אכילת מאכל שהתערב בו חמץ, בפסח

כלל בידינו שאיסור שהתערב בהיתר, בטל בשישים, לדוגמה: מעט חלב שנשפך לתוך מרק בשרי, אם כמות המרק היא פי שישים מכמות החלב שנשפך לתוכו, המרק מותר באכילה. הטעם לכך הוא שכאשר יש בהיתר פי שישים מהאיסור, טעם האיסור אינו מורגש, והאיסור בטל¹. 

מן התורה, גם חמץ בטל בשישים, אך חכמים גזרו שחמץ לא יתבטל בשישים, ואפילו לא באלף². לדוגמה: אם נשפכה כמות קטנה של בירה לתוך חבית גדולה של יין, מן התורה הבירה בטלה בשישים ומותר לשתות את היין בפסח, אך חכמים גזרו שהבירה לא תתבטל, וכל היין שבחבית ייאסר באכילה ובהנאה בפסח ותהיה חובה לבערו מן הבית, אף שכמות היין גדולה פי אלף מכמות הבירה שנפלה לתוכו. 

הטעם לגזרה זו הוא שאיסור חמץ הוא איסור חמור שעונשו כרת, וכיוון שכל השנה החמץ מותר באכילה, עלול האדם לשכוח את איסורו. רוב איסורי האכילה אסורים תמיד, ולכן יש לאדם הרגשת ריחוק טבעית מהם, והחשש שהוא ישכח את האיסור ובטעות יאכל את הדבר האסור, נמוך מאוד. אך חמץ מותר באכילה כל השנה, ולכן אין לאדם הרגשת ריחוק טבעית ממנו, והוא עלול לשכוח את האיסור ולאכול ממנו בטעות. כדי להרחיק את האדם מן החמץ, החמירו חכמים באיסור זה יותר ממה שהחמירו באיסורים אחרים³. וטעם נוסף נתנו לכך שהחמירו באיסור חמץ שלא יתבטל אפילו באלף, והוא שהחמץ רומז ליצר הרע, ועל כן אין לתת לו אחיזה כלל ואין לבטלו אפילו באלף. כשם שליבנו ומחשבותינו צריכים להיות נקיים לגמרי מהיצר הרע, ואין לתת לו מקום בלב כלל, אף לא מקום מועט, הקטן מאחד מאלף - כך גם המאכלים שאנו אוכלים בפסח צריכים להיות נקיים לגמרי מחמץ⁴.