הכשרת המטבח וכליו | פרק א- הכשרת כלים

כאשר מבשלים אוכל לפסח, לא ניתן להשתמש בכלים שבישלו בהם חמץ כל השנה, כיוון שטעם החמץ שבישלו בכלים אלו נבלע בדפנותיהם, וכאשר יבשלו בכלים אלו אוכל לפסח, טעם החמץ שבלוע בדפנות ייפלט וייבלע באוכל. לכן יש לקנות כלים חדשים לפסח, או להכשיר את כלי החמץ ולהוציא את טעם החמץ הבלוע בהם. הדרך המומלצת היא לקנות כלים חדשים לפסח, כיוון שהלכות הכשרת כלים רבות ומפורטות, ויש חשש שהכשרת הכלי לא תיעשה כראוי. אך מעיקר הדין אפשר להכשיר את הכלים, כפי שיבואר¹.

הכלל המרכזי בהלכות הכשרת כלים הוא 'כבולעו כך פולטו', כלומר הדרך להוצאת טעם החמץ הבלוע בכלי היא כפי הדרך שבה טעם החמץ נבלע בו. כלי שבלע טעם חמץ על ידי בישול החמץ במים או בנוזל אחר, כגון סיר שבישלו בו פסטה או סיר שטיגנו בו סופגניות, הכשרתו היא על ידי הכנסתו לכלי ובו מים רותחים. וכלי שבלע טעם חמץ ישירות מהמאכל ללא מים, כגון תבנית אפייה שאפו בה עוגה, הכשרתו היא על ידי חימום הכלי באש¹. הכנסת הכלי למים רותחים נקראת הגעלה, וחימום הכלי באש נקרא ליבון. פירוש המילה הגעלה הוא 'הַפְלָטָה'², ופירוש המילה ליבון הוא 'שרֵפה'³. הכנסת הסיר למים רותחים נקראת הגעלה, כיוון שעל ידי פעולה זו מפליטים את טעם החמץ הבלוע בכלי, וחימום הכלי באש נקרא ליבון, כיוון שעל ידי פעולה זו שורפים את טעם החמץ הבלוע בכלי.

כדי להגעיל כלי, יש להרתיח מים בדוד או בסיר עד שכל המים יבעבעו, להכניס לתוכו את כל הכלי שרוצים להכשיר, בעוד המים מבעבעים¹, לחכות כשתיים-שלוש שניות, שהכלי יתחמם וטעם החמץ ייפלט ממנו, ולהוציא את הכלי מהמים². 

הכנסת כלי קר לתוך מים רותחים מקררת קצת את המים, ולכן יש לשים לב שהמים ממשיכים לבעבע גם לאחר הכנסת הכלי למים. אם המים הפסיקו לבעבע, יש להמתין מעט עד שהמים יחזרו ויבעבעו, ורק לאחר מכן, להוציא את הכלי מהמים³. 

לכאורה יש לשאול, כיצד מועילה הגעלה להכשיר כלי שיש בו טעם חמץ, הרי טעם החמץ שהיה בכלי ונפלט לתוך המים, חוזר ונבלע בכלי, ומה הועילה ההגעלה? התשובה לשאלה זו היא על פי הכלל 'נותן טעם לפגם - מותר'. משמעות כלל זה היא שטעם פגום שניתן בכלי או באוכל, אינו אוסר אותם. לדוגמה: בשר לא כשר שנפל לתוך יין ונתן בו טעם, אינו אוסר את היין, כיוון שטעם הבשר פוגם את היין¹. עוד יש להוסיף, שטעם שנבלע בכלי הולך ומתקלקל עם הזמן, ולאחר שעברו עשרים וארבע שעות מזמן בליעתו, הוא נחשב טעם פגום. נמצא שכלי שבלע טעם של דבר איסור, לאחר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בו הוא טעם פגום, ואם טעם זה ייפלט וייבָּלע בכלי אחר, הוא לא יאסור את השימוש באותו כלי². על סמך זה, מקפידים להגעיל רק כלים שאינם בני יומם, כלומר כלים שלא השתמשו בהם לחמץ בעשרים וארבע השעות הסמוכות להגעלה. וכך ניתן לדעת שטעם החמץ הבלוע בכלים הוא פגום, וגם אם טעם זה יחזור וייבלע בכלים, הוא לא יאסור את השימוש בהם, כיוון שבשעת בליעתו בכלים הוא היה פגום³. 

