שמחה בהשגחת ה' על עמו

מעבר לשמחה הטבעית הטהורה של האדם מישראל ביבולו החקלאי ובהכרת הטוב שלו לנותן השפע על הארץ הטובה, באה השמחה בחג הסוכות מצד הביטחון בה' המתעצם בחג זה. כאמור, נחלקו רבותינו התנאים מה היו הסוכות שבהן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים, ולדעת רבי אליעזר, הכוונה היא לענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר. כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר, מקום צייה ושממה, היה ה' עמהם, סיככם בענני כבוד ודאג שלא יחסרו דבר. לא רק לצורכי הקיום הבסיסיים כאוכל ושתייה דאג להם ה', אלא גם להגנה מקור הלילה ומחום היום, אף שלא היו הכרחיים לקיומם¹. ענני הכבוד מלמדים על אהבת ה' לישראל עמו, ומוכיחים כי ה' משגיח על הדבקים בו². יתרה מכך, הם מלמדים כי השגחת ה' על עמו ואהבתו להם אינן ברות שינוי, שכן ענני הכבוד שבו וסוככו על ישראל אף על פי שחטאו בעגל, להורות שהשגחת ה' ואהבתו לא סרו מעם ישראל³.  

ואם כן, מצוות סוכה הנעשית זכר לענני הכבוד מעוררת את האדם להאמין בהשגחת ה' ובאהבתו הנצחית לבניו. כאשר אנו יושבים בסוכה וזוכרים את ענני הכבוד שהקיפו אותנו, אנו מתעוררים להכיר בהשגחת ה' על עמו ישראל, ומתוך כך אנו שמים מבטחנו בה' ושמחים בישועתו הוודאית.

ואכן, שמחה שלמה יכולה להיות רק כאשר האדם בוטח בה' בשלמות. כאשר אדם מרגיש שהוא נתון בידי עצמו והוא השולט ומנהל את חייו, אזי קשה לו לשמוח שמחה אמיתית, כיוון שבאמת אין הוא יודע מה ילד יום ומה צפוי לו. אך כאשר אדם מרגיש שהוא נתון בידי ה', וה' מנהל את עולמו בחסד וברחמים, אוהב את עמו, חפץ בטובתם ומשגיח עליהם - אז יכול האדם לשמוח. כאשר הוא יושב בסוכה וחוסה ב'צילא דמהימנותא' (-צל האמונה), לבו בטוח בה' והוא מתמלא שמחה ושלוות נפש עצומה, שדבר אינו יכול לה. וכך אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: "השמחה האמתית היא השמחה בה'... כי השמחה היא שלוות הלב בלי שום דאגה, ודבר זה אי אפשר רק למי שנכון לבו בטוח בה' שבידו להושיע לנו, ואין שום דבר שנדאג עליו ושלא נקוה עליו לתשועת ה', ומי שבטוח במבטח כזה יוכל להיות בשלוה האמיתית. וזהו ענין חג הסוכות שהוא זמן השמחה, היינו מצד 'כי בסוכות וגו'', שהוא החסיון בצל ה'"⁴.