מהתורה, יש שתי דרכים אפשריות להימנע מאיסור 'בל ייראה ובל יימצא'. דרך אחת היא לבער את החמץ מהבית בפועל, כלומר לרכז את כל החמץ הנמצא בבית, לבדוק שאין חמץ נוסף שמוסתר באיזה מקום, ולכלות את החמץ על ידי שרפתו. דרך שנייה היא לבטל את החמץ בלב, ולהפקירו. הפקרת החמץ מוציאה אותו מרשות האדם, וחמץ שאינו ברשותו של האדם, אין עוברים עליו ב'בל ייראה ובל יימצא'. חכמים תיקנו שלא להסתפק בדרך אחת, אלא להימנע מן האיסור בשתי הדרכים: גם לבדוק ולבער, וגם לבטל.
הטעם לכך שחכמים לא הסתפקו בביטול החמץ בלב ובהפקרתו, הוא משום שהביטול אינו מוחשי אלא תלוי בדעת האדם, וייתכן שאדם לא יבטל את החמץ בכל ליבו. ועוד, שאם החמץ יישאר ברשותו של האדם בפסח, יש חשש שיבואו לאכלו בטעות. וכן הטעם לכך שחכמים לא הסתפקו בבדיקה ובביעור והצריכו גם לבטל את החמץ, הוא משום שהם חששו שאדם לא יבדוק כראוי, ותוך כדי הפסח ימצא חמץ, וישתהה מלבערו, ויעבור על איסור 'בל ייראה ובל יימצא'1.
בודקים את החמץ באור לארבעה עשר בניסן, כלומר בלילה שבין י"ג לי"ד בניסן. הטעם לכך שבודקים את החמץ בלילה ולא ביום הוא משום שבלילה אנשים מצויים בבתיהם; וגם משום שיש לבדוק את החמץ לאור הנר, כדי שניתן יהיה לראות אם יש חמץ במקומות מוסתרים וחשוכים, ואור הנר מאיר יפה יותר בלילה מאשר ביום1. כדי שהבדיקה תוכל להיעשות כראוי וניתן יהיה להבחין בחמץ, יש לנקות את הבית לפני הבדיקה2.
בדיקת החמץ צריכה להיות מקיפה ויסודית, כדי לוודא שלא נשאר בבית שום חמץ. לכן, אין להסתפק במציאת פתיתי החמץ שנוהגים לשים בפינות הבית, ולהסתובב בחדרי הבית עם הנר רק באופן סמלי, אלא יש לבדוק ביסודיות את כל המקומות שעלול להיות בהם חמץ. בכלל זה: ארונות מטבח, מקרר, מקפיא, כיסי בגדים ומעילים שלעתים מניחים בהם חמץ, מיטות, תיקים וילקוטים. פעמים שבמשך הבדיקה, מחפשים חתיכות קטנות של חמץ, ואין נותנים את הדעת לבדוק שלא נשארו בבית מוצרים שמכילים חמץ גמור, כבקבוקי בירה וויסקי.
ארונות ומגרות שניגשים אליהם תוך כדי הארוחה, ואפשר שהניחו בהם חמץ, גם הם צריכים בדיקה. וכן יש לבדוק את הרכב, כי פעמים רבות מכניסים בו חמץ. מחסן שמאכסנים בו דברי חמץ או שנכנסים אליו עם חמץ, גם הוא צריך בדיקה. בבית שיש בו ילדים קטנים, יש לבדוק מחמץ בכל מקום שהילדים עלולים להניח בו חמץ.
הצורך לבדוק אחר החמץ ביסודיות, כפי שמבואר כאן, הוא בבית שלא ניקו אותו ביסודיות לפני ליל בדיקת חמץ. בית שניקו אותו ביסודיות לפני ליל בדיקת חמץ, כפי שמקובל לעשות בדרך כלל, בדיקתו שונה היא מן המבואר כאן, והיא תתבאר להלן.
לא רק את הבית יש לבדוק, אלא גם כל מקום שברשותו של האדם ויש חשש שהכניסו בו חמץ. לכן, אדם שיש לו משרד, חנות, מפעל, מרפאה וכיוצא בזה, צריך לבדוק אותם מחמץ. גם מקום ששייך לכמה אנשים חייב בבדיקה. לכן יש לבדוק חמץ בחדרי מדרגות של בניינים משותפים, בבתי כנסיות, במבני ציבור, בבתי ספר, בגנים ובמעונות1.
מרפסת פתוחה, חצר וגינה, פטורים מבדיקת חמץ, מכיוון שגם אם היה בהם חמץ, סביר שעופות אכלו אותו. ואם יש בחצר מקומות מוסתרים שעופות אינם מגיעים לשם, יש לבדוק את המקומות הללו. אמנם אם ידוע שהיה חמץ בחצר, בגינה או במרפסת בליל י"ד בניסן, יש לבודקם, משום שכאשר ידוע בוודאות שהיה חמץ במקום, אין סומכים על כך שהעופות אכלו אותו, שכן 'אין ספק מוציא מידי ודאי'1.
