חג הסוכות הוא זמן שמחה, ובו יושבים ישראל בסוכות, נוטלים את ארבעת מיניהם ושמחים לפני ה' שבעת ימים. על שמחת החג צווינו בתורה שלוש פעמים, יותר מכל חג אחר, והוא אף החג היחיד המכונה בתפילה "זמן שמחתנו". וכן מעיד הרמב"ם כי בזמן המקדש הייתה בחג הסוכות שמחה יתרה, בשמחת בית השואבה: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה שנאמר 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'"1. ונשאלת השאלה, מה עניינה של השמחה הגדולה בחג זה, ממה היא נובעת ומדוע צווינו בה יותר מאשר בכל חג אחר?
בפשטות ניתן לומר כי זמנו של חג הסוכות בתקופת האסיף, הוא הגורם. חג סוכות נקרא בתורה גם "חַג הָאָסִף"1, שכן בתקופה זו של השנה אדם מכניס לביתו את היבול החקלאי שגדל בחודשי הקיץ. זמן זה הוא זמן של שמחה לאדם בפירות עמלו, לאחר שזרע, עמל והשקיע במשך כל השנה כולה. אמנם גם בפסח - חג האביב, ובשבועות - חג הקציר, שמח האדם בתבואה ובפירות האילן, אך כל עוד גידולם לא הושלם והם לא הוכנסו הביתה, אין שמחתו שלמה כיוון שהתבואה והפירות עלולים עוד להינזק. רק בחג הסוכות, כאשר אדם אוסף את יבול השנה ומכניסו לביתו, לא נשארים כל דאגה וכל חשש בליבו, ושמחתו היא שמחה שלמה2.
השמחה של אדם בזמן האסיף היא שמחה אנושית טבעית בפירות עמלו, אך התורה מדריכה את האדם מישראל כיצד לשמוח שמחה טבעית טהורה וקדושה. המצוות המיוחדות לחג, מצוות סוכה ומצוות נטילת ארבעת המינים, מבטאות את דרך השמחה הראויה לאדם מישראל - דרך של הכרת טובה לנותן השפע על כל הטוב, שמחה "לפני ה'" - לשם ה' ולכבודו, ושמירה מוסרית בעת שמחתו של האדם בהתעצמותו החומרית.
דווקא בעת שמכניס האדם את תבואתו ופירותיו הביתה, מצוּוה הוא לשבת בסוכה. מטרת הישיבה בסוכה היא "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"3, ונחלקו רבותינו התנאים מה היו "סֻּכּוֹת" אלו: לדעת רבי אליעזר הכוונה היא לענני הכבוד, ואילו לדעת רבי עקיבא היו אלו סוכות ממש4. הרשב"ם נותן טעם למצוות סוכה על פי דעת רבי עקיבא, שהסוכות במדבר היו סוכות ממש. לדבריו, זיכרון הישיבה בסוכות עראי במדבר מביא כל אדם להודאה לה' באוספו את תבואתו הוא, ולענווה ביחס למקור השפע שזכה לו. כאשר זוכר האדם את הליכת ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ואת ישיבתם בסוכות עראי - הוא נותן תודה לה' שנתן לישראל נחלה ובתים מלאי כל טוב, שבירך את מעשי ידיו וזיכה אותו בשפע חקלאי, ואינו טועה לחשוב כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה5.
לדעת הרמב"ם, אף מצוות נטילת ארבעת המינים מבטאת את השמחה והכרת הטובה לה' על השפע שזכו לו בארץ ישראל. לדבריו, בנטילת ארבעת המינים מבטאים ישראל את שמחתם על יציאתם מן המדבר - שהוא מקום שממה חסר מים שאין עצים וצמחים גדלים בו, ועל כניסתם לארץ - שהיא מקום עצי פרי ונהרות. ולזיכרון חסד אלוקי זה, הם לוקחים את הנאה שבפירות (אתרוג), את בעל הריח הטוב (הדס) ובעל העלים הנאים (לולב), ואת הנאה שבעשבי השדה (ערבה) - ושמחים איתם לפני ה'. דווקא ארבעה מינים אלו נבחרו, כיוון שהם מורים בתכונותיהם על השפע והטוב שזכינו להם בארץ ישראל: ראשית, אלו הם מינים שמצויים הרבה בעונת האסיף ולא קשה להשיגם, ושנית, חלקם נאים במראם ובחזותם, וכן חלקם בעלי ריח טוב6.
נטילת ארבעת המינים אף באה לשמור על האדם מהידרדרות מוסרית שעלולה לבוא בעקבות השפע החומרי שזכה לו. לדעת ספר החינוך, כדי שהשפע החומרי בזמן האסיף לא יגרום לאדם להימשך אחר החומר, לזנוח את יראת השמים ולשכוח כי שמחתו צריכה להיות לשם ה' ולכבודו, צוו ישראל ליטול את ארבעת המינים, שהם משמחי לב רואיהם, ולשמוח איתם לפני ה'. בכך יזכרו כי כל שמחתם בפירות עמלם וכל השפע שזכו לו צריכים להיות לשם ה' ולכבודו7.
