פרק ה - ביטול חמץ

אדם שבדק את החמץ בביתו כראוי, קיים את המוטל עליו מן התורה. ואף אם נשאר חמץ באיזה מקום, אין הוא עובר עליו ב'בל ייראה', כל עוד לא נודע לו ממנו. חכמים חששו שעל אף שאדם בדק את ביתו, תישאר באיזה מקום חתיכת חמץ שתימצא תוך כדי הפסח, ואם האדם ישתהה מלבערהּ, הוא יעבור על איסור 'בל ייראה ובל יימצא'. לכן תיקנו חכמים שלא להסתפק בבדיקה, ולאחר הבדיקה עליו גם לבטל את החמץ. כאשר אדם ביטל את החמץ, גם אם ימצא חמץ בפסח וישתהה מלבערו, לא יעבור על 'בל ייראה', שהרי חמץ זה מבוטל¹. כדי שאדם לא ישכח לבטל את החמץ, הסמיכו חכמים את ביטול החמץ לבדיקה. לכן, מיד לאחר הבדיקה יש לבטל את החמץ².

ורמז יש בסמיכות זו. כאמור לעיל, בדיקת החמץ רומזת לביעור יצר הרע מן הלב. ואם כן, סמיכות הביטול לבדיקה רומזת כי אחרי שעשינו ככל שביכולתנו ובדקנו אחריו בחורים ובסדקים עד מקום שידינו מגעת, אנו משלימים את ההיטהרות על ידי הבעה של שאיפתנו הפנימית שלא לתת חשיבות ליצר הרע, אלא לבטלו ולהחשיבו כעפר הארץ, ולעשות רק את הטוב והרצוי לפני ה' יתברך.

הראשונים נחלקו מהו ביטול חמץ, ומדוע ביטול החמץ מוציא מאיסור 'בל ייראה ובל יימצא'. לדעת התוספות, ביטול חמץ הוא הפקרת החמץ והוצאתו מרשות בעליו. הביטול מועיל שלא לעבור על איסור 'בל ייראה', משום שנאמר: "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ"¹ ופירשו חכמים שהכוונה במילה "לך" היא לחמץ שלך, אבל חמץ שאינו שייך לאדם, אין עוברים עליו ב'בל ייראה'². 

אמנם לדעת הרמב"ן, ביטול החמץ הוא החשבתו כעפר וכדבר שאין אדם רוצה בקיומו. וכיוון שהחמץ נחשב בעיני בעליו כעפר ואין הוא רוצה בקיומו, הרי הוא יוצא מתורת חמץ, ולכן אין עוברים עליו ב'בל ייראה'. לדעה זו, ביטול החמץ כלול במצוות השבתת חמץ. וחכמים למדו זאת מכך שאיסורי הנאה אחרים, נאמרה לגביהם לשון שרפה וביעור, ואילו בנוגע לחמץ נאמרה לשון השבתה: "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם"³, וזאת כדי ללמדנו שניתן לקיים את מצוות ההשבתה גם על ידי ביטול החמץ בלב⁴.

כאשר מבטלים את החמץ, אין לבטל את כל החמץ שברשות האדם, שהרי יש לו עוד חמץ שהוא עתיד לאוכלו למחרת, ואותו אין האדם מחשיב כעפר ואינו מפקירו. גם אם אין משאירים חמץ כדי לאוכלו, נשאר מעט חמץ שעתידים לבער אותו למחרת, ואם יבטל חמץ זה, לא יקיים בשרפתו את מצוות הביעור. לכן מבטלים רק את החמץ שאינו ידוע, שאין עתידים לאוכלו או לשורפו¹. 

נוסח הביטול שבסידורים ובהגדות נתקן בזמן שהשפה המדוברת הייתה ארמית, ולכן הוא בשפה הארמית. זהו נוסח הביטול: "כל חמירא דאיתיה ברשותי, דלא חזיתֵיה ודלא ביערתֵיה, לבטיל וליהוי (הפקר²) כעפרא דארעא". תרגומו של נוסח זה הוא: 'כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו, יבטל ויהיה (הפקר) כעפר הארץ'. עיקר הביטול הוא בלב, ועל האדם לגמור בליבו שאם נשאר ברשותו חמץ, אין הוא חשוב בעיניו לכלום, אלא הוא כעפר וכדבר שאין בו שום צורך³. 

יש לומר את הביטול בשפה מובנת. לכן אדם שאינו מבין ארמית, יאמר את הביטול בעברית או בשפה אחרת המובנת לו. אדם שאמר את הביטול ולא הבין את משמעותו, אין ביטולו ביטול, וכאילו לא עשה דבר. וצריך לחזור ולומר את הביטול מתוך הבנת משמעותו⁴. יש הנוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים, כדי לחזק את הדבר⁵.

אדם שמינה שליח לבדוק את החמץ, יבטל בעצמו את החמץ, משום שיש ראשונים הסוברים שלא ניתן למנות שליח לביטול חמץ, שכן לדבריהם, דבר שאדם יכול לעשותו בעצמו בעומדו במקומו בלא טרחה, אין באפשרותו לעשותו על ידי שליח¹.