שיאה של שמחת החג - בעצם היותנו עַם ה'

שמחות רבות מתאחדות בחג הסוכות - שמחת האוסף תבואתו ופירותיו ומכיר טובה לה' על השפע ועל הארץ הטובה, שמחת הבוטח בהשגחת ה' וחוסה בצל השכינה, ושמחת הנקי מעוון ושב אל אלוקיו בתשובה שלמה. כל מצווה בחג זה - הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההלל ועוד - מביאה לשמחה רבה, בעשייתה ובטעמיה. אך בסיום החג מתגלים שיא השמחה ותכליתה. 

היום האחרון של חג הסוכות הוא יום הושענא רבה, הנקרא גם 'יום ערבה', ובו נוטלים גם את הערבה לבדה ואף חובטים בה¹. ויש שכתבו שחובטים את הערבה כדי להרבות בשמחה². הערבה מרמזת דווקא על הריקנים שבישראל, שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ונשאלת השאלה, מהו עניינה של השמחה דווקא בערבה בסיום החג ובשיאו? השפת אמת משיב על כך ואומר כי השמחה דווקא בערבה, המבטאת את הריקנות מתורה וממצוות, מורה כי "בני ישראל שמחין בנקודה זו שנטבע בהם מצד הבריאה, (יותר) ממה שזוכין על ידי מעשיהם"³. שמחה רבה יש בכל לימוד ובכל מעשה של מצווה שאנו זוכים להם, אך שיא השמחה אינה באה מצד מעשינו ובחירתנו הטובה, אלא מצד מה שה' שָֹם בנו. שיא השמחה היא בעצם הטבע הישראלי שלנו, בעצם הנשמה האלוקית של עם ישראל. הדבקות של עם ישראל באלוקיו היא דבקות שקיימת בהם בטבעם, כך הם נוצרו - "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם"⁴. לכן שמחים אנו דווקא בערבה, הרומזת לאלו שכל מה שיש בהם הוא רק סגולת ישראל, בלא שום מעשים. זוהי שיא השמחה המתגלה בחג הסוכות - שמחה בבחירת ה' בנו ובהיותנו בנים לה', שמחה שאינה תלויה בדבר אלא היא נצחית ועומדת לעד⁵. 

ביושבנו בסוכה וארבעת המינים בידינו, נודה לה' על כל הטוב, נחסה בצילו ונשמח בעבודתו, ועל כל אלו נשמח שמחת עולם על היותנו בנים למקום, ודבקים בו דבקות נצח.