טוב ללמוד תורה לפני הסעודה, ורמז לדבר, שבפסוק "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"1, ה"אורה" - שהיא התורה - קודמת ל"שמחה"2. אפשר שהרעיון הפנימי במנהג זה הוא שיש להגיע לסעודת פורים עם מטען רוחני. השתייה המרובה עלולה להביא את האדם לקטנוּת והוללות, וכדי שהיא תביא להתעלות ולהתרוממות, יש להתכונן לפורים מבעוד מועד. יש להתמלא בתורה, ללמוד את הלכות היום ואת עניינו המיוחד, ולהתפלל לזכות לקבל את הארת היום. ככל שמתמלאים בהגיונות קודש אף לפני פורים, כך זוכים לשמחה של דבקות בה', ולהתרוממות של קדושה בפורים3.
מצווה מדברי קבלה לערוך בפורים סעודה נאה ומכובדת, כמו שנאמר במגילה "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה"1. הטעם לסעודה זו הוא שהמן הרשע גזר על הגוף, "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד"2, לכן תיקנו חכמים להודות לה' בסעודה המשמחת את הגוף3. וטעם נוסף הוא שהישועה באה על ידי סעודה ומשתה שעשתה אסתר לאחשוורוש והמן, לכן תיקנו להודות בסעודה ומשתה4. את הסעודה יש לעשות ביום, כמו שנאמר בפסוק "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה"5, אך גם בלילה יש להרבות קצת בסעודה ובשמחה לכבוד החג6.
המנהג הנפוץ אצל יוצאי אשכנז הוא להתפלל מנחה בעוד היום גדול, ולאחר מכן לאכול סעודת פורים. הטעם לכך שאין מזדרזים לערוך את סעודת פורים בבוקר הוא משום שטרודים בקיום מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים1. ויש נוהגים לאכול סעודת פורים בבוקר2, וכמה טעמים לכך: טעם ראשון הוא שזריזים מקדימים למצוות. טעם שני הוא שסעודת פורים היא כנגד הסעודה שעשתה אסתר לאחשוורוש והמן, וסעודה זו הייתה בבוקר, כדרך המלכים שסועדים בבוקר. וטעם שלישי הוא שכאשר דוחים את הסעודה לאחר מנחה, פעמים שבעקבות השתייה המרובה, אין מקיימים כראוי את מצוות קריאת שמע ותפילת ערבית במוצאי פורים3.
כאשר פורים חל ביום שישי, ראוי לערוך את סעודת פורים לפני חצות, כדי שיהיה פנאי להתכונן לשבת, וכדי שסעודת שבת תיאכל לתאבון. מי שלא ערך את הסעודה לפני חצות, ישתדל לפחות להקדים את הסעודה לפני הרבע האחרון של היום (שתיים וחצי בערך)4.
ראוי להתאסף יחד, בני משפחה וחברים, ולאכול את סעודת פורים בחבורה, שכן על ידי זה מתרבות השמחה וההודאה לה', והאהבה והאחווה בין איש לרעהו1.
מרבים בשתיית יין בפורים1, כדי להרבות בשמחה, ולהודות לה' מתוך הרחבת הדעת על הנסים שעשה לנו2. ריבוי השתייה מיוחד לפורים, משום שהנסים שנעשו בפורים היו על ידי משתה. סילוקה של ושתי מהמלכות היה על ידי משתה, בחירתה של אסתר למלכה לוותה במשתה, וגם מפלת המן הייתה על ידי משתה. לכן ההודאה על הנס גם היא מתוך משתה3. גם נשים יכולות לשתות מעט יין לכבוד היום4, אבל אין להן להתבסם, משום שריבוי היין אינו יפה להן5.
