שמחה בשפע החקלאי

בפשטות ניתן לומר כי זמנו של חג הסוכות בתקופת האסיף, הוא הגורם. חג סוכות נקרא בתורה גם "חַג הָאָסִף"¹, שכן בתקופה זו של השנה אדם מכניס לביתו את היבול החקלאי שגדל בחודשי הקיץ. זמן זה הוא זמן של שמחה לאדם בפירות עמלו, לאחר שזרע, עמל והשקיע במשך כל השנה כולה. אמנם גם בפסח - חג האביב, ובשבועות - חג הקציר, שמח האדם בתבואה ובפירות האילן, אך כל עוד גידולם לא הושלם והם לא הוכנסו הביתה, אין שמחתו שלמה כיוון שהתבואה והפירות עלולים עוד להינזק. רק בחג הסוכות, כאשר אדם אוסף את יבול השנה ומכניסו לביתו, לא נשארים כל דאגה וכל חשש בליבו, ושמחתו היא שמחה שלמה². 

השמחה של אדם בזמן האסיף היא שמחה אנושית טבעית בפירות עמלו, אך התורה מדריכה את האדם מישראל כיצד לשמוח שמחה טבעית טהורה וקדושה. המצוות המיוחדות לחג, מצוות סוכה ומצוות נטילת ארבעת המינים, מבטאות את דרך השמחה הראויה לאדם מישראל - דרך של הכרת טובה לנותן השפע על כל הטוב, שמחה "לפני ה'" - לשם ה' ולכבודו, ושמירה מוסרית בעת שמחתו של האדם בהתעצמותו החומרית.

דווקא בעת שמכניס האדם את תבואתו ופירותיו הביתה, מצוּוה הוא לשבת בסוכה. מטרת הישיבה בסוכה היא "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"³, ונחלקו רבותינו התנאים מה היו "סֻּכּוֹת" אלו: לדעת רבי אליעזר הכוונה היא לענני הכבוד, ואילו לדעת רבי עקיבא היו אלו סוכות ממש⁴. הרשב"ם נותן טעם למצוות סוכה על פי דעת רבי עקיבא, שהסוכות במדבר היו סוכות ממש. לדבריו, זיכרון הישיבה בסוכות עראי במדבר מביא כל אדם להודאה לה' באוספו את תבואתו הוא, ולענווה ביחס למקור השפע שזכה לו. כאשר זוכר האדם את הליכת ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ואת ישיבתם בסוכות עראי - הוא נותן תודה לה' שנתן לישראל נחלה ובתים מלאי כל טוב, שבירך את מעשי ידיו וזיכה אותו בשפע חקלאי, ואינו טועה לחשוב כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה⁵.

לדעת הרמב"ם, אף מצוות נטילת ארבעת המינים מבטאת את השמחה והכרת הטובה לה' על השפע שזכו לו בארץ ישראל. לדבריו, בנטילת ארבעת המינים מבטאים ישראל את שמחתם על יציאתם מן המדבר - שהוא מקום שממה חסר מים שאין עצים וצמחים גדלים בו, ועל כניסתם לארץ - שהיא מקום עצי פרי ונהרות. ולזיכרון חסד אלוקי זה, הם לוקחים את הנאה שבפירות (אתרוג), את בעל הריח הטוב (הדס) ובעל העלים הנאים (לולב), ואת הנאה שבעשבי השדה (ערבה) - ושמחים איתם לפני ה'. דווקא ארבעה מינים אלו נבחרו, כיוון שהם מורים בתכונותיהם על השפע והטוב שזכינו להם בארץ ישראל: ראשית, אלו הם מינים שמצויים הרבה בעונת האסיף ולא קשה להשיגם, ושנית, חלקם נאים במראם ובחזותם, וכן חלקם בעלי ריח טוב⁶.

נטילת ארבעת המינים אף באה לשמור על האדם מהידרדרות מוסרית שעלולה לבוא בעקבות השפע החומרי שזכה לו. לדעת ספר החינוך, כדי שהשפע החומרי בזמן האסיף לא יגרום לאדם להימשך אחר החומר, לזנוח את יראת השמים ולשכוח כי שמחתו צריכה להיות לשם ה' ולכבודו, צוו ישראל ליטול את ארבעת המינים, שהם משמחי לב רואיהם, ולשמוח איתם לפני ה'. בכך יזכרו כי כל שמחתם בפירות עמלם וכל השפע שזכו לו צריכים להיות לשם ה' ולכבודו⁷.