חמץ שאין בו שיעור כזית אך יש חשש שמא אדם יבוא לאוכלו, יש לבדוק אחריו, מכיוון שיש חשש שמא אדם ימצא אותו במהלך הפסח, וייכשל באכילתו חלילה. לכן יש לבדוק למשל, אחר יחידת כַּעַךְ אפוי ('ביגלה') קטנה, או אחר קוביית שוקולד עם עוגיות, וכיוצא בזה1.
פירורים קטנים שאין חשש שמא יבואו לאוכלם, כגון פירורים שעלולים להימצא בתוך ספר שלמדו בו על שולחן שהיה בו חמץ, אין צריך לבדוק אחריהם. זאת משום שכאמור, אין חשש שמא אדם יבוא לאוכלם, וגם אין עוברים עליהם ב'בל ייראה', שכן אין לפירורים אלו חשיבות, והם בטלים מאליהם. וכל שכן שאין צריך לבדוק אחרי פירורים הנמצאים בין המרצפות או בין חריצי הכיסא, כיוון שהם מאוסים1.
אמנם יש לנקות היטב שלא יישאר שום פירור חמץ, במקומות שיש בהם פירורים ויש חשש שפירורים אלו יגיעו לאוכל, כגון בארונות שמניחים בהם אוכל בפסח, ובמדפים הסמוכים לשולחן האוכל או למשטח עבודה שמכינים בו אוכל. הטעם לכך הוא שאמנם אין עוברים על פירורים ב'בל ייראה', אבל אסור לאכול בפסח אפילו פירור קטן של חמץ. אסור לאכול לא רק את הפירור עצמו, אלא גם מאכל אחר שהפירור התערב בו. לכן יש לדאוג שלא יהיו פירורי חמץ במקומות שבהם הפירורים עלולים ליפול לתוך האוכל1. מחשש זה, גם ראוי להיזהר שלא להביא לשולחן האוכל בפסח ספרים שייתכן שיש בהם פירורי חמץ, שמא ייפלו פירורים מתוך הספר לאוכל, וייכשלו באכילתם חלילה2.
חמץ שצריך לפרק חפצים או רהיטים כדי להגיע אליו, כגון חמץ שנמצא מאחורי ארון, ואי אפשר להגיע אליו בלא לפרק את הארון, אפשר להשאירו מונח במקומו ואין צורך להוציאו משם, משום שאין חשש שמא יבוא לאוכלו בפסח. אבל יש לבטלו, כדי שלא לעבור על ידו על איסור 'בל ייראה ובל יימצא'1.
בדרך כלל, בדיקת החמץ נעשית לאחר שכבר ניקו את הבית מחמץ ביסודיות. למרות זאת, יש לקיים את בדיקת החמץ, מכיוון שחכמים חייבו לבדוק מחמץ בכל המקומות, גם במקומות שנוקו לפני כן, כדי לחזק את תקנת בדיקת חמץ1. אך דרך הבדיקה בבית שנוקה לפני ליל בדיקת חמץ, שונה היא מדרך הבדיקה בבית שלא נוקה לפני ליל בדיקת חמץ. כמבואר לעיל, בית שלא נוקה מחמץ, יש לבודקו היטב; לפשפש בכל מקום ופינה, ולוודא שאין בהם חמץ. אך בית שנוקה היטב, אין צורך לבודקו ביסודיות, אלא יש לעבור בכל המקומות ולבחון היטב אם כבר ניקו אותם, ואם התברר שמקום מסוים לא נוקה כראוי, או שלאחר שהמקום נוקה, הכניסו בו שוב חמץ, יש לבדוק אותו ביסודיות, ולוודא שאין בו חמץ2.
אדם המאושפז בבית חולים, יבדוק חמץ בארון שניתן לשימושו ובחפצים השייכים לו, אך לא יברך על בדיקה זו. על בדיקת החדר אין מברכים, מכיוון שחדר בית החולים אינו שייך לו, וחובת בדיקתו אינה חלה עליו. ועל הבדיקה בחפציו אין מברכים, מכיוון שעיקר תקנת בדיקת חמץ היא על בית, ולא על חפצים1.
מצווה על האדם לבדוק את החמץ בעצמו, שכן כלל בידינו: 'מצווה בו יותר מבשלוחו'1. זאת כיוון שעל ידי קיום המצווה בגופו, האדם מתקן את גופו ונעשה כלי מוכן לקבלת אור וקדושה2. כאשר יש לבעל הבית קושי לבדוק חמץ בעצמו, הוא יכול לבדוק רק מקום אחד או חדר אחד, כדי לקיים בעצמו לפחות חלק מהמצווה; ולמנות שליח שיבדוק את שאר המקומות והחדרים, שכן 'שלוחו של אדם כמותו'. במקרה זה, בעל הבית יברך על הבדיקה, והשליח יעמוד לידו וישמע את הברכה, ויבדוק את שאר החדרים על סמך הברכה ששמע מבעל הבית3. כאשר בעל הבית אינו בודק מחמץ כלל, והשליח בודק הכול במקומו, על השליח לברך את הברכה לפני הבדיקה, מכיוון שהשליח הוא זה שעושה את מעשה המצווה4.