השכרות מגונה היא. על ידה אדם מאבד את דעתו, כוח השיפוט ניטל ממנו, והוא עושה דברים שליליים ומתבזה. כך אמרו במדרש: "ראה מה היין גורם למי ששותה אותו, גורם לארבעה דברים: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע. ראה כמה היין קשה"1! מקור השם יין הוא בשורש און, שפירושו צער. היין נקרא כך משום שהוא מרבה את הניאוף, ומתוך כך פורענות וצער באים לעולם2. כך אמרו חכמים: "אין לך דבר שמביא יללה (בכייה) לאדם אלא יין"3. לכן הזהיר אליהו הנביא את רב יהודה ואמר לו: "לא תשתכר ולא תחטא"4. אחד הראשונים סיכם את היחס לשכרות וכתב: "השכרות איסור גמור, ואין לך עברה גדולה מזו"5.
משום כך, פוסקים רבים סוברים שאין להשתכר בפורים. לדבריהם, החיוב האמור בגמרא להתבסם בפורים, משמעותו חיוב לשתות מעט יותר ממה שרגילים6. ומה שאמרו חז"ל שיתבסם עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא לשון הפרזה7. או שכוונתם היא שמתוך השתייה יישן, וכשיישן, לא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'8. לדעת המשנה ברורה, ראוי לנהוג כדעה זו9.
יש פוסקים שחולקים על כך, ולדעתם אין להשתכר לגמרי, אבל יש לשתות יין במידה שצלילות הדעת תיפגע מעט. לדעתם דברי חז"ל שיש להתבסם "עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כוונתם היא שלא יוכל לחשב שהגימטרייה של 'ארור המן' שווה לגימטרייה של 'ברוך מרדכי'10; או שהכוונה היא שלא יוכל להשלים כראוי את הפיוט הקדום שהיו בו בתים רבים, ובסוף כל בית היו אומרים לסירוגין, 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי', ואדם שאינו צלול, מתקשה לעקוב ולהשלים את החרוז כראוי11.
אך יש פוסקים שמפרשים את הגמרא כפשוטה, ולדבריהם יש להשתכר עד שלא יידע להבחין מי ארור ומי ברוך12. ואף שכל השנה השכרות מגונה, בפורים ישנה הארה רוחנית מיוחדת וקדושה גדולה מאירה בעולם, ומכוחן אדם שעסוק במצוות שמחת פורים ומתאמץ שלא תארע תקלה על ידו, יכול להישמר יותר ממכשול13.
בפשטות, דעה זו שיש להשתכר בפורים אינה מובנת. דעתו של אדם היא צלם האלוקים שבו, וכיצד זה ציוו חכמים להשתכר עד שתינטל מהאדם דעתו? בספרי חסידות מובאת תשובה לכך, ומבואר טעמו של ציווי זה וזיקתו אל עניינו של נס הפורים. בתקופת מרדכי ואסתר היה עם ישראל בשפל המדרגה, עד שניטלה ממנו כל מעלתו. מצבם של ישראל היה כל כך ירוּד, שגם התשובה שעשו לא הייתה מספיק עמוקה ומשמעותית כדי שיהיו ראויים להיוושע בזכותה. בכל זאת, ה' הושיע את ישראל, לא לפי מדרגתם ומעשיהם, אלא מצד הדבקות העצמית בין ישראל לה'. לכן חכמים תיקנו להשתכר בפורים, להראות שהקשר בין ישראל לה' אינו מתחיל מהמחשבות ומהמעשים שלנו, אלא הוא קשר עצמי שנובע מכך שאנחנו בנים של הקב"ה. וגם במצבים שהדעה ניטלת מאתנו, אנחנו דבוקים בה' וקשורים אליו - "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם"14.
להלכה, אין לנהוג כדעה השלישית, ואין להשתכר עד כדי איבוד הדעת ושיבוש קיצוני של כושר ההבחנה. אפילו גדולי תורה וצדיקים גדולים, שהקפידו על קלה כבחמורה ודקדקו בכל מעשיהם שיהיו מכוונים להלכה, לא השתכרו כל כך. ובוודאי שאין לנו לנהוג כדעה זו, כיוון שתקלות גדולות עלולות לצמוח ממנה. אפשר להגיע להתבסמות יתרה, אך לא לשכרות גמורה15.
