פרק ב - המוצא חמץ בפסח

אדם שמצא חמץ ברשותו בפסח, כגון שמצא כריך באחד מתיקי הילדים או שמצא חבילת פיתות במקפיא, אינו עובר עליו ב'בל יראה', כיוון שחמץ זה בוטל בערב החג. עם זאת מדברי חכמים, יש להוציא את החמץ מהבית ולשרוף את החמץ במהירות האפשרית, כיוון שחכמים תיקנו שלא להשהות בבית חמץ שבוטל, מחשש שאדם ייכשל ויאכל אותו. אם אי אפשר לשרוף את החמץ, יש לבער אותו בדרכים אחרות, כגון לפורר ולזרוק אותו לשירותים¹, אך אין להסתפק בזריקת החמץ לאשפה, כיוון שיש לבער את החמץ ולא די להפקירו².

אדם שמצא חמץ בביתו בשבת של פסח או ביום טוב, אינו רשאי לטלטלו ולהוציאו מביתו, כיוון שחמץ אסור באכילה ובהנאה, ודינו כחפצים שאין להם שימוש, שהם 'מוקצה'. אסור גם לשרוף את החמץ מבלי לטלטל אותו¹. ואף שביום טוב מותר להבעיר אש לצורך היום, שרפת החמץ אינה נחשבת צורך היום, כיוון שאין נהנים ממנה². אמנם כדי שלא יבואו להיכשל באכילת החמץ, יש לכסותו בכלי, ובמוצאי השבת או החג, יש לבערו³.

אדם שמכר את החמץ כנהוג, ומצא בפסח בביתו חמץ שדעתו לא הייתה נתונה אליו, והוא לא הונח עם שאר המוצרים שנמכרו לגוי, צריך לבערו¹, כיוון שיש מקום לחשוש שהמכירה לא חלה על חמץ שאדם לא נתן דעתו עליו בשעת המכירה². ואף שאם המכירה חלה חמץ זה שייך לגוי, ואסור להזיק ממון של גוי, מותר לשורפו, כיוון שהגוי אינו מקפיד על כך, ביודעו שהוא לא יפסיד מכך מאומה, כיוון שעתידים לקנות ממנו את החמץ חזרה לאחר הפסח, מבלי לדקדק אם חלק ממנו נשרף³.

אדם שרואה חמץ מושלך ברחוב או במקום הפקר, אינו צריך לבערו, כיוון שחמץ זה אינו נמצא ברשותו והוא מופקר. ואין לו להרים את החמץ, כיוון שבהרמתו הוא יזכה בו, ויעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. ועוד, שאם ירים את החמץ, יש חשש שיבוא לאוכלו בטעות¹.

חמץ שהיה ראוי לאכילת כלב, ותוך כדי הפסח נפסל מאכילת כלב, אסור עדיין בהנאה וצריך לבערו מן העולם. זאת כיוון שבכניסת החג חלה עליו חובת ביעור, וכדי לקיים חובה זו, יש לבערו מהעולם. לדוגמה: פרוסת לחם שנמצאה בפסח, ושפכו עליה חומר חריף עד שנפסלה מאכילת כלב, עדיין אסורה בהנאה וצריך לבערה לגמרי¹.