הטעם שאין חוששים לחמץ שחוזר ונבלע בכלי

לכאורה יש לשאול, כיצד מועילה הגעלה להכשיר כלי שיש בו טעם חמץ, הרי טעם החמץ שהיה בכלי ונפלט לתוך המים, חוזר ונבלע בכלי, ומה הועילה ההגעלה? התשובה לשאלה זו היא על פי הכלל 'נותן טעם לפגם - מותר'. משמעות כלל זה היא שטעם פגום שניתן בכלי או באוכל, אינו אוסר אותם. לדוגמה: בשר לא כשר שנפל לתוך יין ונתן בו טעם, אינו אוסר את היין, כיוון שטעם הבשר פוגם את היין¹. עוד יש להוסיף, שטעם שנבלע בכלי הולך ומתקלקל עם הזמן, ולאחר שעברו עשרים וארבע שעות מזמן בליעתו, הוא נחשב טעם פגום. נמצא שכלי שבלע טעם של דבר איסור, לאחר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בו הוא טעם פגום, ואם טעם זה ייפלט וייבָּלע בכלי אחר, הוא לא יאסור את השימוש באותו כלי². על סמך זה, מקפידים להגעיל רק כלים שאינם בני יומם, כלומר כלים שלא השתמשו בהם לחמץ בעשרים וארבע השעות הסמוכות להגעלה. וכך ניתן לדעת שטעם החמץ הבלוע בכלים הוא פגום, וגם אם טעם זה יחזור וייבלע בכלים, הוא לא יאסור את השימוש בהם, כיוון שבשעת בליעתו בכלים הוא היה פגום³.

אמנם נשאלת השאלה, אם אחר שעברו עשרים וארבע שעות הטעם נפגם ממילא, מדוע בכל זאת נצרכת הגעלת הכלי? זאת כיוון שמדברי חכמים הכלל 'נותן טעם לפגם - מותר' הוא רק אם ניתן בכלי מלכתחילה טעם פגום, אך אם הטעם היה משובח בשעה שהוא נבלע בכלי, ורק לאחר כך הוא נפגם, הוא אוסר את השימוש בכלי⁴. לכן, אם לא יגעילו את כלי החמץ, אסור יהיה לבשל בהם לפסח, אף אם ימתינו עשרים וארבע שעות מהבישול האחרון, והטעם הבלוע בהם יהיה פגום, כיוון שבשעה שהטעם נכנס לכלי הוא היה טעם משובח, ורק לאחר מכן הוא נפגם.

משנ"ב תנב א. ועיין שם, שדרך נוספת להגעיל כלי מבלי לחשוש שטעם החמץ שנפלט ממנו יחזור וייבלע בו היא שכמות מי ההגעלה תהיה פי שישים מנפח דפנות הכלי, ואז טעם החמץ שיצא מדפנות הכלי, יתבטל בשישים במי ההגעלה. ועיין שו"ע תנב א, שאם מגעילים כלי לפני השעה שחל בה איסור אכילת חמץ, לא צריך שטעם החמץ הבלוע בדפנות הכלי יהיה פגום, ולא צריך שכמות מי ההגעלה תהיה פי שישים מנפח דפנות הכלי, כיוון שטעם החמץ שייבלע בדפנות הכלי הוא טעם קלוש, וכשיגיע פסח, איסור חמץ לא יחול עליו, כיוון שאיסורים אינם חלים על טעם קלוש. טעם החמץ שייבלע בדפנות הכלי נחשב טעם קלוש כיוון שהוא לא ניתן ישירות מהחמץ לכלי אלא דרך אמצעים: הוא ניתן בכלי, מהכלי הוא יוצא למֵי ההגעלה, וממֵי ההגעלה הוא ניתן חזרה בכלי. בלשון הפוסקים טעם קלוש נקרא נ"ט בר נ"ט (נותן טעם בר נותן טעם). ועיין משנ"ב תנב א ובאור הלכה סימן תנב סעיף א ד"ה שאין, שדברי השלחן ערוך שאיסור חמץ לא יחול על טעם קלוש, מבוססים על ההנחה שאיסור חמץ אינו חל על החמץ לפני זמן איסורו, אך יש פוסקים שחולקים על השלחן ערוך וסוברים שהאיסור לאכול את החמץ בפסח, חל על החמץ מיד עם היווצרותו, ולכן העובדה שטעם החמץ הוקלש אינה מפקיעה את האיסור שכבר חל עליו, ולכן לא ניתן להגעיל כלי שהוא בן יומו, כיוון שטעם החמץ יחזור וייבלע בכלי. ועיין רמ"א תנב ב, שיוצאי אשכנז מקפידים להגעיל רק כלים שאינם בני יומם, ועיין בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו אות יב, ונר ציון פרק ג סעיף נד, שגם יוצאי ספרד ינהגו כן, ועיין הוראה ברורה סימן קכא ס"ק כב, שכן הוא מנהג יוצאי ספרד, ועיין חזון עובדיה פסח חלק א עמ' קסב, שיש מיוצאי ספרד שנזהרים בזה, אך אין מנהג קבוע שלא להגעיל כלי בן יומו בקרב יוצאי ספרד.

הלכות פסח

הטעם שאין חוששים לחמץ שחוזר ונבלע בכלי

4 הערות

עוד בפרק זה