את ההדרכה המעשית עד כמה ראוי להתבסם אפשר ללמוד מדברי הרמ"א, שכתב על מצוות השתייה בפורים: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"16. אפשר לנהוג כשיטות המחמירות ולהתבסם מעט, ואפשר לנהוג כשיטות המקילות ולהתבסם הרבה17, העיקר הוא שהלב יהיה מכוון לשמיים. כיוון הלב לשמיים הוא דאגה שהשתייה תגרום לדברים שרצויים לפני ה': להתעלות רוחנית, להבעת רצונות כמוסים שבדרך כלל מחסומים חיצוניים ופנימיים אינם מאפשרים לאדם לבטא - רצונות של אהבת ה', אמונה, הודאה ואהבת ישראל. שתייה שמביאה לדברים אלו מותרת. אך שתייה שגורמת לפגיעה במורים או בחברים, להוללות וקלות ראש, לאי קיומה של מצווה, ואפילו מצווה אחת, כנטילת ידיים או ברכת המזון, או לעשייתה באופן שאינו ראוי - שתייה כזו אינה רצויה ויש להימנע ממנה18.
לכן, השאלה עד כמה לשתות בפורים היא שאלה אישית19. כל אדם צריך לשער מה תגרום לו השתייה, ואלו מעשים, דיבורים ומחשבות יתעוררו בו - אם יתעוררו צדדים נעלים של קדושה, טהרה, דבקות בה' ואהבת ישראל, או חלילה צדדים נמוכים של תשוקות שליליות, נטיות גסות ומידות רעות. ככל שהעולם הרוחני של האדם תופס מקום משמעותי בחייו, וככל שהוא מתמלא בתורה ועוסק בעניינים הקשורים לפורים לקראת החג, כך הסיכוי שההתבסמות תוציא ממנו דברים טובים גדול יותר. נוסף על כך, כמובן יש להתפלל לה' ולבקש שהשתייה תביא אור וברכה, ולא חלילה נזק ותקלה.
אדם ששתה משקה משכר ונעשה מבוסם מעט, רשאי להתפלל כל עוד הוא מסוגל לדבר לפני המלך1. ואף שביום רגיל, אדם ששתה רביעית יין (86 סמ"ק) אינו רשאי להתפלל עד שהשפעת היין תפוג2, בפורים, שיש מצווה לשתות יין ולהתבסם, הדבר מותר3. אך אדם שהשתכר והוא אינו מסוגל לדבר לפני המלך, אינו רשאי להתפלל. ואם התפלל בעודו שיכור, תפילתו תועבה, והוא צריך לחזור ולהתפלל כשיתפקח משכרותו4.
על המתפלל בשכרות אמרו בגמרא שהוא כעובד עבודה זרה5, והסביר אחד האחרונים ש"אין לך העזה גדולה מזו, ואין משוקץ יותר מזה ליכנס לארמון המלך בבלבול הדעת, ולכן אמרו שהוא כעובד עבודה זרה, כיוון שמראה שעבודתו לפניו יתברך אינה חשובה בעיניו כלל"6.
כדי שתפילת מנחה תיאמר מתוך דעה צלולה ולא מתוך שכרות, נוהגים להתפלל תפילת מנחה לפני סעודת פורים7. ועוד טעם להקדמת תפילת מנחה לסעודה הוא שאסור לעשות סעודה לפני תפילת מנחה8.
