טעם מצוות סוכה

הטעם למצוות הישיבה בסוכה מפורש בתורה, והוא זכירת מעשה ה' שהושיב את בני ישראל בסוכות כאשר הוציא אותם ממצרים, כמו שכתוב: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"¹. נחלקו רבותינו התנאים מה היו "סכות" אלו: לדעת רבי אליעזר הכוונה היא לענני כבוד, ואילו לדעת רבי עקיבא היו אלו סוכות ממש². בין כך ובין כך, סוכות אלו הגנו על עם ישראל. כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר, מקום צייה ושממה, היה ה' עמהם, סיככם בענני כבוד ודאג שלא יחסרו דבר. לא רק לצורכי הקיום הבסיסיים כאוכל ושתייה דאג להם ה', אלא גם להגנה מקור הלילה ומחום היום, אף שלא היו הכרחיים לקיומם³. מתוך זכירת מעשי ה' וחסדיו הגדולים עם בני ישראל במדבר, אנו מתעוררים להודות לה' על טובו הגדול⁴. ועוד, שהכרת ניסיו וטובותיו של ה' מביאה אותנו לקיים את מצוות ה' ולהיזהר בהן⁵.

טעם נוסף למצוות סוכה הוא לדעת האומרים כי ה"סכות" הן סוכות ממש, והוא שזיכרון הישיבה בסוכות במדבר יביא את האדם לענווה ולהודאה לה' באוספו את תבואתו. חג סוכות הוא חג האסיף, ובו אדם שמח בדגן, בתירוש וביצהר וכל הטוב שזכה לו בעמלו. כאשר זוכר האדם את הליכת ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ואת ישיבתם בסוכות עראי - הוא נותן תודה לה' שנתן לישראל נחלה ובתים מלאי כל טוב, ואינו טועה לחשוב כי כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה⁶.