'חמץ נוקשה'

חמץ שאסרה תורה הוא חמץ שתהליך ההחמצה שלו הושלם והוא ראוי לאכילה. אך חמץ שתהליך ההחמצה שלו לא הושלם, או חמץ שמתחילת עשייתו הוא מאוס, נקרא 'חמץ נוקשה'¹, כיוון שקשה לאוכלו², והוא מותר באכילה ובהנאה מהתורה³. לדוגמה: עיסה שהתחילה להחמיץ, אך אין בה עדיין סדקים כפי שיש בעיסה שהחמיצה לגמרי, מותרת באכילה מהתורה, כיוון שאף אם יאפו אותה, היא לא תהיה ראויה לאכילה אלא על ידי הדחק. וכן דבק העשוי מקמח ומים הוא חמץ נוקשה, כיוון שהוא מאוס לאכילה, ואף אם יאפו אותו, הוא לא יהיה ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק⁴. 

אף שחמץ נוקשה מותר באכילה מן התורה, חכמים אסרו לאכול אותו, ליהנות ממנו ולהשהות אותו בבית בפסח, כיוון שהוא דומה לחמץ גמור⁵.

יש להדגיש שחמץ נוקשה הוא חמץ שמתחילת עשייתו היה מאוס או שתהליך החמצתו לא הושלם, אך חמץ שתהליך החמצתו הושלם והיה ראוי לאכילה, ולאחר מכן נמאס ונפסל מאכילה, אינו חמץ נוקשה ודינו כחמץ רגיל⁶.