פעמים רבות אנשים מתבסמים בסעודת פורים, ומתעוררת השאלה אם בסיום הסעודה הם רשאים לברך ברכת המזון. נחלקו בכך הפוסקים. יש סוברים שגם שיכור שאינו ראוי לדבר לפני המלך, רשאי לברך ברכת המזון1. דבר זה נלמד מהפסוק: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"2. חז"ל דרשו ש"ואכלת" זו אכילה, ו"ושבעת" זו שתייה, ופעמים שהשתייה המרכזית בסעודה היא יין, ואף במצבים אלו ציוותה התורה לברך ברכת המזון. מכאן למדו כמה פוסקים שגם אדם שיכור יכול לברך ברכת המזון3. ויש סוברים שאסור לשיכור לברך ברכת המזון, כשם שאסור לו להתפלל4.
להלכה, לכתחילה אין לברך ברכת המזון מתוך שכרות. לכן אדם שרואה שהוא קרוב להגיע לרמת שכרות שבה הוא לא יוכל לדבר לפני המלך, יזדרז לברך ברכת המזון קודם שיגיע לידי כך. ואם כבר הגיע למצב זה, יברך ברכת המזון אף שהוא שיכור5, כיוון שהמצווה לברך ברכת המזון היא מצווה מהתורה, ולכן מחמירים בה6.
בסיום סעודת פורים, ניגשים לפעמים להתפלל תפילת ערבית, ופעמים רבות בזמן זה חלק ממשתתפי הסעודה עדיין מבוסמים. כמבואר לעיל, שיכור שאינו יכול לעמוד לפני המלך אינו רשאי להתפלל תפילת עמידה, ולכן מי שהגיע למצב של שיכור שאינו ראוי לדבר לפני המלך, לא יתפלל תפילת עמידה. לגבי מצוות קריאת שמע וברכותיה, התעוררה מחלוקת אם שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, יכול לקיימה. יש סוברים שכשם שאסור לו להתפלל, כך גם אסור לו לומר את קריאת שמע וברכותיה1. ואף שמותר לשיכור שאינו יכול לעמוד לפני המלך לברך ברכות, קריאת שמע חמורה יותר, כיוון שצריך בה כוונה יתרה2, ודין ברכות קריאת שמע כדין קריאת שמע. ויש סוברים שדווקא להתפלל אסור לשיכור, כיוון שתפילה היא עמידה לפני ה' ויש לעמוד לפני ה' בדעה צלולה. אך מותר לו לקרוא את קריאת שמע וברכותיה, כיוון שבזמן אמירת קריאת שמע וברכותיה, אין הוא עומד לפני ה'3.
להלכה, אדם שהשתכר עד כדי כך שאינו יכול לדבר לפני המלך, יקרא את קריאת שמע בעודו שיכור, ולא ידחה את קיום המצווה לזמן שאחר שיתפקח, שמא יירדם ויפסיד את קיום המצווה. אך לא יאמר את ברכות קריאת שמע, שמא הלכה כדעה שאסור לשיכור לומר את ברכות קריאת שמע, וברכותיו הן ברכות לבטלה. ולאחר שיתפקח יברך את ברכות קריאת שמע, ויקרא שוב את קריאת שמע, שמא לא יצא ידי חובה בקריאה הראשונה, ויתפלל תפילת ערבית4.
מותר לשיכור לברך את כל שאר הברכות, לפי שמספיק לכוון בהן כוונה מועטה5.
אדם שהשתכר מאוד עד כדי כך שאין הוא מודע למעשיו ('שיכור כלוט'), דינו כשוטה הפטור מהמצוות, ואם הוא בירך ברכה או קיים מצווה בעודו שיכור, אין במעשיו ממש. ואם לאחר שהתפקח משכרותו, עדיין ניתן לברך את אותה ברכה או לקיים את המצווה, עליו לחזור ולברך את הברכה ולקיים את המצווה1.
יש נוהגים לאכול בפורים זירעונים, כאורז וקטניות, זכר לזירעונים שאכלו אסתר ודניאל ברצונם להימנע מאכילת מאכלות אסורים שהובאו להם מהיכל המלך1.