אמנם נשאלת השאלה, אם אחר שעברו עשרים וארבע שעות הטעם נפגם ממילא, מדוע בכל זאת נצרכת הגעלת הכלי? זאת כיוון שמדברי חכמים הכלל 'נותן טעם לפגם - מותר' הוא רק אם ניתן בכלי מלכתחילה טעם פגום, אך אם הטעם היה משובח בשעה שהוא נבלע בכלי, ורק לאחר כך הוא נפגם, הוא אוסר את השימוש בכלי⁴. לכן, אם לא יגעילו את כלי החמץ, אסור יהיה לבשל בהם לפסח, אף אם ימתינו עשרים וארבע שעות מהבישול האחרון, והטעם הבלוע בהם יהיה פגום, כיוון שבשעה שהטעם נכנס לכלי הוא היה טעם משובח, ורק לאחר מכן הוא נפגם.

כאשר עושים הגעלה ציבורית, קשה לוודא שכל הכלים שמגעילים אינם בני יומם, ולכן נוהגים לפגום את מי ההגעלה, על ידי נתינת אקונומיקה בכמות כזו שהמים לא יהיו ראויים לשתייה, וזאת כדי שגם אם ישנם כלים בני יומם שהטעם הבלוע בהם אינו פגום, הוא ייפגם על ידי האקונומיקה מיד כאשר הוא ייפלט למים¹.

דוּד ההגעלה יכול להיות דוּד שאינו כשר לפסח, אך אין להשתמש בו לחמץ ביממה הסמוכה להגעלה, כדי שהטעם הבלוע בו יהיה טעם פגום, ולא יאסור את הכלים שמגעילים בתוכו¹. כיוון שמקפידים שדוּד ההגעלה יהיה כלי שאינו בן יומו, אפשר לקחת בתור דוּד הגעלה סיר בשרי או חלבי, ואפשר להכשיר בו כלים חלביים ובשריים יחד, כיוון שגם הכלים שמגעילים אותם, הם כלים שאינם בני יומם, והטעם הנפלט מהם הוא טעם פגום, שאינו אוסר את הכלים מהמין ההפכי².

כאמור, כאשר מגעילים כלי, אין חשש שהכלי יחזור ויבלע את טעם החמץ שנבלע במֵי ההגעלה, כיוון שטעם זה הוא טעם פגום. אף על פי כן, טוב להיזהר שגם אותו הטעם הפגום לא יחזור וייבלע בכלי, כדי שכלי פסח יהיו נקיים מכל טעם של חמץ. לשם כך, טוב להיזהר שלא להשהות את הכלי בתוך דוד ההגעלה יותר מכשלוש שניות, וזאת משום שמשך זמן זה הוא משך הזמן שבו טעם החמץ יוצא מהכלי, ובשעה שהכלי פולט את טעם החמץ הבלוע בו, נמנעת בליעת הטעם חזרה לתוך הכליר; אך לאחר זמן זה, כבר גמר הכלי לפלוט את הטעם, וממילא בליעת הטעם חזרה בכלי נעשית אפשרית. ואף שכאמור, טעם זה אינו אוסר את השימוש בכלי, טוב להיזהר שלא יהיה בכלי שום טעם של חמץ¹.

