הכשרה על פי רוב השימוש

ישנם כלים שמשתמשים בהם לכמה שימושים, ובכל שימוש, רמת הבליעה שלהם שונה, כגון כלי שלפעמים משתמשים בו ככלי ראשון ולפעמים משתמשים בו ככלי שני. דוגמה מצויה לזה היא כף אכילה. בדרך כלל, משתמשים בה לאכילה, ואז היא בולעת טעם מחמץ הנמצא בכלי שני, אך לפעמים מערבבים בה תבשילים הנמצאים על האש, ואז היא בולעת טעם מחמץ הנמצא בכלי ראשון. לדעת הראבי"ה, יש להכשיר כלים אלו לפי השימוש החמור יותר, כיוון שהבליעה שנבלעה תוך כדי השימוש החמור, לא תצא על ידי רמת ההגעלה הקלה יותר¹. כדעה זו פסק הרמ"א, וכן הוא מנהג יוצאי אשכנז². אך לדעת הרשב"א, יש להכשיר את הכלים כפי רוב השימוש בהם. אם רוב שימושם הוא ככלי ראשון, יש להגעיל אותם בכלי ראשון, ואם רוב שימושם ככלי שני, אפשר להגעיל אותם בכלי שני. וכן כלים שעיקר שימושם לאוכל צונן, ולעתים משתמשים בהם לאוכל חם, לדעת הרשב"א אין צורך להגעיל אותם, ודי לשטוף אותם במים קרים³. כדעה זו פסק השלחן ערוך, וכן הוא מנהג יוצאי ספרד⁴. 

דעת הרשב"א דורשת הסבר: איך הכשרת הכלי לפי רוב שימושו תכשיר אותו, כאשר רמת הבליעה במיעוט השימוש חמורה יותר, הרי טעם החמץ הבלוע מהשימוש המועט יישאר בכלי, והוא ייבלע בתבשילים? התשובה לכך היא שדין זה נאמר רק בנוגע לכלי שאינו בן יומו. כמבואר לעיל, מהתורה אפשר להשתמש בכלי שאינו בן יומו ללא כל הכשרה, כיוון ש"נותן טעם לפגם - מותר", כלומר טעם של חמץ שנבלע בכלי ונפגם אינו אוסר את המאכלים שבושלו בכלי. הצורך להכשיר כלי שאינו בן יומו הוא מדברי חכמים, וזאת מתוך חשש שאם יהיה מותר להשתמש בכלי שאינו בן יומו ללא הכשרה, אנשים יטעו וישתמשו גם בכלי שהוא בן יומו ללא הכשרה. למניעת חשש זה, די להכשיר את הכלי לפי רוב שימושו, ואין צורך לדקדק ולחשוש לשימוש המועט⁵. 

כאמור לעיל, לדעת הרמ"א, כלי שמשתמשים בו לכמה שימושים, יש להכשיר אותו לפי רמת הבליעה החמורה ביותר. על כך יש להוסיף שלדעת הרמ"א, יש להכשיר את הכלי לפי רמת הבליעה החמורה לא רק כאשר ידוע בוודאות שהשתמשו בו באופן זה, אלא גם כאשר ישנו חשש שהשתמשו בו באופן זה. לדוגמה: כוס שתייה ששימושה הרגיל הוא לשתייה קרה, אך אפשר שהשתמשו בה פעם כמצקת, והכניסו אותה לכלי ראשון, יש להגעילה בכלי ראשון, גם אם לא ידוע שהשתמשו בה אי פעם כמצקת⁶.