טעם פגום של חמץ שהתערב במאכל

כאמור לעיל, טעם של חמץ שהתערב במאכל אחר, אוסר את המאכל. אמנם טעם של חמץ שהתערב במאכל והוא פוגם את טעמו, נחלקו הפוסקים אם גם הוא אוסר את המאכל. 

כדי להבין דין זה כראוי, יש להקדים שכלל בידינו: 'נותן טעם לפגם מותר'. כלומר, טעם של דבר אסור שהתערב במאכל ופגם את טעמו, אינו אוסר את המאכל. לדוגמה: סיר שבישלו בו בשר טרף, טעם הבשר נבלע בדפנות הסיר, ואם ניקו את הסיר ובישלו בו מאכל אחר, המאכל נאסר באכילה, כיוון שהטעם הבלוע בדפנות עבר מדפנות הכלי למאכל. אך אם עברו עשרים וארבע שעות מבישול הבשר הטרף, טעם הבשר הטרף הבלוע בדפנות נפגם, ואם ניקו את הסיר ובישלו בסיר מאכל, טעם הבשר אינו אוסר את המאכל, כיוון שהוא פגום, וטעם פגום אינו אוסר¹. 

הפוסקים נחלקו אם כלל זה נאמר גם לגבי טעם חמץ שהתערב במאכל בפסח. לדעת הרא"ש, גם בטעם חמץ בפסח, 'נותן טעם לפגם מותר'². לדעה זו, אם בפסח בישלו בטעות בסיר חמץ שלא השתמשו בו עשרים וארבע שעות לפני הבישול, התבשיל מותר, כיוון שטעם החמץ הבלוע בדפנות פגום³. כדעה זו פסק השלחן ערוך, וכן נוהגים יוצאי ספרד⁴. הרשב"א חולק על כך, וסובר שבטעם חמץ בפסח, 'נותן טעם לפגם אסור'. לדבריו, הכלל 'נותן טעם לפגם מותר', נאמר רק במצבים שבהם הטעם הוא זה שאוסר את המאכל המותר, אך בפסח, לא הטעם הוא זה שאוסר, אלא מציאוּת האיסור במאכל אוסרת אותו, ולכן אין זה משנה אם הטעם משביח את המאכל או פוגם אותו. עיקרון זה, שמציאוּת החמץ במאכל היא שאוסרת אותו, ולא טעם החמץ הוא האוסר, למד הרשב"א מהדין שחמץ אינו בטל אפילו באלף. ברור הדבר שכאשר כמות המאכל הכשר גדולה פי אלף מכמות החמץ, אין החמץ נותן טעם במאכל הכשר, ואף על פי כן המאכל הכשר נאסר. מוכח מכך שלא הטעם הוא זה שאוסר את המאכל, אלא מציאוּת החמץ במאכל אוסרת אותו, ולכן אין זה משנה אם הטעם משביח את המאכל או פוגם אותו⁵. הרמ"א פסק כדעת הרשב"א, וכן נוהגים יוצאי אשכנז⁶. לכן, לפי יוצאי אשכנז, אם בישלו בפסח בטעות בסיר חמץ שלא השתמשו בו עשרים וארבע שעות לפני הבישול, התבשיל נאסר, אף שטעם החמץ שנבלע באוכל פגום⁷.