כלל בידינו שאיסור שהתערב בהיתר, בטל בשישים, לדוגמה: מעט חלב שנשפך לתוך מרק בשרי, אם כמות המרק היא פי שישים מכמות החלב שנשפך לתוכו, המרק מותר באכילה. הטעם לכך הוא שכאשר יש בהיתר פי שישים מהאיסור, טעם האיסור אינו מורגש, והאיסור בטל1.
מן התורה, גם חמץ בטל בשישים, אך חכמים גזרו שחמץ לא יתבטל בשישים, ואפילו לא באלף2. לדוגמה: אם נשפכה כמות קטנה של בירה לתוך חבית גדולה של יין, מן התורה הבירה בטלה בשישים ומותר לשתות את היין בפסח, אך חכמים גזרו שהבירה לא תתבטל, וכל היין שבחבית ייאסר באכילה ובהנאה בפסח ותהיה חובה לבערו מן הבית, אף שכמות היין גדולה פי אלף מכמות הבירה שנפלה לתוכו.
הטעם לגזרה זו הוא שאיסור חמץ הוא איסור חמור שעונשו כרת, וכיוון שכל השנה החמץ מותר באכילה, עלול האדם לשכוח את איסורו. רוב איסורי האכילה אסורים תמיד, ולכן יש לאדם הרגשת ריחוק טבעית מהם, והחשש שהוא ישכח את האיסור ובטעות יאכל את הדבר האסור, נמוך מאוד. אך חמץ מותר באכילה כל השנה, ולכן אין לאדם הרגשת ריחוק טבעית ממנו, והוא עלול לשכוח את האיסור ולאכול ממנו בטעות. כדי להרחיק את האדם מן החמץ, החמירו חכמים באיסור זה יותר ממה שהחמירו באיסורים אחרים3. וטעם נוסף נתנו לכך שהחמירו באיסור חמץ שלא יתבטל אפילו באלף, והוא שהחמץ רומז ליצר הרע, ועל כן אין לתת לו אחיזה כלל ואין לבטלו אפילו באלף. כשם שליבנו ומחשבותינו צריכים להיות נקיים לגמרי מהיצר הרע, ואין לתת לו מקום בלב כלל, אף לא מקום מועט, הקטן מאחד מאלף - כך גם המאכלים שאנו אוכלים בפסח צריכים להיות נקיים לגמרי מחמץ4.
לאור זאת, נשאלת השאלה אם מותר לאדם לשתות בפסח מים שנשאבו מן הכינרת, שכן השוהים בחופי הכינרת עשויים לשפוך משקים של חמץ למי הכינרת, וחמץ אינו בטל אפילו באלף. התשובה היא שמותר לשתות בפסח מים שנשאבו מהכנרת, ומי הכנרת אינם נאסרים1. זאת כיוון שכאשר אדם שותה מים שנשאבו מן הכינרת, כמות החמץ המעורבת במים אלו היא כה זעירה, עד שגם אם נקבץ אותה למקום אחד היא לא תירָאה ולא תורגש על ידי אחד החושים, וכמות זעירה כזו בטלה2.
גזרת חכמים שחמץ אינו מתבטל אפילו באלף נאמרה רק בנוגע לימי הפסח, אך בערב פסח אחר חצות, אף שהחמץ אסור באכילה מן התורה, הוא בטל בשישים, ככל שאר איסורי תורה. הטעם לכך הוא שאיסור אכילת חמץ בערב פסח קל יותר מאיסור אכילת חמץ בפסח. על אכילת חמץ בפסח חייבים כרת, אך על אכילת חמץ בערב פסח אחר חצות, אין חייבים כרת. לכן החומרה המיוחדת שחמץ אינו בטל בשישים נאמרה רק בפסח1.
כמבואר לעיל, בערב פסח החמץ בטל בשישים, ובפסח הוא אינו מתבטל אפילו באלף. מה דינו של מאכל שהתערב בו חמץ בערב פסח והתבטל בשישים, ולאחר מכן הגיע חג הפסח והמאכל עדיין לא נאכל - האם עדיין הוא מותר באכילה, כיוון שהחמץ כבר התבטל, או שהוא נאסר באכילה עם כניסת החג, כיוון שבפסח חמץ אינו מתבטל אפילו באלף? נחלקו בכך הרא"ש והרמב"ם. לדעת הרא"ש, המאכל מותר באכילה בפסח, כיוון שפקע ממנו האיסור כאשר החמץ התבטל, וכאילו אין חמץ בתערובת1. לדבריו, מה שאמרו חכמים שחמץ אינו בטל אפילו באלף, הכוונה לחמץ שהתערב במאכל תוך כדי חג הפסח, אך חמץ שהתבטל בשישים לפני הפסח, מותר באכילה גם בפסח. הרמב"ם חולק על הרא"ש, וסובר שמאכל שהתערב בו חמץ בערב פסח והתבטל בשישים, אסור באכילה בפסח. זאת כיוון שעם כניסת החג, החמץ 'מתעורר לחיים' ואוסר את כל התערובת, שכן בפסח חמץ אינו מתבטל בשישים. דין זה נקרא בלשון הפוסקים: 'חוזר ונֵיעוֹר', כלומר החמץ חוזר ומתעורר ואוסר את התערובת2.