כדי שטעם החמץ הפגום לא ישוב וייבלע בסיר, גם נוהגים לשטוף את הכלי במים קרים מיד לאחר ההגעלה, כדי שמי ההגעלה החמים שבלוע בהם טעם חמץ, לא יחזרו ויתנו טעם בכלי¹. שטיפה זו היא מנהג ראוי שנוהגים בו לכתחילה, אך היא אינה מעכבת את הכשרת הכלי, כיוון שכאמור, טעם החמץ הבלוע במים הוא טעם פגום, ואף אם הוא ייבלע בכלי, הוא לא יאסור אותו². לכן כלי פיירקס ודורלקס פטורים משטיפה מיד לאחר הגעלתם, כיוון ששטיפתם במים קרים לאחר שהתחממו על ידי מֵי ההגעלה עלולה לגרום לשבירתם³.

כדי שהכלי יוגעל, צריך שהמים הרותחים יגיעו לכל חלקי הכלי. עם זאת, אין צורך שכל הכלי ייכנס למים בבת אחת, כמו שנעשה בטבילת כלים, אלא אפשר להגעיל חצי כלי, ולאחר מכן להגעיל את חציו האחר. הטעם לכך הוא שהמים הרותחים מוציאים את טעם החמץ מחלק הכלי שהוכנס לתוכם, גם אם חלקו האחר של הכלי נמצא מחוץ למים. לכן כאשר מגעילים כלי, אפשר לאחוז אותו בצבת, להכניס אותו למים, ולאחר מכן לשנות את מקום אחיזת הצבת, ולהגעיל את המקום שאחזו בו בתחילה בצבת, כדי שגם מקום זה יוכשר, וכך כל הכלי יוכשר, אף שלא הוכנס למים בבת אחת¹. 

אף שמן הדין, אין צורך להגעיל את כל הכלי בבת אחת, טוב יותר לעשות כן, וזאת כדי שטעם החמץ הבלוע במים, לא יחזור וייבלע בכלי. כאשר מגעילים חלק אחד של כלי ולאחר מכן מגעילים את חלקו האחר, לא ניתן לדייק ולהכניס לדוד ההגעלה רק את החלק שלא הוגעל, וכך טעם החמץ הבלוע במים נבלע בחלק הכלי שהוגעל והוכנס שוב לדוד ההגעלה. זאת כיוון שכמבואר לעיל, כלי שפולט טעם מונע כניסת טעם חדש לתוכו, אך חלקי הכלי שהוגעלו כבר, אינם פולטים טעם, וממילא לא נמנעת כניסת טעם חדש לתוכם, ולכן בהגעלתם החוזרת, הם בולעים את טעם החמץ הבלוע במים².

אין להגעיל יחד כמה כלים המונחים זה על זה, כיוון שמגע הכלים אלו באלו אינו מאפשר לחום המים להגיע למקום המגע ולהפליט משם את טעם החמץ¹. לכן כאשר מגעילים כמה פריטי סכו"ם יחד בתוך סל אחד, יש לנער את הסל היטב בתוך המים, כדי שפריטי הסכו"ם יופרדו זה מזה, וחום המים יגיע לכל אחד מהם².

בכוח ההגעלה להוציא את הטעם הבלוע בדפנות הכלי, אבל אין בכוחה לסלק או לשרוף חמץ ממש. לכן לפני ההגעלה, יש לנקות את הסיר ולוודא שאין פירורי חמץ שמסתתרים בין חיבורי הכלי וקפליו¹. במיוחד יש לשים לב שאין פירורי חמץ בקפלי המכסה של הכלי, ובין ידיות המחוברות לכלי בעזרת ברגים לבין דופן הכלי, כיוון שלפעמים ההברגה מתרופפת, ונוצר חלל בין הידית לדופן הכלי, ופירורי חמץ חבויים שם. כאשר קשה להסיר את הפירורים המצויים בין חיבורי הכלי וקפליו, אפשר לשרוף אותם בעזרת מבער², או לשרות אותם בחומר כימי חריף, שיפסול אותם מאכילת כלב³. 

כלי שדבוק בו לכלוך ויש חשש שתחת הלכלוך ישנו פירור חמץ הראוי לאכילת כלב, יש להסיר את הלכלוך לפני ההגעלה ולוודא שאין חמץ תחתיו, אך אין צורך לנקות את הכלי מכתמים שאין בהם ממשות, ככתמים שחורים מעשן, כיוון שאין חשש שפירורי חמץ מסתתרים תחתם⁴. 

