אדם שמכר חמץ ומצא חמץ בביתו בפסח

אשרי האיש פרק סב סעיף ב, תשובות והנהגות חלק ה סימן קיד ד"ה ולכן דעתי, חוט שני עמ' קג, מנחת אשר הגדה של פסח סימן טז עמ' שכד ד"ה אך, ילקוט יוסף חלק ב (תש"פ) עמ' צו: הטוב ביותר. ועיין תשובות והנהגות שם, שלפני שהאדם מגביה את החמץ כדי לשורפו, יאמר בפיו שאינו מתכוון לזכות בו.

ילקוט יוסף שם.

שבט הלוי חלק ט סימן קטז אות ג, תשובות והנהגות חלק ה סימן קיד ד"ה אמנם, מנחת אשר הגדה של פסח סימן טז עמ' שכד ד"ה ונראה. ועיין שבט הלוי חלק ט סימן קטז, ותשובות והנהגות חלק ה סימן קיד, וילקוט יוסף חלק ב (תש"פ) עמ' צו, שיש חולקים וסוברים שאין צריך לבער את החמץ, כיוון שהחמץ מכור לגוי, ואף שהוא לא הונח עם שאר המוצרים שנמכרו לגוי, הוא נכלל במכירת החמץ, כיוון שבמכירת חמץ מוכרים את כל החמץ שברשות האדם, ולא רק את החמץ שהונח במקום המיועד למכירת חמץ. אמנם אין להשאיר את החמץ במקומו, מחשש שיאכלו אותו, ולכן יש לקחת אותו ולהניחו במקום סגור, יחד עם כל המוצרים שנמכרו לגוי, ועיין ותשובות והנהגות שם ד"ה ואם כן, שלדעה זו, כאשר לוקחים את החמץ כדי להניחו במקום סגור, יש להתכוון שלא לקנותו, ואין לקחת אותו ביד, אלא בעזרת צבת או בעזרת כלי אחר, כדי שעל ידי זה האדם יזכור שהוא אוחז בידו דבר שאסור לאוכלו, ולא ייכשל באכילתו, ועיין שבט הלוי שם אות ב, שחולק וסובר שאפשר לקחת את החמץ ביד, כיוון שאין חשש שאדם יאכל את החמץ כאשר הוא עסוק בהוצאתו מביתו. והגר"י אריאל שליט"א כתב לנו שאם אין בשרפת החמץ הפסד מרובה, עדיף לשרוף את החמץ.