מצוות עשה מהתורה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר1. בכל לילה אנו מצווים להזכיר את יציאת מצרים, אך בליל הסדר המצווה היא לספר את סיפור יציאת מצרים באריכות ובהרחבה2. מטרת מצווה זו מפורשת בתורה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"3. האותות והמופתים שעשה ה' במצרים מוכיחים את מציאות ה', את שלטונו בכל ואת השגחתו על העולם4. ה' יכול היה להוציא את עם ישראל ממצרים בדרכים רבות, אך הוא הוציאנו דווקא על ידי אותות ומופתים, כדי שנספר עליהם לבנינו ונבסס על ידם את האמונה בה'.
אך אין די בכך. ההגדה אינה מסתיימת בסיפור היציאה, אלא בהלל והודאה, כיוון שתכלית הסיפור היא שנתעורר על ידו להכיר בחסדי ה' ולהודות לו על הטובה שגמל עמנו. ההודאה לה' אינה רק על יציאת אבותינו ממצרים, אלא עלינו להרגיש כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים. שהרי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". לכן, בסוף המגיד אנו אומרים: "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם... לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו"1.
בקריאת ההגדה מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים2. אך כדי לקיים את המצווה בהידור, ראוי לשלב תוך כדי ההגדה דברים שיעוררו את לב השומעים להתבונן ביסודות האמונה הקשורים ביציאת מצרים ולחובת ההודאה על ניסי ה', לחוות עניינים אלו, ולהתחבר אליהם. דרכים רבות ישנן לעורר את הלב, ולכל משפחה מתאימה דרך אחרת. כדי שליל הסדר יהיה לילה משמעותי ומרומם, יש להתכונן לו מראש, לייחד זמן להתבונן בעניין יציאת מצרים, למצוא את הרעיונות הרוחניים המתאימים למשפחה, ולחשוב על הדרך המתאימה להעברת רעיונות אלו. פעמים שמרוב התעסקות בהכנת האוכל והכשרת הבית, עלולים להסיח את הדעת ממצוות "והגדת לבנך", שהיא הלב של ליל הסדר.
סיפור ההגדה צריך להיות מובן לשומעים. לכן עורך הסדר צריך לפרש לילדים הקטנים את ההגדה, כפי דעתם והשגתם. בדרך כלל, מסובים על שולחן הסדר גם בנים ובנות גדולים לצד הקטנים, וצריך לשלב בתבונה בין רעיונות המתאימים לגדולים לבין רעיונות המתאימים לקטנים.
נשים חייבות במצוות הסיפור ביציאת מצרים, כמו שהן חייבות בכל המצוות הנוהגות בליל הסדר. זאת משום שאף הנשים נגאלו משעבוד מצרים, ולא עוד אלא שהגאולה הייתה בזכותן; כדברי חכמים שבזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים1.
כאשר כמה משפחות עורכות יחד את הסדר, אין חובה שכל אחד מהאבות יספר את סיפור יציאת מצרים לבניו. די בכך שעורך הסדר מספר את סיפור יציאת מצרים לכל הנוכחים, וכולם יוצאים בזה ידי חובה1. וכמה טעמים לכך. יש שכתבו שהטעם לכך הוא משום ש'שומע כעונה' (עונה=אומר). כלומר כאשר אדם אומר משהו ומתכוון להוציא את חברו ידי חובה, וחברו שומע ומתכוון לצאת, נחשב זה כאילו השומע אמר בעצמו את הדברים2. ויש שכתבו שהטעם לכך הוא משום ש'שלוחו של אדם כמותו', ועורך הסדר הוא שליח של כל האבות הנמצאים עמו לספר את סיפור יציאת מצרים3. ויש שכתבו שמצוות "והגדת לבנך" מחייבת לדאוג שהילדים ישמעו את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, אך אין חובה שדווקא האב יספר להם את הסיפור4. ויש נוהגים שעורך הסדר משתף גם את שאר המסובים במצוות הסיפור, כדי שכולם יהיו שותפים למצווה5.