לסיכום: אדם הרוצה להגעיל כלי לפסח, ימָנע משימוש בו ביממה שלפני ההגעלה, ינקה אותו היטב, יטבול אותו בתוך דוד הגעלה בעוד המים מבעבעים, ולאחר מכן ישטוף אותו במים קרים.

לדעת הרמ"א, לא ניתן להגעיל כלים בתוך חג הפסח, כיוון שלא תהיה תועלת בהגעלה. כמבואר לעיל, הסיבה לכך שאין חוששים שטעם החמץ שיוצא מהכלי בהגעלה יחזור וייבלע בכלי, היא ש'נותן טעם לפגם - מותר'; אך לדעתו, בפסח 'נותן טעם לפגם - אסור', ולכן טעם החמץ שיֵצֵא מהכלי, יחזור וייבלע בו ויאסור את השימוש בכלי. כאמור, זוהי דעת הרמ"א, וכך נוהגים יוצאי אשכנז¹. אך לפי השלחן ערוך, 'נותן טעם לפגם - מותר' גם בפסח, ולכן לדעתו אפשר להגעיל כלים שאינם בני יומם בפסח², וכך נוהגים יוצאי ספרד³.

אדם שרוצה להגעיל סיר גדול, אך אין באפשרותו להכניסו לתוך דוּד ההגעלה מחמת גודלו, ימלא את הסיר שהוא רוצה להגעיל במים, וירתיח את המים עד שהמים יבעבעו. פעולה זו תועיל להוצאת הטעם הבלוע בדפנות הסיר, אך לא די בה, כיוון שהמים שבתוך הסיר אינם מגיעים לשפה העליונה של הסיר, וטעם החמץ שבשפה העליונה יישאר בלוע בסיר. כדי שגם השפה העליונה תוכשר, יש לגרום למים הרותחים שבסיר לעלות על גדותיהם ולהישפך החוצה. לשם כך יש לקחת חפץ ולהכניס אותו לתוך הסיר, ועל ידי זה, המים יעלו על גדות הסיר, יישפכו החוצה ויכשירו את שפת הסיר. אמנם אם החפץ שיוכנס לתוך הסיר יהיה חפץ קר, הוא יקרר קצת את המים, ולכן יש להכניס לסיר חפץ רותח, כגון מוט ברזל או אבן שהורתחו באש¹. במקום אבן רותחת, אפשר גם לשפוך מים מבעבעים ישירות מקומקום רותח לתוך הסיר², או להכניס לתוך הסיר חומרים הגורמים למים לגעוש ולעלות מעלה, כגון אבקת סודה, חומץ או מלח לימון, ולחכות שהמים יעלו על גדות הסיר ויכשירו את שפת הסיר³. פעמים שהמים הגולשים מהסיר מכבים את האש, ויש לשים לב לסגור את ברז הגז של הכירה ולמנוע סכנה.

הכלל 'כבולעו כך פולטו' קובע לא רק את דרך ההכשרה - ליבון או הגעלה, אלא גם את דרך ההגעלה המדויקת, שהיא לפי הדרך שבה בלע כלי הבישול את החמץ, ולכן יש הבדל בין הגעלת 'כלי ראשון' להגעלת 'כלי שני'. 'כלי ראשון' הוא הכלי שבו התבשל התבשיל, ו'כלי שני' הוא כלי שלתוכו הועבר התבשיל מהכלי הראשון. כלי ראשון, שבלע חמץ על ידי בישול החמץ בו או על ידי הכנסתו לחמץ המתבשל על האש, כגון סיר שבישלו בו חמץ או כף שערבבו בה את תבשיל החמץ בעודו על האש, הכשרתו היא על ידי כלי ראשון - על ידי הכנסתו למים מבעבעים הנמצאים על האש, כפי שהתבאר לעיל. אך כלי שבלע טעם של חמץ מחמץ חם שהיה נתון בכלי שני, כגון כף שהוכנסה לצלחת ובה דייסת חמץ חמה - די להכניסו למים רותחים הנמצאים בכלי שני כדי להכשירו. זאת כיוון שבליעת החמץ בכלי חלשה יותר, ואין צורך להכניסו למים מבעבעים הנמצאים בכלי ראשון¹.