אָבֵל הנמצא בתוך שנת האֵבֶל על אחד מהוריו או בתוך השלושים לפטירת אחד מקרוביו, רשאי להתארח אצל חברים לסעודת פורים1, אך לא יפריז בשמחת פורים, אלא ישמח כהרגלו בכל שנה2. ואף שבדרך כלל אסור לאָבֵל להתארח אצל חברים, בסעודת פורים הדבר מותר, כיוון שזו סעודת מצווה3, ועוד שהדרך הראויה לקיים את מצוות שמחת פורים היא לאכול את הסעודה בחבורה, ולא אסרו על אָבֵל לעשות דבר שהוא צריך לעשותו לפי הדין4.
יש נוהגים להתחפש בפורים לדמויות שונות, וללבוש אביזרי לבוש משונים ומיוחדים1. הטעם העיקרי למנהג התחפושות הוא להרבות בשמחה. ישנם עוד טעמים רבים למנהג זה, ונזכיר כאן שניים מהם. טעם אחד הוא שנס פורים אירע בדרך הטבע. שֵם ה' אינו מוזכר במגילה, ובמבט שטחי אפשר לראות בכל סיפור המגילה צירוף מקרים. הקב"ה כביכול הסתיר את עצמו וכאילו שם מסווה על פניו. אבל האמת היא שהכול היה בהשגחה אלוקית מיוחדת, כדי לגלות את אורם של ישראל. לכן אנו מתחפשים בפורים, כדי להזכיר לעצמנו שגם כאשר הנהגת ה' אינה ניכרת ואינה גלויה, ובמבט חיצוני נראה כאילו חלילה כוחות אחרים מובילים את המציאות, לא כך הוא. ומתחת למסכות ולהסתרים מסתתרת יד ה', המובילה את המאורעות ומכוונת אותם לטובתם של ישראל2.
טעם שני הוא שכאמור, בזמן מרדכי ואסתר היה עם ישראל בשפל המדרגה. מבחינה חיצונית, כמעט ולא היה ניכר הבדל בין ישראל לגויי הארץ. ה' הושיע את ישראל לא לפי מדרגתם ומעשיהם, אלא מצד הקשר העצמי שבין ישראל לה'. לכן אנו מתחפשים בפורים, לגלות שגם אם חיצונית, אדם מישראל נראה שונה מאוד מכפי שהוא באמת, ולפעמים אפילו הוא נראה כגוי ויהדותו אינה ניכרת כלל - המהות הפנימית לעולם אינה משתנה. ומתחת ל'תחפושת' שוכנת בקרב כל יהודי נשמה גדולה, החפצה ומשתוקקת להתקרב לה' ולהידבק בו.
בעבר היו קהילות שבהן גברים התחפשו לנשים, ונשים לגברים. בדרך כלל אסור לגבר ללבוש בגדי אישה, ולאישה אסור ללבוש בגדי גבר, שנאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה"1. אף על פי כן, כמה פוסקים יישבו מנהג זה, שאיסור "לא ילבש" הוא רק כשמטרת הלבישה היא להתקשט ולהתייפות, אך כשהמטרה היא לשם שמחת פורים, היא מותרת. ויישבו עוד, שבגד המשמש גברים ונשים כאחד, אין בו איסור "לא ילבש", ומכיוון שבפורים גברים לובשים בגדי נשים ולהפך - בפורים כל בגד נחשב לבגד המשמש את שני המינים2. אבל רוב הפוסקים חולקים על כך, וסוברים שאיסור "לא ילבש" נאמר גם כשמטרת הלבישה היא לשם שמחה; והעובדה שבפורים גברים לובשים בגדי נשים ולהפך, אינה הופכת את הבגד לבגד המשמש גברים ונשים כאחד; וכן הלכה. לכן גם בפורים, אסור לאיש ללבוש בגדי אישה, ולאישה אסור ללבוש בגדי איש3.