הסיפור צריך להיעשות בדרך של שאלה ותשובה. לכן ההגדה נפתחת בשאלה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'". לכן גם תיקנו חכמים לעשות בליל הסדר כמה דברים שיעוררו את הילדים לשאול שאלות. השאלה פותחת את הלב, מעוררת את הסקרנות ומביאה את האדם למצב שהוא משתוקק לשמוע את התשובה לשאלתו. יתרה מכך, כאשר אדם שואל שאלה, השאלה מעסיקה ומטרידה אותו, וכאשר הוא מקבל תשובה לשאלתו, מתעורר בו רגש של שמחה; וכך יסודות האמונה נקבעים בנפש הילד מתוך הזדהות ושמחה1.
מדרישת התורה לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, יש ללמוד יסוד חשוב בחינוך. בדרך כלל, שאלה מגלה חיסרון. השואל אינו יודע משהו, והוא פונה לאביו או לרבו ומבקש מהם שיסייעו לו להבין ולדעת. משום כך, שאילת שאלה עלולה להרתיע: 'איך יגיבו לשאלתי? האם יראו בה סימן לחוסר תבונה? לבערות?' לא בכדי אמרו חכמים "לא הבישן למד"2, משום שבדרך הטבע עלול להיות קושי בשאילת שאלות. הפתרון לחשש זה אינו תלוי רק ביכולת של השואל להתגבר על הבושה, אלא גם באווירה שמשרים ההורה או המורה. ככל שהילד מרגיש בטוח יותר באהבה ובהערכה כלפיו, כך קל לו יותר לשאול שאלות, ביודעו שגם אם השאלה תגלה חיסרון, הוא לא יאבד את האהבה והערכה של הוריו ומוריו כלפיו. דרישת התורה שסיפור יציאת מצרים ייעשה בדרך של שאלות, מלמדת אותנו שהקשר בין הורים לילדים צריך להיות כזה, שהילדים לא יחששו לשאול, כי הם יהיו בטוחים באהבה ובהערכה של הוריהם. ביטחון כזה אינו יכול להיווצר בערב אחד. הוא נבנה לאט לאט, על ידי יחס קבוע של אהבה והערכה גם במפגש עם חסרונות וכישלונות. אם כן, מן הדרישה לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, יש ללמוד שבבית יהודי צריכה לשרור במשך כל השנה אווירה כללית של אהבה והערכה.
גם מי שאין לו בן קטן, צריך לספר ביציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה. לכן גם כאשר אין בסדר ילדים, אחד המשתתפים צריך לשאול "מה נשתנה וכו'". ואפילו אדם שעורך את הסדר לבדו, צריך לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, ולשאול את עצמו "מה נשתנה הלילה הזה וכו'"3.
מפליא הדבר, שאדם צריך לשאול את עצמו "מה נשתנה", הלא כבר הוא יודע את התשובה שישיב לעצמו, ומה תועלת בשאילת השאלה? אלא שיציאה לחרות היא תהליך מקיף ומתמשך, והיא כוללת לא רק מעשים, אלא גם מחשבות. פעמים שאדם מתחבט בשאלה, ונותן לעצמו תשובה שמתאימה לגילו ולמצבו. עוברות שנים, מחשבתו מתפתחת, ידיעותיו מקיפות יותר, והוא נשאר עם אותה התשובה. חג הפסח ומצוות סיפור יציאת מצרים קוראים לו להתחדש ולהתרענן, לא להיות כבול ומשועבד למחשבותיו המוקדמות, לשאול שוב את אותן שאלות ולהתבונן בהן מחדש. משנה לשנה אדם משתנה, גדל, רוכש עוד ידיעות ועוד ניסיון חיים. כאשר הוא נפתח להתבונן על דברים מחדש, חזקה עליו שהתבוננות זו תביא עמה מחשבות חדשות ועמוקות.
כדי לעורר את הילדים לשאול שאלות, תיקנו חכמים לעשות כמה שינויים בליל הסדר, כדי שישימו לבם לשוֹנוּתוֹ של לילה זה ויתעוררו לשאול. אחד השינויים שתיקנו חכמים הוא לחלק לילדים קליות ואגוזים בתחילת הסדר1.