כמו כן, כלי שבלע חמץ על ידי 'עירוי מכלי ראשון', כלומר כלי ששפכו לתוכו חמץ חם מכלי ראשון, כגון צלחת ששפכו לתוכה דייסת חמץ ישירות מהסיר, די להכשירו על ידי עירוי, דהיינו לשפוך עליו מים חמים מכלי ראשון¹. וכך הוא סדר ההכשרה על ידי עירוי: לוקחים כלי נקי שאינו בן יומו, מחממים בו מים, ושופכים ממנו מים על הכלי שאותו מכשירים². יש להקפיד לשפוך את המים ברציפות, כך שבשעה שהמים יישפכו על הכלי, ראש הקילוח יהיה מחובר למים החמים בכלי שממנו מערים, כדי שחום המים יישמר³. 

כלי שצריך להכשירו בהכשרה קלה, כגון בכלי שני, מותר להכשירו בהכשרה חמורה, כגון בכלי ראשון או בעירוי מכלי ראשון⁴.

ישנם כלים שמשתמשים בהם לכמה שימושים, ובכל שימוש, רמת הבליעה שלהם שונה, כגון כלי שלפעמים משתמשים בו ככלי ראשון ולפעמים משתמשים בו ככלי שני. דוגמה מצויה לזה היא כף אכילה. בדרך כלל, משתמשים בה לאכילה, ואז היא בולעת טעם מחמץ הנמצא בכלי שני, אך לפעמים מערבבים בה תבשילים הנמצאים על האש, ואז היא בולעת טעם מחמץ הנמצא בכלי ראשון. לדעת הראבי"ה, יש להכשיר כלים אלו לפי השימוש החמור יותר, כיוון שהבליעה שנבלעה תוך כדי השימוש החמור, לא תצא על ידי רמת ההגעלה הקלה יותר¹. כדעה זו פסק הרמ"א, וכן הוא מנהג יוצאי אשכנז². אך לדעת הרשב"א, יש להכשיר את הכלים כפי רוב השימוש בהם. אם רוב שימושם הוא ככלי ראשון, יש להגעיל אותם בכלי ראשון, ואם רוב שימושם ככלי שני, אפשר להגעיל אותם בכלי שני. וכן כלים שעיקר שימושם לאוכל צונן, ולעתים משתמשים בהם לאוכל חם, לדעת הרשב"א אין צורך להגעיל אותם, ודי לשטוף אותם במים קרים³. כדעה זו פסק השלחן ערוך, וכן הוא מנהג יוצאי ספרד⁴. 

דעת הרשב"א דורשת הסבר: איך הכשרת הכלי לפי רוב שימושו תכשיר אותו, כאשר רמת הבליעה במיעוט השימוש חמורה יותר, הרי טעם החמץ הבלוע מהשימוש המועט יישאר בכלי, והוא ייבלע בתבשילים? התשובה לכך היא שדין זה נאמר רק בנוגע לכלי שאינו בן יומו. כמבואר לעיל, מהתורה אפשר להשתמש בכלי שאינו בן יומו ללא כל הכשרה, כיוון ש"נותן טעם לפגם - מותר", כלומר טעם של חמץ שנבלע בכלי ונפגם אינו אוסר את המאכלים שבושלו בכלי. הצורך להכשיר כלי שאינו בן יומו הוא מדברי חכמים, וזאת מתוך חשש שאם יהיה מותר להשתמש בכלי שאינו בן יומו ללא הכשרה, אנשים יטעו וישתמשו גם בכלי שהוא בן יומו ללא הכשרה. למניעת חשש זה, די להכשיר את הכלי לפי רוב שימושו, ואין צורך לדקדק ולחשוש לשימוש המועט⁵. 

