכן הטוב ביותר הוא לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות יד שהושגחו בקפידה ובהידור ונשמרו לשם מצווה, שהן כשרות לכל הדעות. אך מי שאין לו מצות יד שהושגחו בקפידה ובהידור, יכול לקיים את המִצווה במָצוֹת מכונה שנשמרו לשם מצווה, שכן גם הן כשרות לקיום מִצוות אכילת מצה בליל הסדר¹.

כאמור, המצה שמקיימים בה את מצוות אכילת מצה, צריכה להיות משומרת מכל חשש חימוץ, ושמירה זו צריכה להיעשות לשם מצוות מצה¹. הראשונים נחלקו אם חובת השמירה חלה משעת קצירת החיטים או משעת טחינתן. לדעת הרמב"ם, כבר משעת הקצירה צריך לשמור על החיטים שלא יחמיצו, מכיוון שמשעה זו החיטים בשלות לגמרי והן יכולות להחמיץ. לדעת הרא"ש, החובה לשמור על המצה שלא תחמיץ חלה רק משעת הטחינה ואילך, מכיוון שמשעה זו החיטים קרובות להחמיץ, שכן פעמים ששוטפים את החיטים קודם טחינתן; אבל קודם לכן, אין זה מצוי שהחיטים יחמיצו. לדעתו, החובה לשמור את המצה מכל חימוץ נאמרה רק כאשר יש חשש קרוב שבלא שמירה מיוחדת, המצה תחמיץ, אך כאשר החשש שהמצה תחמיץ הוא חשש רחוק, אין חובה לשמור את המצה בשמירה מיוחדת.

בימינו, נוהגים לכנות את המצות שנשמרו משעת הקצירה 'מצות שמורות'. ואת המצות הרגילות, הנשמרות משעת הטחינה ואילך, נוהגים לכנות 'מצות שאינן שמורות' או 'מצות רגילות'. להלכה, נכון להחמיר ולקיים את מצוות אכילת מצה ב'מצה שמורה', שנשמרה כבר משעת הקצירה, אך אדם שאין לו מצה השמורה משעת הקצירה, יכול לקיים את המצווה במצה 'רגילה', השמורה משעת הטחינה, ולברך עליה².