בקריאת ההגדה ישנם שני מנהגים. יש הנוהגים שעורך הסדר קורא את ההגדה בקול, וכולם יוצאים ידי חובה בקריאתו. הטעם לכך הוא ש"בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ"1, כלומר כבוד הוא למצווה שהיא נעשית על ידי כמה אנשים יחד, ולא על ידי כל אחד בנפרד2. ויש הנוהגים שכולם קוראים את ההגדה יחד עם עורך הסדר3, משום שבדרך כלל, קריאת ההגדה לוקחת זמן רב, ויש לחשוש שהשומעים לא יטו אוזנם לקריאה של עורך הסדר4. הדרך המובחרת היא לשתף את כולם באמירת ההגדה, ולכן רצוי יותר לנהוג כמנהג השני, או לנהוג כמנהג הראשון ולחלק את קריאת ההגדה בין כל המסובים, כדי שכל אחד יקרא חלק מההגדה5.
אומרים את ההגדה בקול ובהתפעלות, בשמחה ובחדווה, אך מתוך כובד ראש ויראה. לכן אין להסב בשעת אמירת ההגדה1.
בתחילת אמירת ההגדה, מגביהים את קערת הסדר שבה המצות, עם כל שאר המינים המונחים עליה, כביטוי לשמחה ולהתרוממות, ואומרים "הא לחמא עניא וכו'"1. לאחר אמירת "הא לחמא עניא", מסלקים את הקערה מהשולחן, כדי שהילדים ישאלו למה מורידים את המצות מהשולחן, אם עדיין לא אכלו אותן. ומשיבים להם שאין לאכול לפני שמקיימים את המצווה לספר ביציאת מצרים2. יש שמסתפקים בכיסוי המצות, ואין מסלקים אותן מהשולחן3. לאחר מכן מוזגים את הכוס השנייה של ארבע כוסות, כדי לעורר את הילדים לשאול מדוע מוזגים כוס נוספת לאחר הקידוש ולפני הסעודה4.
משעה שמוזגים את הכוס השנייה, אין לאכול ולשתות במשך כל אמירת ההגדה, עד שתיית הכוס השנייה1, שכן אין זה מכבוד ההגדה להפסיק באמצעה לאכילה ושתייה2. אם אדם רעב מאוד והדבר מפריע לו באמירת ההגדה, הוא רשאי לסמוך על הפוסקים המתירים לאכול ולשתות באמצע ההגדה, אך יאכל רק מעט, כדי שיוכל לאכול את המצה לתיאבון3.
לאחר מזיגת הכוס השנייה, הילדים שואלים "מה נשתנה". גם בנות קטנות יכולות לשאול "מה נשתנה" בניגון, אף כשנוכחים בסדר אנשים שאינם מבני הבית1. לאחר שהילדים שואלים "מה נשתנה", מחזירים את הקערה שבה המצות, כדי לומר את ההגדה על המצות. ומתחילים לומר "עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'", שזו התשובה לשאלות שהילדים שאלו ב"מה נשתנה"2. יש נוהגים שכל המסובים חוזרים ואומרים "מה נשתנה", ורק לאחר מכן מתחילים לומר "עבדים היינו"3. וכתב על מנהג זה אחד ממקובלי ירושלים: "על ידי שאילת מה נשתנה גורמין פתיחת הלב לתורה, ולכן נהגתי בביתי שכל המקובצים אצלי בליל הסדר, כל אחד ואחד שואל מה נשתנה, ומתפלל שיהיה לו לפתיחת הלב, ואחר גמר כל הנאספים גם אני בעצמי אומר מה נשתנה"4.
צריך להשתדל שהילדים יישארו ליד שולחן הסדר לפחות עד אמירת "עבדים היינו", שהיא התשובה לשאלות ששאלו, ובזה מקיימים את מצוות "והגדת לבנך", לענות לשאלות הילדים ולספר להם את סיפור יציאת מצרים. ויש כאלו שמעודדים את הילדים לשאול "מה נשתנה", אך לאחר מכן מניחים להם ללכת לישון או לשחק, ובכך הילדים אינם מקבלים מענה לשאלות ששאלו, וההורים אינם מקיימים את עיקר המצווה5.