כאמור לעיל, לדעת הרמ"א, כלי שמשתמשים בו לכמה שימושים, יש להכשיר אותו לפי רמת הבליעה החמורה ביותר. על כך יש להוסיף שלדעת הרמ"א, יש להכשיר את הכלי לפי רמת הבליעה החמורה לא רק כאשר ידוע בוודאות שהשתמשו בו באופן זה, אלא גם כאשר ישנו חשש שהשתמשו בו באופן זה. לדוגמה: כוס שתייה ששימושה הרגיל הוא לשתייה קרה, אך אפשר שהשתמשו בה פעם כמצקת, והכניסו אותה לכלי ראשון, יש להגעילה בכלי ראשון, גם אם לא ידוע שהשתמשו בה אי פעם כמצקת⁶. 

אף שישנם כלים שאפשר להכשיר אותם בכלי שני או על ידי עירוי מכלי ראשון, נוהגים לכתחילה להחמיר ולהכשיר את כל הכלים בכלי ראשון שנמצא על האש, ומימיו מעלים בועות¹.

כלי שצריך להכשירו על ידי הגעלה, אפשר להכשירו גם על ידי ליבון קל¹, כיוון שכוחו של ליבון קל גדול יותר מכוחה של הגעלה². ליבון קל הוא חימום הכלי על אש, עד שאם יניחו קש - או נייר טישו³ - על הצד שכנגד האש, הוא יישרף⁴. שיעור חום זה במעלות הוא כמאתיים וחמישים מעלות צלזיוס⁵. אפשר גם להכניס את הכלי לתנור, ולחמם אותו עד שיגיע לחום של מאתיים וחמישים מעלות⁶.

כלי שבלע טעם חמץ ישירות מהמאכל ללא מים, כגון תבנית אפייה שאפו בה עוגה, רשת של מנגל, שיפודי ברזל וכיוצא בזה, הכשרתו היא בליבון, דהיינו חימום הכלי באש עד שניצוצות יהיו ניתזים ממנו¹. כדי להבחין בין ליבון זה לליבון קל, נוהגים לכנות ליבון זה 'ליבון חמור'.

המתכות בזמננו שונות מהמתכות שהיו בזמן חז"ל, וגם כשמחממים אותן בחום גבוה, לא ניתזים מהן ניצוצות², לכן בזמננו, די לחמם את הכלי עד שהכלי יאדים³, או עד שיגיע לחום של כחמש-מאות מעלות⁴.

הגעלה רק מפליטה את טעם החמץ, אבל ליבון חמור שורף את החמץ ומכלה אותו. לכן אין צורך לנקות את הכלי לפני שמלבנים אותו, כיוון שגם אם ישנם פירורי חמץ שמסתתרים מתחת ללכלוך או בין חלקי הכלי, הם יישרפו בליבון¹. כמו כן, ההלכות שתכליתן למנוע בליעה חוזרת של טעם החמץ בכלי לאחר ההגעלה לא נאמרו בליבון, כיוון שלאחר הליבון לא נותר שום חמץ שעלול להיבלע בחזרה בכלי. לכן מותר ללבן כלי שהוא בן יומו², מותר ללבן כלי בפסח³, אין צורך ללבן את כל הכלי בבת אחת⁴, ואין צורך לשטוף את הכלי לאחר הליבון⁵. 

הכשרת כלים על ידי ליבון רומזת לכך שכשם שבכוח האש להכשיר את כל הכלים, גם אלו שבליעת החמץ חזקה בהם והם מלוכלכים ומטונפים מבחוץ, כך גם בכוח התורה, שנמשלה לאש, לטהר את האדם מכל המעשים המקולקלים שדבקו בו, ולהוציא ממנו את טומאת העוונות שנבלעו בגופו⁶.