מעבר לשמחה הטבעית הטהורה של האדם מישראל ביבולו החקלאי ובהכרת הטוב שלו לנותן השפע על הארץ הטובה, באה השמחה בחג הסוכות מצד הביטחון בה' המתעצם בחג זה. כאמור, נחלקו רבותינו התנאים מה היו הסוכות שבהן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים, ולדעת רבי אליעזר, הכוונה היא לענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר. כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר, מקום צייה ושממה, היה ה' עמהם, סיככם בענני כבוד ודאג שלא יחסרו דבר. לא רק לצורכי הקיום הבסיסיים כאוכל ושתייה דאג להם ה', אלא גם להגנה מקור הלילה ומחום היום, אף שלא היו הכרחיים לקיומם1. ענני הכבוד מלמדים על אהבת ה' לישראל עמו, ומוכיחים כי ה' משגיח על הדבקים בו2. יתרה מכך, הם מלמדים כי השגחת ה' על עמו ואהבתו להם אינן ברות שינוי, שכן ענני הכבוד שבו וסוככו על ישראל אף על פי שחטאו בעגל, להורות שהשגחת ה' ואהבתו לא סרו מעם ישראל3.
ואם כן, מצוות סוכה הנעשית זכר לענני הכבוד מעוררת את האדם להאמין בהשגחת ה' ובאהבתו הנצחית לבניו. כאשר אנו יושבים בסוכה וזוכרים את ענני הכבוד שהקיפו אותנו, אנו מתעוררים להכיר בהשגחת ה' על עמו ישראל, ומתוך כך אנו שמים מבטחנו בה' ושמחים בישועתו הוודאית.
ואכן, שמחה שלמה יכולה להיות רק כאשר האדם בוטח בה' בשלמות. כאשר אדם מרגיש שהוא נתון בידי עצמו והוא השולט ומנהל את חייו, אזי קשה לו לשמוח שמחה אמיתית, כיוון שבאמת אין הוא יודע מה ילד יום ומה צפוי לו. אך כאשר אדם מרגיש שהוא נתון בידי ה', וה' מנהל את עולמו בחסד וברחמים, אוהב את עמו, חפץ בטובתם ומשגיח עליהם - אז יכול האדם לשמוח. כאשר הוא יושב בסוכה וחוסה ב'צילא דמהימנותא' (-צל האמונה), לבו בטוח בה' והוא מתמלא שמחה ושלוות נפש עצומה, שדבר אינו יכול לה. וכך אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: "השמחה האמתית היא השמחה בה'... כי השמחה היא שלוות הלב בלי שום דאגה, ודבר זה אי אפשר רק למי שנכון לבו בטוח בה' שבידו להושיע לנו, ואין שום דבר שנדאג עליו ושלא נקוה עליו לתשועת ה', ומי שבטוח במבטח כזה יוכל להיות בשלוה האמיתית. וזהו ענין חג הסוכות שהוא זמן השמחה, היינו מצד 'כי בסוכות וגו'', שהוא החסיון בצל ה'"4.
השמחה בחג הסוכות היא אפוא שמחת האדם בשפע שזכה לו והכרת הטובה לנותן השפע, וכן היא שמחת הבוטח והחוסה בצל ה', ומאמין בהשגחתו. שני אלו באים מצד היותו של חג הסוכות - החג שחותם את המהלך של שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. זאת, הן בהיותם חגים שהם זכר ליציאת מצרים, לקבלת התורה ולהשראת שכינה, והן בהיותם חגים 'חקלאיים', המציינים את האביב, הקציר והאסיף. אמנם שונה הוא חג הסוכות מחג הפסח ומחג השבועות במספר האֵילִם והכבשים שמקריבים בו במקדש. בפסח ובשבועות מקריבים איל אחד ושבעה כבשים1, ובסוכות מקריבים מספר כפול של אילים וכבשים: שני אילים, וארבעה עשר כבשים2. הטעם לכך הוא שחג הסוכות הוא חג כפול: הוא חג שחותם את מערכת קדושת הזמן של שלושת הרגלים, והוא גם חותם את מערכת קדושת הזמן של הימים הנוראים3. ומצד היותו חותם את מערכת חגי תשרי, יש בו סיבה נוספת לשמחה יתרה.