השלחן ערוך פוסק כדעת הרא"ש, שחמץ אינו חוזר וניעור. לכן מאכל או משקה שהתערב בהם חמץ בערב פסח והתבטל בשישים, מותרים באכילה גם בפסח לדעת השלחן ערוך, וכך נוהגים רוב יוצאי ספרד3. לעומת זאת, הרמ"א מחלק בעניין זה בין תערובת של נוזלים ('לח בלח'), לבין תערובת של מוצקים ('יבש ביבש'). בתערובת של נוזלים, הרמ"א פוסק כדעת הרא"ש, שהחמץ אינו חוזר וניעור, ובתערובת של מוצקים, הוא פוסק כדעת הרמב"ם, שהחמץ חוזר וניעור; וכן נוהגים יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד4. לדוגמה: יין שנשפכה לתוכו כמות מועטה של בירה בערב פסח ובטלה בשישים (-תערובת לח בלח), יהיה מותר בשתייה בפסח, כיוון שהחמץ התבטל בערב הפסח, ואינו חוזר וניעור בכניסת החג. אך שקדי מרק כשרים לפסח, שנפל לתוכם שקד מרק חמץ בערב פסח והתבטל בשישים (-תערובת יבש ביבש), ייאסרו באכילה עם כניסת החג, אף שהותרו באכילה בערב פסח; כיוון שהחמץ חוזר וניעור בתערובת כזו.
הטעם לחלוקה בין תערובת של לח בלח לבין תערובת של יבש ביבש הוא שבתערובת לח בלח, החמץ נבלל במאכל המותר והופך להיות חלק ממנו, ולכן החמץ נחשב כמי שאינו בעולם, ואינו חוזר וניעור; אך בתערובת יבש ביבש, החמץ נשאר כמות שהוא ולא חל בו שינוי, לכן הוא חוזר וניעור כאשר פסח מגיע5.
לדין זה יש משמעות בנוגע לכשרותן של מצות מכונה. המכונות שמשתמשים בהן לאפיית מצות עשויות מחלקים רבים, שקשה לנקות את כולם כל שמונה עשרה דקות. ופעמים שמצטבר מעט בצק בין חלקי המכונה, ולאחר שהוא מחמיץ, הוא חוזר ומתערב בבצק. ישנן מצות עם כשרות מהודרת, שבמשך אפייתן מקפידים לנקות את המכונות כל שמונה עשרה דקות, אך באפיית רוב המצות המצויות בשוק, אין מקפידים על כך, וגם מצות אלו כשרות. ואף שחמץ אינו בטל אפילו באלף, מעט החמץ שמתערב בבצק אינו אוסר את המצות, כיוון שהן נאפות לפני הפסח, ובזמן זה החמץ בטל בשישים. וגם לדעת הרמ"א, שחמץ שהתבטל לפני פסח חוזר וניעור בפסח, זהו רק בתערובת של יבש ביבש, ותערובת של בצק בבצק נחשבת כתערובת לח בלח, ולכן המצות כשרות לאכילה6.
לא רק חמץ ממש אינו בטל באלף, אלא גם טעם של חמץ אינו בטל באלף. לדוגמה: סיר גדול ובו מרק חם, שהכניסו לתוכו בטעות כדור קניידלך (-כופתה) חמץ, המרק כולו אסור באכילה ובהנאה, כיוון שטעם הקניידלך התערב במרק. ואף שיש במרק פי אלף מטעם הקניידלך, המרק כולו אסור, כיוון שגם טעם של חמץ אינו בטל באלף1.
כאמור לעיל, טעם של חמץ שהתערב במאכל אחר, אוסר את המאכל. אמנם טעם של חמץ שהתערב במאכל והוא פוגם את טעמו, נחלקו הפוסקים אם גם הוא אוסר את המאכל.