ניתן למנות אישה או נער גדול מגיל בר מצווה, לשליחים לבדיקת חמץ. בעבר, הפוסקים הסתייגו מלסמוך על אישה בבדיקת חמץ, מכיוון שבדיקת חמץ כרוכה בטרחה רבה, וחששו שהאישה לא תבצע את הבדיקה כראוי. בזמן הזה אין לחוש לכך, שכן נשים מדקדקות בענייני הבדיקה אף יותר מגברים1.
ילד קטן שהגיע לגיל חינוך (גיל שש בערך), כשר מעיקר הדין לבדיקת חמץ. אך לכתחילה נכון שלא לסמוך עליו, מכיוון שהבדיקה כרוכה בטרחה רבה, ויש לחוש שלא יבדוק כראוי1.
מקומות החייבים בבדיקה וטורח רב לבודקם, אפשר להשכירם לגוי ולמכור לו את כל התכולה שבהם, ועל ידי זה להיפטר מהבדיקה. למשל, חדר משחקים שיש בו משחקים רבים וטורח רב הוא לבדוק כל משחק ומשחק, אפשר לסוגרו לכל ימי הפסח, ולהיפטר מבדיקת החדר על ידי השכרתו לגוי ומכירת תכולתו, ובמשך הפסח אין להיכנס לחדר זה. וכן ארון ובו חפצים רבים שטורח הוא לבודקם, אפשר למכור את הארון ותכולתו לגוי, לנעול את דלתות הארון או להדביקם בצורה שלא ניתן יהיה לטעות ולפתוח אותם בפסח, ולהיפטר בזה מחובת הבדיקה1.
נוהגים להניח לפני בדיקת חמץ כמה חתיכות קטנות של חמץ במקומות שעתידים לבדוק בהם את החמץ, כדי שהבודק לא יתרשל בבדיקה1. ויש שכתבו שהטעם להנחת חתיכות החמץ הוא כדי למנוע מצב שבו הבודק לא ימצא חמץ, ונמצא שברכתו הייתה ברכה לבטלה2. אך רבים חולקים על טעם זה, שכן אף אם הבודק לא ימצא חמץ, אין ברכתו לבטלה, כיוון שהמצווה היא לבדוק אחר החמץ, וכל שבדק, קיים את המצווה, בין מצא חמץ בין לא מצאו. ועוד, שנוסח הברכה לפני הבדיקה הוא "על ביעור חמץ", והיא כוללת גם את הביעור שייעשה למחרת3.
יש להניח חתיכות של חמץ שאינו מתפורר, או לעטוף את החמץ בשקית, כדי שלא יישארו פירורי חמץ בבית4. רצוי שכל חתיכה תהיה קטנה משיעור כזית, כדי שלא יצטרך לבדוק את ביתו שנית אם לא ימצא חתיכה אחת5. כדאי לרשום את כל המקומות שהונחו בהם חתיכות החמץ, כדי למנוע מלכתחילה מצב זה6. על פי הקבלה, יש להניח עשר חתיכות, כנגד עשר ספירות טמאות, ועל ידי ביטולן ושרפתן, מחלישים את כוח הטומאה בעולם7.
טוב ליטול ידיים בלא ברכה לפני הבדיקה, מכיוון שבדיקת חמץ היא מצווה חשובה וחלק מתהליך ההיטהרות שלנו לקראת חג הפסח, וראוי שתיעשה מתוך נקיות1.
אדם ששכח ולא בדק חמץ בליל ארבעה עשר בניסן, יבדוק למחרת לאור הנר, מיד כשנזכר, ויברך לפני הבדיקה. ואם לא בדק למחרת, יבדוק חמץ בפסח בברכה1. לכן, אדם המתארח בבית מלון בפסח, ונודע לו שלא בדקו את החמץ בחדרו לפני פסח, צריך לבדוק חמץ בחדרו, בברכה2.
אדם שלא בדק חמץ לפני פסח ובמשך הפסח, יבדוק חמץ לאחר הפסח, שמא היה ברשותו חמץ, וחמץ שהיה ברשות ישראל בפסח אסור בהנאה. על בדיקה זו אין מברכים, מכיוון שהברכה שלפני הבדיקה תוקנה רק על בדיקת חמץ שאסור להשהותו ומצווה לבערו3.
יציאת מצרים - "יסוד ושורש הכול"
הלכות בדיקת חמץ | פרק א - בדיקת חמץ