כמבואר לעיל, השלחן ערוך והרמ"א נחלקו בדרך הכשרתם של כלים שמשתמשים בהם לכמה שימושים, ובכל שימוש רמת הבליעה שלהם שונה. לדעת השלחן ערוך, יש להכשיר את הכלי לפי השימוש המצוי, ולדעת הרמ"א, יש להכשיר את הכלי לפי רמת השימוש החמורה יותר בו. לפי זה, כלי שמשמש בדרך כלל לבישול חמץ בנוזל, אך לפעמים מחממים בו חמץ ללא נוזל, לדעת השלחן ערוך די להכשיר אותו בהגעלה, כפי רוב שימושו, ולדעת הרמ"א יש להכשיר אותו בליבון, כפי שימושו החמור. אלא שבעניין זה הרמ"א מקל מעט, ומחדש שבמצב זה אין צורך ללבן את הכלי בליבון חמור, אלא די ללבנו בליבון קל¹. הטעם לכך הוא שישנם פוסקים הסוברים שכדי להכשיר כלי על ידי ליבון, אין צורך לחמם אותו בשיעור חום שניצוצות יהיו ניתזים מהכלי (ליבון חמור), אלא די לחממו בשיעור שקש נשרף על גביו (ליבון קל)². ואף שאין הלכה כדבריהם, במקרה זה סומכים על דעה מקילה זו, שחימום הכלי בשיעור שקש יהיה נשרף על גביו נחשב כליבון; כיוון שלדעת רוב הפוסקים, די להכשיר את הכלי בהגעלה, והצורך להכשיר את הכלי על ידי ליבון הוא חומרה שמחמירים כדי לחשוש לדעת מיעוט הפוסקים³.

כלי שהכשרתו עלולה לקלקל אותו, אין להכשירו, כיוון שיש לחשוש שמא האדם יחוס על הכלי ולא יכשיר אותו כראוי¹.

במקומות שעושים בהם הגעלת כלים מרכזית, רצוי שיהיה במקום אדם הבקי בהלכות הגעלת כלים, כדי שיוכל להדריך את האנשים לעשות את ההגעלה כראוי, ולהשיב לשאלות שעולות תוך כדי ההגעלה¹. 

כלי שהחמץ שניתן בו הוא קר, טעם החמץ אינו נבלע בו, ואם רוצים להכשיר אותו לפסח, כל מה שצריך לעשות הוא לשטוף אותו היטב ולוודא שאין בו שאריות חמץ¹. לדוגמה: צנצנת המיועדת לאחסון עוגיות או סכין גדולה המיועדת לחיתוך לחם, יש לנקותן היטב, ואפשר להשתמש בהן בפסח. ואם יש סיכוי שהניחו בכלים אלו חמץ חם, או שיש סיכוי שהכניסו אותם לתוך סיר חם, יוצאי אשכנז נוהגים להחמיר ולהכשירם לפי הדרך שיש סיכוי שהשתמשו בהם².

אף שחמץ קר אינו נותן טעם בכלי, ישנם כמה מצבים שבהם חמץ קר נותן טעם בכלי. מצב אחד הוא שהיית חמץ נוזלי קר בכלי עשרים וארבע שעות (כבישה). במצב זה, טעם החמץ חודר לדפנות הכלי, וכדי להוציאו יש להגעיל את הכלי¹. לדוגמה: כלי שמאחסנים בו דייסת חמץ נוזלית קרה, טעם הדייסה נבלע בכלי, ואם רוצים להשתמש בכלי בפסח, יש להגעיל אותו. 

מצב נוסף שבו חמץ קר נותן טעם בכלי הוא כאשר החמץ חריף או מלוח. במצב זה, חריפות החמץ או מליחותו מבליעים טעם בכלי, וכדי להוציא את הטעם הבלוע בכלי, יש להגעיל אותו². לדוגמה: גביע כסף שמזגו לתוכו ויסקי צריך הגעלה, אף שהוויסקי היה קר. 