בימים הנוראים נידונים ישראל ואומות העולם לפני ה', ובכל שנה מתחדשת בחירת ה' בעם ישראל, ודבר זה מתגלה בחג הסוכות4. כך אמרו חכמים: "ישראל ואומות העולם נכנסים לפני הקב"ה לדין ביום הכפורים ואין אנו יודעין מי מנצח. משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך, דן המלך אותם ולא היו יודעים הבריות מי ניצח לחברו, אמר המלך כל מי שהוא יוצא ובידו אגין (-כידון) הוו יודעים שהוא ניצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסים לדין ביום הכפורים ואין הבריות יודעים מי ניצח, אמר הקדוש ברוך הוא, טלו לולביכם בידכם, שידעו הכל שאתם זכיתם בדין, לפיכך כתיב 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן'"5.
זאת ועוד, כל תהליך התשובה שעשו ישראל בימי התשובה, והמחילה והכפרה שזכו להן על עוונותיהם ביום הכיפורים, מביאים לשמחה גדולה ורבה יותר מאשר בכל חג אחר. ביום הכיפורים בימי צאתנו ממצרים התכפר לעם ישראל עוון העגל, ומאז בכל שנה ושנה מכפר ה' על עוונותיהם של ישראל. ועל כן בימים אלו מתמלא הלב שמחה רבה והודאה עצומה לה' על הכפרה והסליחה, על טובותיו ונפלאותיו6.
אמנם שמחת חג הסוכות אינה רק תוצאה מכפרת העוונות, אלא היא פסגת עבודת ה', והתכלית של כל עבודת הימים הנוראים. השמחה של האדם בעבודת ה', ההזדהות שלו עם רצון ה' והחפץ לעובדו בלב שלם, הם המבוקש ממנו בעבודת ה'. כאשר האדם עומד בחטאיו, החטאים והעוונות מחלישים את רצונו הטוב ומרחיקים אותו מן ההזדהות עם רצון ה' ומן השמחה בו. ואילו התשובה מן החטא, חשבון הנפש ותיקון הקלקולים משיבים את האדם אל רצונו הטוב האמיתי ומחזירים אותו למצב שבו הוא מסוגל לעבוד את בוראו מתוך שמחה, מתוך רצון והזדהות, ובשיתוף כל כוחות החיים במלואם. בחג הסוכות, לאחר שנטהר מן החטאים והעוונות, שמח עם ישראל באלוקיו, בתורתו, במצוותיו ובעשיית רצונו, ובכך משלים את תשובת הימים הנוראים ומביא אותה אל תכליתה - "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ"7.
שמחות רבות מתאחדות בחג הסוכות - שמחת האוסף תבואתו ופירותיו ומכיר טובה לה' על השפע ועל הארץ הטובה, שמחת הבוטח בהשגחת ה' וחוסה בצל השכינה, ושמחת הנקי מעוון ושב אל אלוקיו בתשובה שלמה. כל מצווה בחג זה - הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההלל ועוד - מביאה לשמחה רבה, בעשייתה ובטעמיה. אך בסיום החג מתגלים שיא השמחה ותכליתה.
היום האחרון של חג הסוכות הוא יום הושענא רבה, הנקרא גם 'יום ערבה', ובו נוטלים גם את הערבה לבדה ואף חובטים בה1. ויש שכתבו שחובטים את הערבה כדי להרבות בשמחה2. הערבה מרמזת דווקא על הריקנים שבישראל, שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ונשאלת השאלה, מהו עניינה של השמחה דווקא בערבה בסיום החג ובשיאו? השפת אמת משיב על כך ואומר כי השמחה דווקא בערבה, המבטאת את הריקנות מתורה וממצוות, מורה כי "בני ישראל שמחין בנקודה זו שנטבע בהם מצד הבריאה, (יותר) ממה שזוכין על ידי מעשיהם"3. שמחה רבה יש בכל לימוד ובכל מעשה של מצווה שאנו זוכים להם, אך שיא השמחה אינה באה מצד מעשינו ובחירתנו הטובה, אלא מצד מה שה' שָֹם בנו. שיא השמחה היא בעצם הטבע הישראלי שלנו, בעצם הנשמה האלוקית של עם ישראל. הדבקות של עם ישראל באלוקיו היא דבקות שקיימת בהם בטבעם, כך הם נוצרו - "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם"4. לכן שמחים אנו דווקא בערבה, הרומזת לאלו שכל מה שיש בהם הוא רק סגולת ישראל, בלא שום מעשים. זוהי שיא השמחה המתגלה בחג הסוכות - שמחה בבחירת ה' בנו ובהיותנו בנים לה', שמחה שאינה תלויה בדבר אלא היא נצחית ועומדת לעד5.
ביושבנו בסוכה וארבעת המינים בידינו, נודה לה' על כל הטוב, נחסה בצילו ונשמח בעבודתו, ועל כל אלו נשמח שמחת עולם על היותנו בנים למקום, ודבקים בו דבקות נצח.
שמחה יתרה בסוכות
חג הסוכות - זמן שמחתנו