כמבואר לעיל, מכך שהתורה מכנה את המצה "לחם עוני", למדו חכמים שיש לענות (לומר) את ההגדה על המצה, לכן כאשר אומרים את ההגדה, המצות צריכות להיות מגולות. בכל מקום בהגדה שמגביהים בו את הכוס (כפי שיבואר בהמשך), מכסים את המצות, כפי שמכסים את החלות בשעת הקידוש. זאת כדי שלא לפגוע בכבוד הפת, כיוון שבכל מקום, הפת קודמת ליין1.
כשאומרים "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה", יש להגביה את המצה האמצעית (שאותה עתידים לאכול ב"מוציא מצה"), ולהראות אותה למסובים, כדי לחבב את המצווה עליהם. וכן כשאומרים "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה" יש להגביה את המרור, מאותה הסיבה. אבל כשאומרים "פסח שהיו אבותינו אוכלים על שום מה", אין מגביהים את הזרוע שהיא זכר לפסח, כדי שלא יהיה נראה כאילו הקדישו אותה לקרבן פסח2.
נוהגים להחסיר מעט יין מהכוס כשאומרים "דם ואש ותימרות עשן", וכן כשמזכירים את עשר המכות ואת הסימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. ומחסירים מן היין בסך הכול שש עשרה פעמים, כנגד אותיות י"ו משמו של הקב"ה (י-ה-ו-ה), שהיכה את פרעה. במנהג זה רומזים שאנו מתפללים שיוסרו מאיתנו מכות מצרים, ויבואו על שונאי ישראל1. מחסירים את היין מהכוס על ידי האצבע, לרמוז לפסוק "אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִיא"2, ומי שהטבלת האצבע בכוס תמאיס עליו את היין, יכול לשפוך מעט מן היין מהכוס ישירות לצלוחית שתחת הכוס3. אם נחסר הרבה מן הכוס, יש לחזור ולמלאות אותה לפני ברכת "אשר גאלנו", כדי לכבד את הברכה ולאומרה על כוס מלאה4. יש מיוצאי ספרד שנוהגים בכל פעם לשפוך מן הכוס לתוך כוס שבורה, עד ששופכים את כל הכוס, ואחר כך שוטפים את הכוס ומוזגים בה יין חדש, כדי שלא לשתות יין שהמכות נזכרו עליו5.
אין שותים את היין שמחסירים מהכוס, מכיוון שהוא רומז למכות שה' היכה את המצרים6, לכן מי שזוכה להשתמש ביין הקדוש בקדושת שביעית, לא יחסיר יין מהכוס, משום שאסור להפסיד יין הקדוש בקדושת שביעית7.
בסוף המגיד, בפסקה שמתחילה במילים "לפיכך אנחנו חייבים", נוהגים להגביה את הכוס, מכיוון שפסקה זו היא שירת הודאה על גאולתנו, וראוי לומר שירת הודאה על היין1. וכן מגביהים את הכוס בשעה שאומרים "והיא שעמדה וכו'", וזאת על פי הקבלה2.
בסיום המגיד, אומרים את ברכת הגאולה, ולאחר מכן שותים את הכוס השנייה. הראשונים נחלקו אם יש לברך ברכת "בורא פרי הגפן" על כוס זו. לדעת הרא"ש, הברכה שמברכים על הכוס הראשונה פוטרת את כל היין שעתידים לשתות עד ברכת המזון. לכן אין צורך לברך על הכוס השנייה, ששותים בסיום ההגדה. על הכוס השלישית, הבאה אחרי ברכת המזון, יש לברך שוב, וברכה זו פוטרת גם את הכוס הרביעית. לדעת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם, מברכים על כל כוס מארבע כוסות, כדי לתת חשיבות לכל כוס, שהיא מצווה בפני עצמה. השלחן ערוך פסק כדעת הרא"ש, שיש לברך רק על הכוס הראשונה והשלישית, וכן נוהגים יוצאי ספרד. והרמ"א פסק כדעת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם, שיש לברך על כל כוס, וכן נוהגים יוצאי אשכנז1.
יציאת מצרים - "יסוד ושורש הכול"
פרק ו - מגיד