כלי שבלע חמץ על ידי כבישה או מדבר חריף, הטוב ביותר הוא להכשירו על ידי הגעלה בכלי ראשון³, אך אפשר להכשיר אותו גם על ידי כבישתו במים שלושה ימים, וכך הוא סדר הכשרתו: מנקים את הכלי, מכניסים אותו לכלי אחר, מלא מים, כך שהכלי שאותו מכשירים יהיה שקוע כולו במים, ומשאירים אותו כך עשרים וארבע שעות. לאחר עשרים וארבע שעות, מחליפים מים, ושוב מכניסים את הכלי למים למשך עשרים וארבע שעות, ולאחר עשרים וארבע שעות מחליפים שוב את המים, ומכניסים את הכלי למים בפעם השלישית, למשך עשרים וארבע שעות⁴.

כלֵי חרס שחיממו בהם חמץ או שפכו לתוכם חמץ חם, לא ניתן להכשירם לפסח¹. אי אפשר להכשירם על ידי הגעלה, כיוון שבחרס ישנם נקבים זעירים, ואין בכוח ההגעלה להוציא את כל הטעם שבלוע בהם². ואי אפשר להכשירם על ידי ליבון, כיוון שכלֵי חרס עלולים להתקלקל מחמת הליבון, ויש חשש שאדם לא ילבן אותם כראוי³. 

כלים העשויים מחרסינה, מחמר, מקרמיקה ומפורצלן, דינם ככלי חרס⁴.

כלי זכוכית, נחלקו הפוסקים בדינם. יש סוברים שכיוון שזכוכית היא חומר חלק וקשה, כלי זכוכית אינם בולעים את טעם האוכל הניתן בהם, גם אם הוא חם, ומספיק לנקות אותם היטב וניתן להשתמש בהם בפסח¹. ויש חולקים וסוברים שכלי זכוכית בולעים את טעם האוכל הניתן בהם, ואי אפשר להכשירם בהגעלה, כיוון שאחד המרכיבים שמהם מייצרים זכוכית הוא חול, ולכן דינם ככלי חרס, שאין בכוח הגעלה להפליט את הטעם הבלוע בהם². להלכה, נחלקו בכך השלחן ערוך והרמ"א. השלחן ערוך פסק כדעה המקלה, שכלי זכוכית אינם בולעים את טעם האוכל הניתן בהם, ודי להכשירם בשטיפה³, וכן נוהגים חלק מיוצאי ספרד⁴. והרמ"א פסק כדעה המחמירה, שכלי זכוכית בולעים את טעם האוכל הניתן בהם, ולא ניתן להכשירם בהגעלה⁵, וכן נוהגים יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד⁶.

כלי פיירקס ודורלקס, יש סוברים שדינם ככלי זכוכית, ויוצאי אשכנז אינם יכולים להכשירם¹. ויש סוברים שאפשר להקל בהם יותר, ויוצאי אשכנז יכולים להכשירם בהגעלה², אך יחמירו ויגעילו אותם שלוש פעמים³, כיוון שיש סוברים שהגעלת כלי שלוש פעמים מוציאה את הטעם מכל כלי, אפילו מכלי חרס⁴.

כלי אמייל עשויים ממתכת ומצופים בחומר חלק העשוי מחוֹל¹. הפוסקים נחלקו אם דינם ככלי חרס או ככלי מתכת², ולמעשה נוהגים שלא להכשירם לפסח³. ויש מיוצאי ספרד שמקילים להכשירם בהגעלה⁴.

כלי פלסטיק, יש סוברים שאי אפשר להכשירם, כיוון שפלסטיק הוא חומר חדש שלא היה בזמן חז"ל, ואין ביכולתנו להחליט אם חומר זה פולט את כל הבלוע בתוכו על ידי הגעלה¹. ויש סוברים שאפשר להכשירם², כיוון שרק את כלי החרס החריגה התורה וקבעה שאינם פולטים את הבלוע בהם, אך כל שאר הכלים פולטים את הבלוע בהם³, וכן הלכה, ובלבד שכלי הפלסטיק חלקים ואין בהם שריטות⁴.