כדי להבין דין זה כראוי, יש להקדים שכלל בידינו: 'נותן טעם לפגם מותר'. כלומר, טעם של דבר אסור שהתערב במאכל ופגם את טעמו, אינו אוסר את המאכל. לדוגמה: סיר שבישלו בו בשר טרף, טעם הבשר נבלע בדפנות הסיר, ואם ניקו את הסיר ובישלו בו מאכל אחר, המאכל נאסר באכילה, כיוון שהטעם הבלוע בדפנות עבר מדפנות הכלי למאכל. אך אם עברו עשרים וארבע שעות מבישול הבשר הטרף, טעם הבשר הטרף הבלוע בדפנות נפגם, ואם ניקו את הסיר ובישלו בסיר מאכל, טעם הבשר אינו אוסר את המאכל, כיוון שהוא פגום, וטעם פגום אינו אוסר1.
הפוסקים נחלקו אם כלל זה נאמר גם לגבי טעם חמץ שהתערב במאכל בפסח. לדעת הרא"ש, גם בטעם חמץ בפסח, 'נותן טעם לפגם מותר'2. לדעה זו, אם בפסח בישלו בטעות בסיר חמץ שלא השתמשו בו עשרים וארבע שעות לפני הבישול, התבשיל מותר, כיוון שטעם החמץ הבלוע בדפנות פגום3. כדעה זו פסק השלחן ערוך, וכן נוהגים יוצאי ספרד4. הרשב"א חולק על כך, וסובר שבטעם חמץ בפסח, 'נותן טעם לפגם אסור'. לדבריו, הכלל 'נותן טעם לפגם מותר', נאמר רק במצבים שבהם הטעם הוא זה שאוסר את המאכל המותר, אך בפסח, לא הטעם הוא זה שאוסר, אלא מציאוּת האיסור במאכל אוסרת אותו, ולכן אין זה משנה אם הטעם משביח את המאכל או פוגם אותו. עיקרון זה, שמציאוּת החמץ במאכל היא שאוסרת אותו, ולא טעם החמץ הוא האוסר, למד הרשב"א מהדין שחמץ אינו בטל אפילו באלף. ברור הדבר שכאשר כמות המאכל הכשר גדולה פי אלף מכמות החמץ, אין החמץ נותן טעם במאכל הכשר, ואף על פי כן המאכל הכשר נאסר. מוכח מכך שלא הטעם הוא זה שאוסר את המאכל, אלא מציאוּת החמץ במאכל אוסרת אותו, ולכן אין זה משנה אם הטעם משביח את המאכל או פוגם אותו5. הרמ"א פסק כדעת הרשב"א, וכן נוהגים יוצאי אשכנז6. לכן, לפי יוצאי אשכנז, אם בישלו בפסח בטעות בסיר חמץ שלא השתמשו בו עשרים וארבע שעות לפני הבישול, התבשיל נאסר, אף שטעם החמץ שנבלע באוכל פגום7.
חמץ שאסרה תורה הוא חמץ שתהליך ההחמצה שלו הושלם והוא ראוי לאכילה. אך חמץ שתהליך ההחמצה שלו לא הושלם, או חמץ שמתחילת עשייתו הוא מאוס, נקרא 'חמץ נוקשה'1, כיוון שקשה לאוכלו2, והוא מותר באכילה ובהנאה מהתורה3. לדוגמה: עיסה שהתחילה להחמיץ, אך אין בה עדיין סדקים כפי שיש בעיסה שהחמיצה לגמרי, מותרת באכילה מהתורה, כיוון שאף אם יאפו אותה, היא לא תהיה ראויה לאכילה אלא על ידי הדחק. וכן דבק העשוי מקמח ומים הוא חמץ נוקשה, כיוון שהוא מאוס לאכילה, ואף אם יאפו אותו, הוא לא יהיה ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק4.
אף שחמץ נוקשה מותר באכילה מן התורה, חכמים אסרו לאכול אותו, ליהנות ממנו ולהשהות אותו בבית בפסח, כיוון שהוא דומה לחמץ גמור5.
יש להדגיש שחמץ נוקשה הוא חמץ שמתחילת עשייתו היה מאוס או שתהליך החמצתו לא הושלם, אך חמץ שתהליך החמצתו הושלם והיה ראוי לאכילה, ולאחר מכן נמאס ונפסל מאכילה, אינו חמץ נוקשה ודינו כחמץ רגיל6.
יציאת מצרים - "יסוד ושורש הכול"
פרק ז - תערובת חמץ ו'חמץ נוקשה'
